שלום בית? עשה לך רב

אם תשאלו חילוני ממוצע ברחוב, אם הוא יודע משהו על אורח חייהם של שומרי התורה והמצוות, תגלו שהוא יודע מעט מאד. אם תשאלו את שומר התורה והמצוות הממוצע אם הוא יודע משהו על החילוני, תגלו שתשובתו תהיה זהה לקודמו. על פי רוב הוא רחוק מלהבין את אורח חייהם של החילונים, למה התרגלו, ומה היו שאיפותיהם. לכן, כאשר אדם חילוני מחליט לשוב למקורות ולקבל על עצמו לקיים תורה ומצוות, לא כל אברך או רב מבין מהיכן הוא בא, מהן מעלותיו, מהם קשייו, וכיצד לייעץ לו עצות הנכונות למצבו וליחסיו עם משפחתו.

דעת תורה

אני זוכר שהתייעצתי עם אחד מגדולי ראשי הישיבות על בעיה שהיתה לי, המיוחדת לבעלי תשובה. הוא הקשיב לי בסבלנות, התרכז וחשב במשך מספר דקות. לבסוף ענה לי שמכיוון שהוא עבר מסלול שונה לחלוטין, עליו לברר המון פרטים הקשורים בעברי ובעבר משפחתי, על מנת לענות לי תשובה רצינית. משום שהוא טרוד ואין לו זמן ללמוד את סוגיית בעלי התשובה ברצינות הראויה, הוא הציע לי להתייעץ עם תלמיד חכם אחר שהגיע מרקע דומה לשלי ויש בו יראת שמים, אשר יוכל לכוון לדעת תורה בבעיות מעין אלו.

דבריו הדהימו אותי. הם היו כל כך שונים מהתשובות שקיבלתי מאברכים מסוימים שעמם התייעצתי, אשר התיימרו לפתור את בעיותיי "בקלות", והיו בטוחים שדרכם האישית טובה עבור כולם.

אכן, גדולי תורה אמיתיים מתאפיינים בזהירות רבה לפני שהם מייעצים, ובודקים את כל צדדי העניין, לפני שהם משיבים תשובה לנשאל. מומלץ לעיין בספר ´רבי יעקב´ (המתאר את תולדות חייו ופעלו של הגר"י קמינצקי זצ"ל), המחיש יסוד זה. בספר הוא מביא שהעיקרון שהנחה אותו כאשר ייעץ לבעל תשובה היה, שעליו להמשיך להתנהג כאדם מן השורה. המפתח להשתלבותו של בעל תשובה באורח חייו החדש הוא שלא לחולל מהפך באישיותו, אלא למצוא אפיקים נאותים לביטוי אישיותו הקיימת ולשאיפותיו לגבי העתיד.

מדוע חשוב שהרב יהיה זמין?

בעלי תשובה רבים חושבים שגדולי הדור, ברוח קודשם, יודעים היטב את מצבם, ולכן הם פונים אליהם עם שאלותיהם. עלינו לדעת שגדולי הדור טרודים מאד בבעיות רבות וקשות, ואינם יכולים להכיר וללוות את בעלי התשובה באופן פרטני ואישי. לכן, עלינו למצוא רב, אשר מלבד ידיעותיו וחכמתו, מודע גם לייחודיות חייו של בעל התשובה, ויוכל להלוך כנגד רוחו. מי שטרם זכה להכיר רב שכזה, לא יוכל לסמוך על שיקול דעתו בלבד, ובבואו לשאול ולהתייעץ, עליו לדעת להציג את השאלה באופן הנכון, ולא להחסיר פרטים שנראים לו כרגע חסרי חשיבות [כגון דעת אשתו בעניין, יכולתו הכלכלית, צרכיו הנפשיים ועוד], כדי שהרב הנשאל יוכל להבין את העניין לעומק, ולייעץ לו בהתאם.

ישנם בעלי תשובה, אשר ברוב התלהבותם מקבלים על עצמם חומרות מסוימות, ואינם מודעים לנזק העלול להיגרם מכך. ישנם המחמירים לאכול רק הכשרים מסוימים, ומשום שאין רבים הנוהגים בחומרה זו, הם אינם יכולים להתארח אצל אחרים, ונאלצים לשהות לבד בביתם בשבתות ובחגים. הדבר יוצר אווירת ´בידוד חברתי´, וקושי המשפיע הן על שלום הבית והן על חינוך הילדים (שלא זוכים לראות כיצד נראה שולחן שבת גם במקום אחר).

רן הוא בעל תשובה אשר רק לפני מספר חודשים הפסיק לגלח את זקנו. רן רוצה לגדל את זקנו כך שיהיה ארוך, אך אשתו, אשר נמצאת בשלב התחזקות יותר התחלתי, הבהירה לו שהדבר לא בא בחשבון כרגע. גם הוריו הביעו את מורת רוחם מהעניין, ואף אמרו שהדבר יגרום להם לעגמת נפש רבה. רן הנלהב הלך להתייעץ עם רב שאינו מכיר אותו ואינו מבין לנפשו, ושאל אותו – מבלי להיכנס לכל הפרטים שהוזכרו לעיל, אם יש עניין שיגדל זקן. הרב ענה לו בחיוב, ומכאן החלה מסכת מריבות בין רן לאשתו. אם רן היה מתייעץ עם רב אשר מבין את עולמם העדין והמורכב של בעלי התשובה, וכן היה חושף בפני הרב את כל הפרטים (במקרה זה, שאשתו והוריו מתנגדים לעניין), הרב היה מדריך אותו בדרך המתאימה לו, וחוסך ממנו וממשפחתו סבל רב ומיותר.

על כן, ראוי לכל אדם, ובעיקר לבעל תשובה, אשר עולמו עדין ומורכב, להתייעץ עם רב או אברך אשר פתוח וקשוב לענייניו, מודע למצבו הכללי, ומבין להלך רוחו ולרוח ביתו. בעיקר חשוב שהרב יבין במה להדריך אותו לנחרצות ולהתנתקות, ובמה להדריך להמשך קבלה מאוזנת של דברי רשות, כמו: אמנות, תחביבים ועיסוקים שאינם מנוגדים להלכה.

מרבה עצה – מרבה תבונה

מי שטרם מצא לו רב המבין לרוחו, טוב יעשה אם יתייעץ עם מספר אנשים, כדברי התנא (אבות פ"ב מ"ז): "מרבה עצה מרבה תבונה". הטעם לכך מבואר בפירוש "רוח חיים" להגר"ח מוואלאז´ין: "מרגלא בפומיה דאינשי, שאל עצה ועשה כשכלך. ולפי זה, לכאורה, עצה למה? אך יובן כי איש מבחוץ לא יבין כל פנימיות העניין במה שנועצים איתו, וכן היועץ השני, ורק הנועץ בעצמו הוא מבין לגמרי כל פנימיות העניין – אבל חסר לו שכל ותבונה של כולם, וזהו ´מרבה עצה". עד כאן לשונו.

מי שבא לו ניסיון, יש לו נגיעות, והוא משוחד לכיוון מסוים, טוב יעשה אם יתייעץ עם חבר שלא סובל מנגיעות לעניין זה, ובכך יקל עליו להתבונן בצורה אובייקטיבית אם הדבר מוגזם או מתקבל על הדעת.

כולם יוצאי דופן?

בעלי תשובה בתחילת דרכם, נוטים להתרחק ממפגש עם מדריכים שאינם נראים בעיניהם מספיק דתיים, ונוטים אחר מדריכים המלהיבים ו"מקפיצים" את תלמידיהם בשנותיהם הראשונות. קו זה נראה מרשים מאד בשנים הראשונות, אך מתגלה כהרסני בהמשך, מפני שהמבחן האמיתי של האדם מגיע רק אחרי עשר (עד חמש עשרה) שנים לאחר החזרה בתשובה. אם השלב הראשון לא נבנה היטב על יסודות מוצקים ואיתנים, לא ניתן לבנות את השלב השני. הקו הלא מאוזן, שכה התלהבו ממנו בתחילה, מתגלה כהרסני. נעשות טעויות גדולות, ומכאן עד פירוק בתים ועזיבת הדור השני את הקן, הדרך לא רחוקה.

הדרכה סמויה – בין השורות

ישנם מדריכים שבעבר נטו לעורר את תלמידיהם לדרגות קדושה עליונות – ונוכחו בטעותם. מאז הם אומרים באופן מפורש לתלמידיהם שעליהם להקדיש תשומת לב מיוחדת גם לפיוס המערכות הגשמיות, אך דבריהם נופלים על אוזניים ערלות. תלמידיהם מקבלים את הרושם שאין זה אלא מס שפתים, ובין השורות נותר המסר הקודם.

לדוגמא: הרב שמואל, מגדולי המדריכים לבעלי תשובה זה למעלה מעשרים שנה, נוהג כל בוקר לטבול במקווה ולאחר מכן להתפלל תפילת שחרית בוותיקין (עם הנץ החמה). לרב שמואל חמישה בנים, אשר שלושה מתוכם (שכבר הגיעו למצוות), נוהגים להתפלל עמו במניין. הרב שמואל אינו סובר שהנהגה זו בה הוא נוהג מתאימה לבעלי תשובה, והוא מדריך את חניכיו להתפלל בישיבה בשעת התפילה הרגילה (שבע בבוקר). למרבה הפלא, רבים מהתלמידים מחקים את הנהגתו ומשכימים בנץ. הרב שמואל העיר להם על כך, לאחר ששמע שהדבר פוגם בריכוז שלהם בשעת הלימוד, וגורם לכך שבערב הם עצבניים ולא נותנים את תשומת הלב הנדרשת בביתם, אך מחאתו לא הועילה. הם הסבירו לרבם שהדבר חשוב ותורם להם מאד לתחושת ההתעלות. הרב שמואל לא רצה ללחוץ עליהם יותר מדי בעניין זה, וחזר לסדר יומו.

בדוגמא זו רואים את הסתירה שבין ההדרכה הישירה לבין ההדרכה הסמויה: מצד אחד עבר כאן מסר ישיר: אין לתלמידים להחמיר עם עצמם יתר על המידה ולהשכים כה מוקדם לתפילה, ומצד שני מסר סמוי: פסגת ההצלחה היא אדם מחמיר ומדקדק, פרוש וחסיד, או מתמיד גדול. לאחר שהרב גילה את השפעתו הגדולה של המסר הסמוי על תלמידיו, היה עליו להיות מספיק תקיף ואיתן בדעתו לא לאפשר להם לעמוד בדרגה גבוהה זו, אשר אינה מתאימה לתלמידים, ובהכרח שלאחר זמן מה לא היו מחזיקים בה מעמד והיתה מייאשת אותם מעצמם.

לא כולם חקיינים

אנשים שנולדו למשפחה שומרת מצוות, בדרך כלל אינם מנסים לחקות הנהגות של אחרים. הם אומרים משפטי הערכה והתפעלות של צדיקים מסוימים או נהנים מהנהגותיהם, אך לא עולה על דעתם לנסות לחקות אותם. הזהות הדתית שלהם מעוצבת ויציבה, ולכן הם לא מנסים לחקות הנהגות שנראות להם "מעל לרמתם".

הגמרא (בחולין ק"ה), מביאה את דבריהם של מספר אמוראים המעידים על עצמם שהם כ"חומץ בן יין" בהשוואה לאביהם. כלומר, שאבותיהם דקדקו ונהגו בהנהגות חסידות, והם אינם נוהגים באותן הנהגות. נשאלת השאלה, מדוע אותם אמוראים לא החמירו על עצמם כמו אביהם, ולא חיקו את הנהגתם בזה?

משום שבמידה ואין קשר והתאמה בין דרגת החסידות של האדם לבין הנהגותיו בפרישות וחסידות, הוא אינו אלא חקיין.

כאשר בעל תשובה צעיר ונלהב שומע על הנהגה מסוימת של צדיק כלשהו, הוא נוטה מייד לחקות אותו ולאמץ את הנהגותיו, שהרי גם הוא רוצה להיות צדיק. הוא מתעלם מכך שנקודת הפתיחה של אותו רב שונה לחלוטין מנקודת הפתיחה שלו, ועבודת ה´ המצופה מאותו רב שונה לגמרי מעבודת ה´ המצופה ממנו. רבנים רבים מודעים לנקודה זו ומסבירים לבעלי התשובה שלא ינסו לחקות הנהגות אלו, אלא שכאשר אותם בעלי תשובה שומעים מרבניהם אמירות הנראות להם "מקילות מדי", הם בטוחים שהם אינם כמו כולם, והם כן רשאים לאמץ לעצמם הנהגות שהן הרבה מעבר לרמתם – הנהגות שלא יכולות להוביל לעליה רוחנית אמיתית.

פשרה או לכתחילה

בעלי תשובה רבים בטוחים שהשורה הראשונה בגן עדן שמורה לא לאלו שהקשיבו לרב, אלא לאלו שמתנהגים כמוהו. כל ניסיון להסביר להם שהדבר אינו נכון מתפרש בעיניהם כניסיון לשכנע אותם שהם סוג ב´, והם, אשר מסרו נפשם ועזבו עולם, ידורגו כסוג ב´?

הם אינם מבינים שאלו לא כללי המשחק. לקב"ה יש אהבה מיוחדת לכל אחד מבניו, ובמיוחד לבעלי התשובה הנושאים איתם כל כך הרבה קשיים, מלחמות, גבורות, התמודדויות, ובעיקר מסירות נפש להידבק בדרך התורה. עליהם לדעת ולהפנים שהקב"ה אינו מצפה מהם שימחקו כל זכר של האדם הקודם שבהם (על אף שאורח חייהם היה אז חילוני). אדרבא, הוא מצפה שיצליחו להוביל מהלך בו לא יתעלמו מהחילוני שבהם (כמובן במה שאינו מנוגד להלכה ולרוח התורה), אלא ישלבו גם אותו בעבודת ה´ שלהם.

 עליהם להבין נקודה זו היטב, ולהפנים אל ליבם שאין זו פשרה – אלא לכתחילה!