הרב יצחק זילברשטיין
כמניין משתתפים הגיעו לאירוע, אך אנשי התזמורת תבעו את שכרם
'אין שום בעיה, אך עליך לשלם את שכרנו, כי אילו היית מודיע על הביטול בזמן סביר יותר, ולא יום לפני האירוע, הרי שהיינו נשכרים לנגן בשמחה אחרת'
- הרב ארז חזני / ופריו מתוק
- כ"ט תמוז התשע"ה
ראובן התכונן לקראת מסיבת בר המצוה של בנו, באולם במרכז ירושלים, בתחילת חודש מרחשוון תשע"ד. כחודש לפני הבר מצוה הזמין את שמעון ותזמורתו לנגן ולשיר באירוע, שהוזמנו אליו כ-250 משתתפים.
והנה, יום לפני הבר מצוה, פגש ראובן את אחד מקרוביו, והלה אמר לו שהוא בעל מנגן מעולה, וזמר נפלא, ומוכן בחפץ לב לשיר ולנגן באירוע שלו ללא כל תמורה. ראובן התקשר לשמעון, מנהל התזמורת, והודיעו: 'אני מתנצל אך התברר לי שאיני זקוק לכם, ולכן אאלץ לבטל את ההזמנה'.
שמעון השיבו: 'אין שום בעיה, אך עליך לשלם את שכרנו, כי אילו היית מודיע על הביטול בזמן סביר יותר, ולא יום לפני האירוע, הרי שהיינו נשכרים לנגן בשמחה אחרת'.
לאחר ויכוח של כמה רגעים, החליטו השניים שבעוד יומיים, בבוקר שלאחר האירוע, ייגשו אל הרב ויבקשו שיכריע בויכוח שלהם, וככל אשר יורה יעשו.
והנה, בליל הבר מצוה, הגיעו לאירוע תשעה מוזמנים בלבד, ויחד עם החתן נכחו באולם מניין אנשים! ומה היתה הסיבה לכך? - כמה שעות לפני האירוע, נפטר הגאון רבי עובדיה יוסף זצוק"ל. רוב משתתפי האירוע השתתפו בהלוויה, והיו אחרים שנתקעו בפקקים הגדולים שנוצרו בכל הסביבה שנסגרה לתנועה בעקבות ההלוויה הענקית שטרם נראתה כמוה.
למחרת, ראובן ושמעון הגיעו אל הרב. שמעון תבע לשלם עבור ההזמנה, וראובן בא כעת עם טענה 'חדשה': 'הלא ממילא האירוע בוטל, מחמת האונס, ומן הסתם שגם אילו היה מתקיים, לא הייתם מצליחים להגיע ממרחק כה רב (מצפון הארץ) למרכז ירושלים, ומדוע אפוא שאצטרך לשלם לכם?!'
עם מי הדין?
נציב תחילה שני יסודות בדיני שכירות פועלים:
א) ביטול שכירות פועל – מבואר בשו"ע (חו"מ סי' של"ג ס"ב), שאדם ששכר עובד (אפילו בדיבור בלבד), ובשעה ששכרו, היה העובד יכול למצוא עבודה אחרת, ורק עתה לאחר שחזר בו המעביד, אינו יכול למצוא עבודה אחרת, הדין הוא שמכיון שהמעביד גרם לעובד שיפסיד עבודה אחרת, חייב לשלם לו את דמי השכירות. אמנם אינו חייב לשלם את כל שכרו המלא כפי שסיכמו ביניהם, אלא כ'פועל בטל', דהיינו שאומדים כמה היה מוכן הפועל שיפחיתו לו מהשכר שהובטח, ויוכל לשבת בטל. ויש שכתבו ששיעור זה הוא מחצית מהשכר שהובטח לו (הט"ז בריש סי' של"ג).
ב) שכירות שהתבטלה מחמת אונס – כאשר נמנעה האפשרות לבצע את העבודה מחמת אונס, בין אם העובד והמעביד שניהם היו יכולים להעלות על דעתם שעלול לקרות האונס, ובין אם שניהם לא היו יכולים להעלות על דעתם שעלול להיות כך, אין המעביד חייב לשלם לעובד את שכרו, אפילו כפועל בטל (שו"ע סי' של"ד ס"א. ויעו"ש שרק במקרה שהמעביד היה יכול להעלות על דעתו שיארע האונס, ולא העובד, אזי חייב לשלם לעובד).
ובנוגע לנידון דנן, ביטול ההזמנה של ראובן, אכן היה אמור לחייבו בתשלום לשמעון (כפועל בטל), ומאידך, אילו היה מבטל את ההזמנה בגלל ההלוויה, היה פטור מלשלם; ויש לדון בענייננו, כאשר ביטל את ההזמנה בתחילה ללא אונס, ואחר כך אירע אונס - האם יוכל ראובן לפטור עצמו בטענה שממילא העבודה לא היתה מתבצעת, ובאמת לא הפסיד לעובד כלום, ומדוע שיתחייב לשלם לו?
ובכן, נראה שנחלקו בנידון זה רבותינו הפוסקים: בשו"ת הרמ"א (סי' נ', הביאו הגרע"א בגליון סי' של"ד ס"א) מבואר, שאם בעל הבית חזר בו קודם שיארע האונס, ואחר כך אירע האונס (באופן שפטור בעל הבית מלשלם לפועל), הדין הוא שבעל הבית חייב לשלם לפועל את השכר, כיון שכבר נתחייב בתשלום מיד בשעה שחזר בו.
אמנם, בספר 'שער משפט' (סי' של"ג סק"א) חלק על הרמ"א, והעלה שפטור בעל הבית מלשלם לעובד כאשר אירע אונס לבסוף, כי מדוע יתחייב לשלם בחינם עבור עבודה שממילא לא היתה מתבצעת מחמת האונס[1].
נמצאנו למדים, ששאלתנו תלויה לכאורה במחלוקת הפוסקים, שלשיטת הרמ"א צריך ראובן לשלם לבעל התזמורת, ולשיטת ה'שער משפט' ראובן פטור מתשלום.
אולם, אמר מו"ר שליט"א, כי יתכן לטעון, שאף הרמ"א יודה שבמקרה דנן אין צריך לשלם לשמעון המנגן, משום שכל דברי הרמ"א עוסקים בפועל שמעוניין היה לעבוד, ורק שאירע אונס שהיה מונע ממנו לעבוד, אך בענייננו, מן הסתם גם המנגן לא היה רוצה כלל להגיע לאירוע, כי היאך יזמר וינגן בשעה כל כך עצובה וקשה, בעוד שכמיליון יהודים מלווים בבכי ומספד את הגאון הקדוש שעלה בסערה השמימה, ובוודאי היה המנגן מעדיף להשתתף ב'אשכבתיה דרבי' - בהלוויית הענק של הרב זצ"ל.
(ואכן המנגן הודה בפני מו"ר שליט"א שהיה מוכן לוותר על רווחיו באירוע כדי להשתתף בהלוויה. ויעויין במסופר במסכת כתובות ק"ג:, שבפטירת רבינו הקדוש יצאה בת קול ואמרה: כל מי שהיה נוכח ב'אשכבתיה דרבי', מזומן לחיי העולם הבא. היה כובס אחד שלא זכה להשתתף בהלוויה, ומחמת צערו הגדול עלה לגג והפיל את עצמו לארץ ומת. יצאה בת קול ואמרה: אף ההוא כובס מזומן לחיי העוה"ב!).
וכשהציע מו"ר את הדברים לפני גיסו, הגאון רבי חיים קניבסקי שליט"א, הסכים להם, והוסיף, שלמעשה לא ניתן להוציא ממון מראובן המוחזק, כי 'המוציא מחבירו עליו הראיה'.
לסיכום: ראובן אינו חייב לשלם לבעל התזמורת.
[1] וראיה מעניינת לדבריו, הביא ה'שער משפט' מהמבואר בב"מ (ק"ו.), ששדה שאכלה חגב, בזמן שהיא מכת מדינה, מנכה החוכר לבעל השדה מדמי השכירות, אך זה דוקא כשזרעה החוכר וצמחה, ואחר כך אכלה חגב, אבל אם לא זרעה כלל - לא יוכל החוכר לטעון 'אילו זרעתיה הרי היתה נאכלת ע"י החגבים, ולכן אנכה לך ממה שהתחייבתי', וזאת משום שאומר לו בעל השדה: אילו זרעתה, היא לא היתה נשדפת, כי היה מתקיים בי "לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ" (תהלים ל"ז)! כלומר, אף על פי שכל השדות מסביב נשדפו, יכולה היתה שדי להינצל מהשידפון שלא על פי דרך הטבע. ולפיכך, על החוכר להעלות לו את שכרו. ושואל ה'שער משפט', מדוע בעל השדה זקוק לטענה המיוחדת של 'אילו היית זורע היה מתקיים בי לא יבושו', הרי מיד ברגע שהעובד חזר בו ולא עבד, נתחייב תיכף בשכירות שהתחייב עליה? אלא צריכים אנו לומר, שמטעם זה לא היה ניתן לחייבו, משום שממילא אירע לבסוף אונס, ורק משום הטענה המיוחדת של 'היה מתקיים בי' מתחייב העובד לשלם. וממילא במקום שלא שייכת טענה מיוחדת זו (כבנידון שאלתנו), פטור המעסיק מלשלם לעובד.
לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס, הקלק כאן.