מודה ועוזב ירוחם: דבר תורה לפרשת נשא

"בעלך סובל מהתמוטטות עצבים", אמר הרופא בפנים חמורות לרעייתו של הפציינט המוטל במיטה בחדרו, "הוא זקוק למנוחה רבה. אני ארשום לכם כדורי שינה".

"תודה רבה, דוקטור", הודתה לו האשה. "מתי הוא צריך לקחת אותם?"

"לא הוא לוקח אותם", הסביר הד"ר לאיזו מנוחה התכוון, "קחי אותם בעצמך..."

* * *

לאחר שבפרק הראשון של פרשתנו מתארת התורה את תפקידיהם של בני לוי במסע המשכן, היא מסדרת דרך תשובה ותיקון ל"איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בה'... והתוודו את חטאתם אשר עשו". וידוי זה, רוצים אנו לעמוד על טיבו.

חז"ל בגמרא (יומא כב:) כותבים: "שאול באחת ועלתה לו, דוד בשתיים ולא עלתה לו". פירושם של דברים לפי הפשט: שאול המלך נכשל בדבר אחד וזה עלה לו ביוקר – שאיבד את המלוכה, ואילו דוד המלך אף שנכשל פעמיים לא איבד בשל כך את המלוכה.

טרם שנרד לעומקם של דברים, נעניק את הרקע ל"כשלונות" המתוארים כאן של שאול ודוד, שכמובן היו דקים מן הדקים, ורק לפי דרגתם הגבוהה נחשבו להם כחטא.

הגמרא מבארת שם ששאול המלך נכשל במלחמת עמלק שנצטווה להחרימם באופן מוחלט, והוא הותיר מן הצאן והבקר ואף השאיר את אגג מלך עמלק בחיים. על המעשה הזה אמר הקב"ה לשמואל הנביא "ניחמתי כי המלכתי את שאול למלך על ישראל".

אצל דוד המלך מבארת הגמרא שהמדובר הוא בכך ששלח את אוריה החתי אל מול פני המלחמה, ובכך גרם למותו (וזה בנפרד מלקיחתו את בת שבע, גרושתו של אוריה, לאשה). ו"חטא" נוסף, שדוד נתפתה לעצת יועציו שיעצו לו לספור את עם ישראל, שכן אסור למנות אותם כפי שהם, אלא רק על ידי מעות וכדו'.

מה בעצם עמד מאחורי העובדה ששאול נכשל רק פעם אחת ואיבד את מלכותו, ואילו דוד למרות שני חטאים שמתוארים בפסוק לא איבד אותה? מבארת הגמרא שיש אנשים שזוכים לתואר "גברא דמריה סייעיה", ובתרגום חופשי: אדם שזוכה לסייעתא דשמיא מה' יתברך.

שואל מחבר הספר "וידבר משה": אינני מבין, הלא זה עצמו דבר שחייבים לעמוד על פשרו – כיצד זה מגיע אדם צדיק כדוד וזוכה לסייעתא דשמיא ולכן אינו מאבד את המלוכה, ואילו צדיק כשאול המלך אינו מוגדר כמי שזוכה לסייעתא דשמיא וכן מאבד את המלוכה?

והוא מבאר את הדברים ביסוד נפלא שראוי לנו לאמץ אל לבנו למרות הקושי שבו: כאשר שאל שמואל הנביא את שאול המלך מדוע לא קיים את דבר ה' והשמיד את כל בהמותיהם של עמלק, ענה לו שאול: "כי חמל העם על מיטב הצאן והבקר" שרצו להקריבם קרבן.

שאול המלך – כביכול – לא לקח את האחריות על עצמו והטיל אותה על העם. 'הם אמרו לי'. אם כך, אמר הקב"ה לשמואל, אם העם הם המובילים והוא שומע בקולם – הוא אינו יכול למלוך עליהם. שכן הם מנהיגים אותו ולא להיפך...

גם אצל אדם הראשון מצאנו דבר דומה, כאשר שאל הקב"ה את האדם מדוע אכל מהעץ אשר ציווהו לא לאכול ממנו, השיב אדם: "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל". כיון שלא לקח אחריות ואמר שטעה באכילתו גירש אותו הקב"ה מגן עדן.

אצל דוד המלך, כאשר בא נתן הנביא והוכיח אותו על חטא אוריה החתי, מיד התנצל דוד המלך ואמר "חטאתי לה'". אני לא בסדר. כיון שהוא לקח אחריות והטיל את האשמה אך ורק על עצמו, נעתר לו הקב"ה ומחל לו על חטאו.

זה המסר של התורה במילות הפסוק: "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות האדם", הדבר הראשון שהם צריכים לדעת שעליהם לעשות – "והתוודו את חטאתם", זהו חטא וכשלון שלהם ועליהם לקחת אחריות על מעשיהם.

* * *

אין זה מן הדברים הקלים לקחת אחריות, שכן תמיד יהיו עוד אנשים שנטיל עליהם חלק מן האשמה והכשלון – אם לא את כולו.

כלל בסיסי בנפש האדם נוכל לראות במציאות בשטח: כאשר מגיע מישהו ומאשים אותך בדבר מסוים, מספיק שתאמר לו "אתה צודק, טעיתי" – גם אם אחר כך תסביר לו שאינך אשם לבד, ושלא הכל בשליטתך – הדבר כבר ירכך את עמדתו ויפתח פתח להידברות ביניכם.