המאיירת שירי כהן: "ציור שיוצא מלב, נוגע בלב"

כמו רוב המאיירים המצליחים, שירי כהן אהבה תמיד לצייר. אימה היא ציירת שעברה לתחום הייעוץ, והבית בו גדלה שירי היה מלא בציורי שמן של האם. שירי ירשה ממנה את כישרון הציור, אבל אהבה סגנון ציורים אחר. "לא היה אפשר ללמד אותי. פעם אחת, בתור ילדה, שלחו אותי לחוג וחזרתי משם עצבנית על המורה שרוצה שאצייר כפי שהיא מבינה ולא כפי שאני רוצה". בלי חוגים והתמחויות, שירי פשוט ציירה כל הזמן. "אני אוטודידקטית באופיי. למדתי בעיקר מהתבוננות ומהתנסות. תודה מיוחדת מגיעה ליוני גרשטיין שהרשה לי ברוב טובו לשבת בסטודיו שלו ולראות אותו מצייר".

את העבודה הראשונה שלה קיבלה בתור נערה בת שמונה עשרה הלומדת גרפיקה בסמינר חרדי. "הסופרת רותי רפופורט חיפשה מאיירת לאחד מספריה וגיסתי, שהכירה אותה, המליצה לה עלי. אני זוכרת איך טיפסתי במדרגות הבית שלה נושאת דוגמת ציור בעיפרון על דף נייר...זה היה הרבה לפני שהתחלתי לצייר על המחשב". לפני שתחשבו שמדובר היה על סיפור מלפני כמה עשורים, נציין ששירי כהן היא, בסך הכל, בת 26...

אחרי שאיירה ספר ילדים אחד, החל שמה של שירי להיות מוכר בקרב סופרים והוצאות לאור. היא איירה עוד כמה ספרי ילדים, במקביל לציורי קירות ואיורים לאנשים פרטיים. "ולמדתי סוף סוף לצייר בעט דיגיטלית, בזכות המורה שלי לגרפיקה שהבינה שציור הוא הכיוון שלי, הביאה עט דיגיטלית ולימדה אותי להשתמש בה". עד היום, אגב, מעדיפה כהן להשתמש בציוד פשוט יחסית: ציור על לוח כאשר התוצאות מופיעות על מסך המחשב. "אני יודעת שרוב המאיירים היום מציירים ישירות על הלוח שהוא גם מחשב, אבל אני פשוט לא מצליחה להתרגל לזה", היא מסבירה.

כשסיימה את לימודיה בסמינר נדחקה אהבת הציור של שירי אל הפינה. "קיבלתי הצעה מבית ספר יסודי בתל אביב להיות סוג של מורה פרטית ומדריכה רגשית עבור בנות שצריכות עזרה. הייתי מוציאה אותן מהשיעורים ועובדת איתן באחד-על-אחד. השימוש היחיד שלי בציור היה באיורים שהכנתי עבורן..."

איך חזרת לתחום הציור?

"זה קרה אחרי שהבכור שלי נולד. נורא רציתי להיות איתו בבית, והייתה לי אשליה שאוכל לצייר כשהוא איתי...בדיוק קיבלתי הצעה לצייר ספר קומיקס, אז החלטתי לנסות להיות מאיירת במשרה מלאה. כמובן שעד מהרה התברר שאני ממש לא יכולה לעבוד כשהוא איתי – כל הזמן חיכיתי שהוא יתעורר ואוכל לשחק איתו!  בגיל עשרה חודשים שלחתי אותו למטפלת, ואת הילדים הבאים כבר שלחתי הרבה יותר מוקדם. עדיין, אין ספק שהם מרוויחים אימא הרבה יותר זמינה בגלל טיב העבודה שלי. אני עובדת ארבע שעות בבוקר – ומשלימה עבודה כשהם ישנים. כמובן, יש ימים משוגעים במיוחד לפני הוצאה של ספר, אבל גם בזה הם מתעניינים – יושבים סביבי כשאני מציירת ומעירים הערות".

כהן מעידה על עצמה כעל טיפוס חברתי, שהעבודה בבית מאתגרת עבורו. "אני שורדת בזכות היחסים הטובים בין חברות קהילת המאיירות החרדית. אנחנו מספקות המון תמיכה, עידוד ועזרה בזמן אמת זו לזו". אולי בגלל האופי החברתי, כהן גם לא רוטנת על הקשיים בשיתופי פעולה עם הסופרים המחברים את עלילת הקומיקס. "אני מאד אוהבת שיתופי פעולה. צריך שזה יהיה עם האדם הנכון, שמשאיר מקום גם לדעה שלי, אבל כשיש שיתוף פעולה מוצלח זה באמת הנאה גדולה".

חוץ מעבודתה כמאיירת, שירי כהן מקדישה מחשבה גם לילדים המקווים לגדול לדור הבא של מאיירי קומיקס: היא מפרסמת מדור פופולרי שמלמד לצייר קומיקס בעיתון הילדים של 'משפחה'. "זיהיתי שיש לזה המון ביקוש. בעבר לימדתי כמה קורסים אצלי בבית, אבל הפסקתי בגלל העומס. עדיין, אני כל הזמן נתקלת ברצון ללמוד איך לאייר קומיקס. אני מקבלת טלפונים מבנות נבוכות שרוצות לשאול שאלות בנושא, ואין כל כך לימודים מסודרים של זה. זו הסיבה שאני מפרסמת את המדור."

היא זוכרת היטב את הילדה שהייתה, ששנאה הכתבות כיצד לצייר: "אני מעודדת ציור עצמאי. תמצא את הקו שלך ואת הדרך שלך. הרי אין טעם שכולם יציירו אותו דבר - כל העניין הוא שלכל אחד יש את הסגנון שלו. בסופו של דבר, אני תמיד אומרת: ציור שיוצא מלב, נוגע בלב".

הספרות החרדית נהנית מפריחה עצומה של ז'אנר הקומיקס בשנים האחרונות. עם זאת, שירי אומרת שהיא משתדלת לקחת פרויקטים שיש בהם ערך מעבר לסתם סיפור מרתק. "קחי לדוגמא את הספר 'אותי הוציא משם' על יציאת מצרים – כשקראתי את הסיפור שהסופר שלח, לפני שהתחלתי לצייר בכלל, ממש בכיתי מהתרגשות.

"או הספר 'המסע האמיץ של אביגדור', שכתבתי בעצמי והוא מלמד עקרונות אכילה בריאה. היה חשוב לי להעביר את המסר הזה לילדים, ובדיעבד התברר שהמון מבוגרים קראו את זה והתקשרו להודות לי על הספר. זוג צעיר אחד שניסה להוריד במשקל התקשר להודות לי: הם אמרו שהם התקשרו להתחבר לספרי אורח החיים הבריא למבוגרים, אבל 'אביגדור' ממש הועיל להם. זה סיפוק עצום".

תני דוגמא לסיפור שלא היה קורה לך אם לא היית ציירת.

"פעם ישבתי בתור ע-נ-ק לרופאה. ראיתי שהעסק לא מתקדם, אז שלפתי דף ועט וציירתי בקומיקס את מצבי הנואש והממהר, ומה בדיוק אני צריכה מהרופאה. את הדף המקופל שיגרתי עם אחת המטופלות שנכנסה, ועד מהרה קיבלתי את הדף חזרה, יחד עם המרשם שרציתי..."