סיפור מהחיים: אבא שלי מיליונר

לאבא שלי הייתה משנה ברורה מאוד בנוגע לדרך הכלכלית של ילדיו. אבא בנה את החיים שלו מאפס – נכון יותר לומר, ממינוס אחד גדול. ברכת ה' העשירה אותו, יבשת אמריקה הציעה לו הרבה מאוד הזדמנויות והוא לא פספס אף אחת מהן. גדלתי בבית של עשירים, חיי העולם הזה כפשוטו, אך עם כל זה, אבא שלי היה קנאי לחינוך הכלכלי שלנו. לא היינו מפונקים. למדנו לנסוע בתחבורה ציבורית, ובארה"ב זה ממש לא מקובל. אבל לאבא היה חינוך אמיתי, והוא לא ויתר על שום סעיף במשנה שלו. בגיל העשרה הלכנו לעבוד בחופשות, ועם הכסף הזה מימנו את הקמפ וההוצאות שנלוו לכך. אבל תמיד ידענו שיש לנו גב חזק מאחורה, ואחרי הכל חזרנו לבית שלנו, לשפע, ליכולות. זה היה רק לטעום ולהבין מה אנשים אחרים מרגישים כשהם פוגשים את הדולרים שלהם בסוף השבוע (בארה"ב המשכורת משולמת כל שבוע), אבל כפי שאמרתי, זה לא היה "על חם". מה לעשות, כשיש הורים חזקים מאחורה, אתה תמיד יודע שהכל זה רק דמו של טסט.

כל אחד מאחי ואחיותיי שהתחתנו ידע את הכלל של אבא – הוא לא עוזר ולא תומך. הוא נותן כלים, והחובה מוטלת עליהם. ובאמת, כולם התחתנו עם משפחות משופעות כלכלית, לכולם היה רקע והבנה בתהליכים עסקיים, בכספים, והיה להם הצד השני שאיזן ונתן. ברוך ה', לאף אחד לא חסר דבר. כולם הסתדרו והשתלבו יפה מאוד בעסקים. בשביל אבא שלי זה הספיק. היה ברור לו שהכל זה בזכות ההסתכלות והשפשוף שהוא חינך אליהם.

עם כל הנוקשות והכללים של אבא שלי, כשזה הגיע לצדקה ולעזרה לנזקקים – הוא היה שם, עם כל הרגש והנתינה. הוא היה אחד מהגבירים הגדולים. שלוחים מארץ ישראל גדשו את הטרקלין שלנו, אנשים מקומיים, דרייברים. היו שעות קבועות לקבלת קהל, ואף אחד לא פספס אותן. הערצתי את אבא שלי. זה היה מדהים לראות את הסבלנות שלו לשמוע כל אחד ולא להפסיק לחתום על צ'קים, להתעניין ולזכור, וזה קרה לפחות פעמיים בשבוע אצלנו בבית. בבית הכנסת זה היה כל יום. לא הייתה לו מנוחה. הוא מעולם לא העיף או גירש מישהו מהבית, אמא שלי תמכה בו במלא הכוח. באמת היה מה להתפעל מהם.

כאשר השידוך של בעלי הגיע, זה היה סיפור בפני עצמו. הרבה מהלכים שמימיים ולא טבעיים בעליל השתרבבו בו. בעלי מגיע ממשפחה פשוטה, הכי פשוטה שיש. כל סנט מחושב, אבא עמל קשה מאוד לפרנס, אבל זה לא גורע מהבית להיות שמח ובריא ומלא בחסד. חמי אדם שהדולרים שלו ממוספרים, אבל כשזה מגיע לחסד ולצדקה – הוא נותן הכל. זה ממש קנה אותי, לדעת שבעלי גדל על מצע של ערכים ומידות טובות. התארסנו. החתונה נערכה כיאה וכיאות לבת של אבא שלי. הוא שילם על הכל, הייתה לי נדוניה מכובדת, הוא נתן לנו כמה עשרות אלפים של דולרים לחשבון הבנק – ובזה נגמר העניין. השאיר אותנו להתמודד עם העולם הזה, תרתי משמע.

יום אחד בעלי הגיע אלי עם חלום ישן שלו: הוא רוצה לעלות לארץ ישראל, רוצה לחיות חיי תורה בארץ הקדושה. תמיד חלם על זה, מבקש לממש. היה לי קשה. זה אומר לעזוב את המקום המוכר, וללכת למקום חדש ולא מוכר בעליל... בעלי שכנע אותי, הזכיר לי הרבה חברות שלי שעשו אותו הדבר. ובכלל, בירושלים יש שכונות שבנויות בעיקר מאמריקאים. לקח לי זמן, אבל הבנתי שזה הקו שאני רוצה גם לבית שלי. מה שהציק לי בעיקר היה הפער ביני לבין אחי ואחיותיי. הם שקעו בערמות דולרים, ואילו אני נשמתי כל דולר כאילו זו הנשימה האחרונה. בעלי היה רגיל לחיים כאלה, הקושי שלו היה אחר.

הסכמתי לעבור.

קיבלנו את ברכת הדרך של ההורים, ויצאנו לדרך חדשה. שכרנו דירה מתוקה בלב לבה של אחת השכונות הכי אמריקאיות בבירה, ובאמת הרגשתי כמעט כמו בבית. האנגלית הייתה השפה הראשונה שם. הרבה מהחברות שלי גרו באזור. הייתה התמודדות לא קלה, אבל תמיד יכול להיות קשה יותר... כבר כשנחַתִּי בארץ הבנתי פרט חשוב מאוד: הישראלים בטוחים שאם אתה אמריקאי, זה אומר שיש לך כסף. ואם אתה גר בשכונה שגרתי בה, זה אומר שיש לך הורים עשירים שמממנים אותך.

קשה לנפץ מיתוסים לאנשים. כשהגעתי, החברות שלי ממש חגגו. גיליתי שהאשראי שאותו הן מגהצות בשופינג הבלתי נגמר היה של ההורים. הן יצאו הרבה ביחד, ולא אחת היו מזמינות אותי, ולא מבינות למה אני לא קונה גם כן. בתחילה עוד שיחקתי את המשחק, ואחר כך הבנתי שאני משחקת בכוחות האחרונים שלי. לא הייתי פנויה לזה. חיפשתי עבודה במקביל לבעלי. עם החספוס הישראלי זה לא היה קל. מאוד מהר זכיתי ללדת, מה שדחה את המשך חיפוש העבודה, וה' זיכה אותי בעוד ילד, בהפרש קטן. כך הדחייה התפרשה על פני תקופה ארוכה. חיינו רק ממשכורת אחת, עם שכירות גבוהה, כיאה וכיאות לדירה ולשכונה שבה גרנו. בעוד חברותי רוכשות את בגדי הילדים הממותגים בחנויות שהועתקו הישר מברוקלין, אני נאלצתי להתמודד עם בגדים ישראליים יד שניה, או עם משלוחים שאמא ואחיותיי שלחו לי מארה"ב.

הגיע שלב שבו אמרתי לבעלי שאני לא מסוגלת לעמוד בתחרות הזו. היא גובה ממני כוח אדיר, חיפשנו שכונה אחרת, יוקרתית פחות, ושהאנגלית עדיין תהיה נוכחת שם. העברית שלי, וגם המנטליות, התאימו יותר למקום שממנו באתי. עברנו. זה גרר הוצאות נוספות, והתחלנו להרגיש מחנק אמיתי. המשכורת של בעלי לא הספיקה אפילו לחצי מהצרכים שלנו, והתחלנו להיכנס לחובות. הבטחתי לעצמי שאני יוצאת מהדבר הזה – יהיה אשר יהיה, חיפשתי בלהט אחר עבודה מתאימה, אך המציאות לא התחשבה בי, הגענו לפת לחם. ידעתי שלבקש מאבא שלי – לא שייך.

בפנים התחלתי לכעוס. ידעתי שהוא לא חייב לי כלום, אבל הקנאה והקושי שלי פערו בי בור ענק. נזכרתי בביקורים הקודמים שלי, בחיים של אחיותיי, בפינוק שהן חיות בו, לא יודעות מהו חוסר. לא הצלחתי להבין איך ההורים שלי נותנים לי להתמודד ככה. המחשבות גרמו לי לריחוק פנימי מהורי. בעלי חזר ואמר לי, בצדקותו, שהורי לא חייבים לי כלום, ושהקב"ה תמיד נמצא ועוזר. אלה היו טללי נוחם, אבל הקושי היה אדיר. באחת הפעמים שנשברתי ובכיתי. בעלי חזר הביתה וסיפר על גבאי בשם רוטנהיים, שניגש אליו, נתן לו צ'ק עם סכום מכובד וביקש שיכניס לבנק ויקנה כל מה שחסר. בעלי היה המום. גם אני. לא הבנתי איך הפכתי לפושטת יד. בעלי סיפר שהחברותא שלו שמע ממנו על הקושי שלנו, והוא דאג להעביר את זה הלאה. רוטנהיים הכיר את המשפחה של בעלי, ומיד הבין את הקושי שלנו.

אבל השם שלו דגדג לי בזיכרון. רוטנהיים? ואז נפל האסימון. רוטנהיים היה אחד מהגבאים שהתהלך בבית שלנו תדיר. אבא שלי חיבב אותו, ותרם לו סכומים גדולים. עכשיו הכל היה לי ברור. אבא שלי שלח אותו בסתר, כדי לתת לנו... מאותו רגע הרגשתי הקלה עצומה. הכרת תודה עמוקה מילאה אותי. אבא שלי תומך בי ורואה אותי. מיד התקשרתי להורי, לפטפט סתם. הם לא הבינו מה קרה, לאחר תקופה שבה הייתי כה קרה. המשכתי את המשחק כאילו לא הבנתי, אבל הרעיון קסם לי.

זה נתן לי כוח, ומילא לי את כל החסכים והספקות שלי. מיד מצאתי עבודה (כנראה שזה קשור...), ומצבנו התחיל להשתפר. מאז, כל בקשה שלהם – הייתי הראשונה שקופצת למלא. כיבדתי אותם ביתר שאת. הערכה עצומה והכרת הטוב מילאו אותי. כיבוד ההורים שלי טיפס לגבהים חדשים, לא אחת ההורים שלי הביעו את ההערכה שלהם לעניין. ה' שלח לי ברכה גדולה. פתחתי יחד עם בעלי עסק, שהתחיל לצבור תאוצה. כנראה בורכתי בכמה מהגנים של אבא שלי... עמדנו על הרגליים, ושנתיים אחר כך, כבר הפכתי לתורמת של רוטנהיים בעצמי.

השנים חלפו. הטיסות שלי לחו"ל הפכו לתדירות יותר ויותר. אבא שלי כבר היה חולה וחלש. נסעתי להיות איתם ולכבד במה שאפשר. במקביל, העסקים שלנו רק הלכו וגדלו. אבא שלי התחיל לעזור לי יותר, להכניס אותי לעסקים שלו ולהעניק לי טיפים עסקיים ביד רחבה. חזרתי למעמד שהכרתי, ואולי יותר. ואז אבא שלי נפטר, למגינת לב כולנו.

ישבתי שבעה יחד עם אחי ואחיותיי. אלפי מנחמים גדשו את הבית. ואז הגיע רוטנהיים. כאשר ראה את בעלי, לא הבין בתחילה מה הוא עושה כאן. בעלי הצביע על שם משפחתנו, שהתנוסס על מודעת האבל. "אשתך היא הבת שלו???", רוטנהיים שאל, המום. בעלי לא הבין. היה ברור לו – כמו שלי היה ברור – שהכסף שנכנס בזמנו בכל חודש לחשבון הבנק היה מאבא שלי. אז הוא יודע, לא? בעלי הפנה אליו את התמיהה שלנו. הוא קימט פרצוף, לא מבין. התברר שהכסף, חלקו, אולי הגיע מאבא שלי, כתורם קבוע לצרכי הצדקה, אך לא כוון אלי באמת...

זה היה מסר אדיר. פתאום הבנתי שיש לי אבא, כל יכול, לא ינום ולא יישן, והוא בעצמו דאג לי. שלח לי את האנשים הנכונים, הקים אותי מעפר דל. המילים "אל תבטחו בנדיבים" קיבלו ממד עוצמתי. בעלי הוסיף לי משהו שלא חשבתי עליו – כיבוד ההורים שלי, שאף על פי שהתחיל מתוך שלא לשמה, בא לשמה – הביא את הברכה, אי אפשר להתעלם מסמיכות האירועים ומהשפע שזרם אלינו. תודה, אבא.