שבת - יום אחד שמחזיר אוויר לנשימה

בעולם שבו האדם עסוק ללא הרף בעשייה, שליטה ויצירה, באה התורה ומבקשת ממנו לעצור - לא מתוך חולשה, אלא מתוך גדלות. הרש"ר הירש זצ"ל תיאר בלשון מיוחדת כיצד הפסקת המלאכה אינה ויתור, אלא הצהרה עמוקה של אמונה: האדם מכיר בכך שהעולם אינו שלו, שהוא פועל בו כשליח ולא כבעלים. בדבריו הוא מצייר את השבת כיום שבו כל הימנעות מעשייה הופכת לשבח אילם אך רם לבורא העולם.

כה דבריו בספרו "מתנה טובה":

"הציפור, הדג, החיה, שאינך צד אותם בשבת; הפרח, שאינך קוטף אותו; החומר שאינך צר, פוסל, מחתך, יוצר, מגבל ומעצב אותו - כל אלה, כריבוי מספרם, ברכות קילוסין הם המוגשות מידך לאלוהיך. הם המכריזים עליו כבורא העולם, ריבונו ואדונו. הילד היהודי הזאטוט, אשר השיב ידו בשבת מציד חגב או מקטיפת פרי, כבר כיבד את ה' יותר מכל משורר בשיר, ומזמר בכל מיני כלי זמר".

הרב הירש מלמד שהשבת איננה בעיקר מה שאסור לעשות בה, אלא מה שזוכים לומר דרכה - בלי מילים. כל דבר שאנו בוחרים שלא לעשות בשבת הופך למחווה שקטה של אמונה: ויתור קטן שמכריז שהעולם איננו שלנו בלבד, שיש מי שברא אותו ומנהיג אותו. דווקא ההימנעות מהעשייה היא זו שמעניקה לשבת את עוצמתה; היא מאפשרת לאדם, ואפילו לילד קטן, לחוות רגע של חירות פנימית וקרבה פשוטה לאלוקים. השבת מזמינה אותנו לטעום חיים שבהם לא הכול נמדד ביצירה, בהישג או בשליטה - אלא בקשר, בשקט ובידיעה שאנו אורחים אהובים בעולם של בורא אוהב.

מוסיף הרב הירש וקורא:

"ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי שבת לה' אלוקיך" - ששה ימים עבוד את האדמה ורדה בה לצרכיך. עשה מלאכה והטבע ביצורי האדמה את מטבע רוחך ורצונך, ועשה אותם ל'מלאכתך', למשרתיך, לשלוחיך ולעושי רצונך! (מלאכה מלשון מלאך, שליח)

"ששת ימים תחרוש ותזרע, תקצור ותאסוף, תדוש ותטחן, תאפה ותבשל; ששת ימים תגוז ותטוה, תנפץ ותלבן, תארוג, תתפור וכיוצא באלו המלאכות; ששת ימים שלח ידיך בקורנס ובאיזמל וגמור כל מלאכת-מחשבת ומשלח-יד.

"ששת ימים נצח על מחזור החיים המדיניים - ביחסי רשות-הרבים אל רשותו של היחיד וביחסי רשות-היחיד אל רשותם של הרבים, קדם את מטרות הכלל לתכליתם; ששת ימים שא מרשות-היחיד לרשות-הרבים ומרשות-הרבים לרשות-היחיד, וקדם בחוג הרבים את נכסי הרבים.

"אבל ביום השביעי, שבת. שבת לה', שבת לאלוהיך! לא תעשה בו מלאכה! ביום השביעי יעזוב האיכר מחרשתו, הקוצר מגלו, הטוחן ריחיו, האופה תנורו, וכיוצא באלו, ישביתו הכל את החלפת הקניינים של רשות-הרבים ושל רשות-היחיד ויזכרו מי נתנם לזה העולם. יזכרו מאת מי הרוח והעוצמה, התבונה והכשרון הרודה תבל, מי ברא את החומרים ועשה את הכוחות, מי חק את החוקים אשר בהם ישתמש האדם לתועלתו ולחפצו".

הרב הירש מבקש ללמד שהשבת איננה בריחה מהחיים, אלא האיזון הנכון שלהם. ששת ימי השבוע ניתנו לאדם כדי לפעול, ליצור, להשפיע ולשלוט במציאות: לעבוד, לבנות, לבשל, לייצר, לנהל, לתכנן ולהתקדם. במונחים של ימינו - לענות למיילים, לנהל עסקים, לנהוג, לקנות, לבנות קריירה, להזיז מערכות. התורה לא רק מתירה את כל זה, אלא מצווה עליו.

אך אז מגיע היום השביעי, ובו האדם מתבקש לעשות דבר מהפכני: לעצור מרצונו. להניח את הכלים בצד, לכבות את המסכים, לשחרר את השליטה, ולהיזכר שכל הכוח, החכמה וההצלחה אינם שלו בלבד. השבת מאפשרת לאדם להיות לא יוצר ומנהל - אלא בן, אורח, אדם.

כשאיכר מניח את מחרשתו, כשבעל עסק סוגר את החנות, וכשאדם מודרני מניח את הטלפון - כולם אומרים את אותו הדבר: העולם יכול להמשיך גם בלעדיי, ואני בוחר להקדיש יום אחד למי שנתן לי את היכולת לפעול בשאר הימים. דווקא ההפסקה הזו ממלאת את הלב בשקט, משמעות וחירות עמוקה, והופכת את השבת לאי של נשימה בתוך ים של עשייה.

השבת מלמדת את האדם שהכוח האמיתי אינו רק ביכולת לעשות, אלא גם ביכולת לעצור. היא מזכירה לו שהעולם אינו תלוי בעשייתו הבלתי פוסקת, ושהחיים מקבלים את משמעותם דווקא כשהאדם מוכן להרפות מאחיזתו ולתת מקום לאלוקים. בתוך השקט של יום השביעי מתבררת אמת פשוטה ומרוממת: האדם אינו אדון הבריאה - אלא שותף בה, ומעל הכול, עבד נאמן לבוראו.