למה צריך לעשות תשובה גם על המצוות שלנו?

אודות מצות תקיעת שופר, כותב הרמב"ם: "אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו, כלומר, עורו ישנים משנתכם ונרדמים הקיצו מתרדמתכם וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה וזכרו בוראכם".

המילים "וזכרו בוראכם" שבהן מסיים הרמב"ם, מביעות נקודה יסודית במהות התשובה. מהו הגורם לרבים כל כך מאותם המעשים וההתנהגויות עליהם אנו זקוקים לעשות תשובה? נראה שניתן לסכם זאת במילים ספורות ופשוטות: שכחנו את בוראנו.

מודעות משמעותית לנוכחותו של הקב"ה בחיינו, תוביל, ללא ספק, לצורה אחרת של חיים שתאפשר לנו להימנע מרוב שגיאותינו. רעיון זה נשמע פשוט ביותר, אך בפועל, בקלות רבה אנו מתעלמים ממנו, גם כאשר אנו מעוניינים בכנות לעשות תשובה.

תשובה על המצוות?

תובנה זה אודות התשובה עשויה להוביל אותנו לחשיבה מפתיעה. ייתכן שעלינו לעשות תשובה לא רק על העברות שלנו, אלא גם על המצוות שלנו. איך ייתכן דבר שכזה?

אותו חוסר מודעות שלנו לנוכחותו של הקב"ה, שהוא הגורם לרבים ממעשינו השליליים, משפיע לרעה גם על לא מעט ממעשינו הטובים. מצווה שמקיימים אותה ללא מודעות זו היא מצווה שקוימה כמצוות אנשים מלומדה, מתוך הרגל. ואף שבכל מצווה יש פרטים רבים ותנאים שונים כיצד יש לקיים אותה, ולא ניתן לדון ולהתפשר עליהם, עם זאת, גם כאשר קוימו כל התנאים, עדיין חסרה ה"ליבה" של המצווה אם מקיימים אותה רק כאקט חיצוני, שנעדר יחס של קרבה כלפי הקב"ה. התשובה, בסופו של דבר, היא מסע של שיבה שנועד להחיות בקרבנו את תחושת הקירבה אל הקב"ה. היא יכולה לרומם אותנו ממצב של ריחוק, מצב אליו אנו עלולים להיקלע גם כאשר אנו מקיימים מצוות.

עם הפנים לאחור

על דרך זו מסביר רבי שניאור זלמן מלאדי את הפסוק בירמיהו, הקורא דברי ביקורת כלפי עם ישראל: "כי פנו אלי עורף ולא פנים". רבי שניאור זלמן מקשה: והרי המילים "פנו אלי" מראים בבירור שהעם פונה אל ה'. אם כן, כיצד ממשיך הפסוק ואומר שהפנו אליו עורף, הלוא אם כך אינם פונים אליו כלל?!

ועונה, שהתוכחה היא על עצם העובדה שהעם אכן פונה אל ה', ועם זאת – עדיין מפנים אליו עורף! אפשר גם אפשר לעמוד "פנים אל פנים" עם מאן דהו, ועדיין להרגיש שהוא "מרוחק", היינו שאינו באמת מחובר או מקושר עם המפגש. כך מתאר הנביא את העם בשעה שהם מקיימים את מצוות ה'. מצד אחד, הם מקיימים אותן בהתחשבות מלאה בהלכותיהן ובדיוקי פרטיהן, ומהנקודה הזו הם מתוארים כ"פונים אל ה'". אולם באותה עת הם גם "פונים אליו עורף", כי המצוות שלהם נעשות מתוך ריחוק, ונטולות תוכן פנימי. חלק מ'עשיית תשובה' במובן השלם ביותר שלה הוא לחזור ו"לפנות אל ה'" בפנימיות האמיתית שלנו, ולעסוק במצוות מתוך דבקות ורגש פנימי.

"שומר" תורה לעומת "ספוג" בתורה

התלונה שהזכרנו, שכביכול קיום המצוות שלנו נעשה תוך ריחוק מהקב"ה, נראה כמנוגד לתחושה הפנימית שלנו, שלפיה באופן כללי אנו מסורים לקיום המצוות. האם מסירות זו אינה כוללת, באופן טבעי, גם את הכוונות והרגשות שאמורים ללוות את קיום המצוות? מתברר שתופעה זו אכן קיימת, למרבה הכאב.

מהו, אם כן, הגורם המביא אותנו למצב מרוחק זה בקיום המצוות?

ייתכנו כמה וכמה סיבות לפער המדובר:

• הרבה יותר קל לשמר סדר-יום שבנוי ממעשים, מלשמר את התוכן הרגשי שאמור למלא אותם.

• בנוסף לכך, קל יותר משמעותית להתמקד בפרטים ובהגדרות של המצוות, מלהתמקד בבורא שציווה לקיימן. הקב"ה הוא מעבר ליכולת התפיסה שלנו. יתכן שהדבר מביא אותנו למקד את תשומת לבנו בעיקר בפן הפרקטי של קיום המצוות, מאחר שניתן לבצע אותו וליישם אותו באופן מלא. 

• ומכיוון אחר – בנקודות מסוימות לאורך ההיסטוריה (כולל בתקופתנו אנו), נעשה שימוש לרעה במושגים של "רגש דתי" ושל "קשר לאלוקים", כדרך וכאמצעי להצדיק פשרנות או ויתור על קיום המצוות. ניתן לראות אנשים שטוענים נגד הדקדוק במצוות בלהט של צדקנות, ש"מתעלמים מהיער מרוב שימת לב לעצים", ואז כורתים בעצמם את כל העצים. משום כך הפכנו לחשדנים כלפי דיבורים אודות פנימיות, ובמקום זאת אנו בוחרים להפנות את כל האנגריות שלנו לקיום המצוות המעשיות בצורה מיטבית.

• יתרה מזאת, דווקא בימינו אנו, ההגדרה של "הצלחה" הפכה להיות מונח שנמדד, גם בחיים האישיים והרוחניים, לפי אותם פרמטרים שבהם מודדים מכשירים וכלים טכניים, כמו מחשב מוצלח או כלי אחר, דהיינו לפי מספר המטלות שהוא מסוגל לבצע. גישה זו מכניסה את המצוות לקבוצת סיכון. הן עלולות להיהפך למוצר טכני, כאילו הן ממתינות רק לכך שנסמן בהן "וי", במקום להוות עבורנו כלי למפגש משמעותי עם עולמנו הרוחני, שעלינו להשתוקק לחוות אותו.

ואולם, אף שניתן לקבל בהבנה חלק מהלכי חשיבה אלה, בסופו של דבר אף אחד מהם אינו מצדיק את המצב שאליו נקלענו, שבו קיום המצוות שלנו נותר חסר רגשות השתוקקות להשגת שייכות לקב"ה. ללא הכנסת תוכן של משמעות פנימית, היכולת של המצוות להשפיע עלינו לחוות בהן חרדת קודש והרגשת שייכות אל הקב"ה, נפגעת בצורה משמעותית. כפי שדודי, הרב יהודה קופרמן זצ"ל, היה מציין לעתים קרובות, בגישה זו ייתכן שהמצוות ידגישו את היום, אך הן לא יחלחלו אל תוכנו ויגדישו אותו.

כשהקב"ה הוא זר

הרעיון הזה מתומצת באופן נוקב ביותר בביאורו המדהים של האדמו"ר מקוצק על הפסוק בספר תהילים: "לא יהיה בך אל זר". פירושו הפשוט של הפסוק הוא שלא תהיה בינינו עבודת אלילים. אך האדמו"ר מקוצק מציע הבנה אחרת של מילים אלו: שלא יהיה בכם הא-ל לזר.

זוהי קריאה לכל אלו המקיימים את המצוות בדייקנות ובקפדנות – כפי שאכן עליהם לעשות – שלא לתת לקב"ה להיחשב אצלם כזר בכל קיום המצוות שלהם. הרי זו תזכורת לכל אלו שאינם מודעים אליו יתברך באופן מוחשי, ואינם חושבים עליו כעל חלק מתמונת החיים שלהם, אף על פי שחלק גדול מיומם מוקדש לקיום רצונו. ללא מודעות זו, נתון חשוב במיוחד אכן חסר מאד.

בהתאם לכך, עניינו של תהליך התשובה פועל להשבת המודעות שלנו להקב"ה – לא רק במטרה להימנע מעבירות, אלא גם כדי לקיים את המצוות עם תוכן ומשמעות. זוהי "תשובה" במובן המלא ביותר של המילה.

המאמר לקוח מתוך הספר "תשובה" בהוצאת פלדהיים. לרכישת ספרו של הרב עמנואל ברנשטיין, היכנסו >>