סודותיו של "המרתף" בהר ציון: "ביקשנו להנציח את הרוח"

כשמדברים על מוזיאון לתיעוד והנצחת זכר השואה, חושבים רובינו על מוזיאון יד ושם, הנחשב למרכז העולמי של העם היהודי לתיעוד, מחקר, חינוך והנצחת זכר השואה. לא כולם יודעים, אך ישנו מוזיאון נוסף השוכן בהר ציון, אשר הוקם עוד לפני 'יד ושם', ומציע הנצחה ייחודית, דתית וערכית המתמקדת בגבורת רוחם של היהודים בתקופת השואה, ולשמירה העיקשת ומעוררת ההשראה על צלם האדם, התורה והמצוות.

זהו מוזיאון "מרתף השואה" השוכן תחת ישיבת התפוצות, ונוסד כבר בשנת תש"ט – כשנה לאחר הקמת המדינה. "במשך שנים עמדתי כמנכ"ל בראש מוזיאון המרתף", מספר אלי דן, יזם חברתי ועיתונאי 'כיכר השבת'. "ואני יכול לציין כי בשונה ממקומות אחרים – אין במוזיאון טקסים גדולים או אולמות מפוארים, אך דווקא בשל כך הוא משקף את החזון הגדול ביותר שהיה למקימיו, שכן הדרך היהודית המסורתית ביותר להנצחת יהודי השואה היא על ידי המשכיות לימוד התורה, מה שאכן מתבצע בישיבת התפוצות, ששוכנת בדיוק מעל המוזיאון, ותלמידיה יורדים באופן קבוע אל המוזיאון, יושבים בו ופשוט לומדים לעילוי נשמת הקדושים".

אלי דן

מצבות מדברות

כשאלי דן מזכיר את "מקימי המוזיאון" הוא רומז בראש ובראשונה לרב שמואל זנוויל כהנא, שכיהן כמנכ"ל משרד הדתות בשני העשורים הראשונים של מדינת ישראל, כשהוא מפתח את המקומות הקדושים בארץ, ואף מקבל את התואר "הממונה על הר ציון".

"זה לא סתם שהרב כהנא בחר להקים את מוזיאון המרתף בהר ציון", מבהיר דן, "שכן באותן שנים לא הייתה כזכור אפשרות להגיע לכותל המערבי, שהיה נתון בידי הירדנים, ואילו המרתף שוכן בדיוק על גבול המעבר עם ירדן, ונחשב למובלעת היהודית הקרובה ביותר לעיר העתיקה. כמוזיאון שמנציח את זכר קדושי השואה, הייתה בכך אמירה חזקה וכך הוא הוקם דווקא שם.

"הרב כהנא החליט בתחילה לבנות את המרתף כ'בית קברות', מאחר שבאותם ימים עלו לארץ מאות אלפי ניצולים מהקהילות באירופה אשר השאירו מאחוריהם בני משפחה רבים שטמונים באדמות אירופה, מבלי שיש להם אפשרות לקרוא קדיש על קברם או לעלות אליו. הוא החליט לייעד את המרתף שישמש כמעין בית קברות, רק שלא ייקברו בו בפועל יהודים, אלא יוקמו מצבות לקהילות השונות.

"מאותו רגע ארע דבר מדהים, כאשר הגיעו בזה אחר זה נציגים ממגוון רב של קהילות באירופה, כשהם מקימים מצבות לקהילות שהיו לפני המלחמה, ונכון להיום קיימות במרתף בין 1500 ל-2000 מצבות, כאשר לכל אחת מהן יש יום זיכרון אחר שזהו בעצם היום בו נעשתה האקציה האחרונה של הקהילה, ואז היא הושמדה סופית. ביום זה באים מידי שנה צאצאי הקהילה, קוראים משניות, מדליקים נרות וקוראים קדיש.

"אחת המצבות המרגשות ביותר מסתיימת בשמו של האדם שמנציח את הקהילה – שריד יחיד. זה מטלטל. בנוסף, יש לצערנו גם קהילות רבות שלא שרדו, ואין כלל מי שינציח אותן, ויש לא מעט קהילות ששרדו מהן רק שניים או שלושה ניצולים. על כל פנים, המצבות כולן נראות זהות, בין אם מדובר בקהילה גדולה ובין אם בקהילה מצומצמת, בדיוק כמו שבבתי העלמין יש מצבות זהות לכל הנפטרים".

כדים של אפר

אבל הקמת המצבות היא לגמרי לא הפרויקט היחיד שנעשה במרתף. "בשנים הראשונות להקמת המדינה היה 'המרתף' המוזיאון היחיד שהנציח את יהודי השואה, וממילא הוא הפך למקום המרכזי שהקהילות שולחות אליו חפצים לשימור ולתיעוד", מספר דן. "כך נשלחו לכאן אלפי ספרי תורה מאירופה, חלקם במצב מתפורר ומאוד לא טוב, וחלקם מוכתמים בדם. מנהלי 'המרתף' הושיבו במקום סופרים שתיקנו את ספרי התורה אם היה ניתן, וכשמצבם לא אפשר אפילו תיקון, הם גנזו אותם באדמה. מכיוון שהיה חשוב שהם יישארו כמוצג ארכיאולוגי למשך דורות, התקבל בזמנו פסק הלכה מהרב הרצוג, רבה הראשי של ישראל, שהורה להקים 'קבר שקוף', וכך עד היום יכולים המבקרים לראות את ספרי התורה הרבים שהוטמנו באדמה.

"פעילות נוספת שנעשתה באותם ימים הייתה על ידי שמעון ויזנטל שהיה ידוע בפעילותו הרבה למען ציד הנאצים ולהנצחת השואה. ויזנטל מצא דרך לשכנע את מדינת ישראל להביא אפר מהכבשנים של יהודים ממחנות ההשמדה, כדי להטמינו במוזיאון. כשהתקבל האישור נעשתה לוויה המונית שעברה דרך כמה ערים מרכזיות בארץ, והביאה את האפר למרתף השואה בהר ציון. כך הוא הפך מבית קברות כללי, לבית קברות של ממש, ועד היום מוצג האפר בכדים המצויים בחלל הפנימי של המוזיאון, ומעליהם מתנוסס הכיתוב 'והרים את הדשן אשר תאכל האש.. ושמו אצל המזבח'. כמובן שבעקבות כך הגיעו למקום יותר ויותר מבקרים שחשו קשר אישי וישיר, כשהם מתפללים ומספרים את סיפוריהם.

"בנוסף לכל אלו, בחדר קטן, בגודל שני מטרים על שני מטרים מצוי הקרמטוריום  – כבשן של אש שהובא מהמשרפות במחנות ההשמדה באירופה, במטרה להמחיש לדורות הבאים מהיכן הגיע אפר הקדושים. בשנה הראשונה הדליקו את האש בכבשן לצורך ההמחשה, אך ניצולים שהגיעו למקום נחרדו, שכן עלו בהם תחושות קשות מאוד, ומאז לא מדליקים את האש והכבשן מוצג רק כזיכרון, אך המקום עוצמתי גם ככה, ואין מי שמבקר כאן ולא מצטמרר".

להנציח את הרוח

המרתף, כשמו כן הוא, קטן יחסית ואינו מהונדס. הארונות בו פשוטים, והוא מתוחזק ברמה הבסיסית ביותר. אבל אנשים רבים חשים את הקשר הרגשי דווקא למקום הזה, אשר משקף את ההערכה הגדולה לרוח היהודית, ולהבנה כי כאן, במקום זה הסמוך ביותר לכותל המערבי, מונח אפרם של היהודים שעלו כקורבנות השמיימה. "מול כדי האפר מתנוססות תפילת 'אני מאמין' ותפילה להנצחת מדינת ישראל", מציין דן, "כשהמטרה היא להעביר את המסר – מדינת ישראל הצעירה מקווה ומתפללת שבזכות הדם שהקריבו היהודים, תצליח המדינה".

דן מוסיף ומציין כי כחמש שנים לאחר הקמת המרתף הוקם מוזיאון יד ושם, והועלתה אפשרות שהמוזיאונים יתאחדו יחד. "במרתף סירבו לכך", מסביר דן, "שכן המדינה דרשה שכחלק מההתאחדות יהפוך המרתף למקום שאינו מביא אך ורק את הסיפור הדתי, וזה לא התאים לנרטיב שמוביל המקום. כך המשיך המרתף לממן את עצמו, ומהר מאוד הפך לזנוח ושכוח, כשהוא מאבד מחשיבותו ביחס ליד ושם.

"עד לשנות ה-90, אז הופיע הרב אהרן סיידן, נצר יחיד לניצולי שואה, שהחליט לנהל את המקום בהתנדבות, ומאז החל המרתף להתחזק ולנהל את עצמו, כאשר רוב הצוות עובד בהתנדבות מלאה, וישיבת התפוצות היא העיקרית שמתחזקת אותו בעזרת תרומות של תיירים ונדיבי לב שהנושא חשוב להם".

דן מוסיף בצער: "אופיו הדתי-יהודי- חרדי של המקום מקשה מאוד בהשגת תקציבים, וגם בהבאת אישי ציבור למקום, כולל ראש הממשלה. אבל מבחינתנו מובן מאליו שכאשר מתעדים את השואה, מוכרחים להזכיר את גבורתם הרוחנית של היהודים. לא כולם יודעים, אך המלחמה הרוחנית של הנאצים ביהודים הייתה לא פחות מסוכנת מההשמדה הפיזית. הנאצים, באמונתם, ראו את כל מי שחלש ככזה שמחליש את החזק ומפריע לו בדרכו, ולכן לטענתם המחרידה - יש להשמידו. זו האידיאולוגיה שלהם וזו גם הסיבה שהם זיהו את החברה היהודית כגורם הרסני, ולכן כשביצעו חיסולים המוניים - לא הסתפקו ברצח, אלא גם השפילו את היהודים כשדרשו מהם טרם מותם לדרוך על ספרי תורה ולבזות אותם. התורה, לעומת זאת, מביאה דברים הפוכים לגמרי, כשהיא אומרת שדבר ראשון יש לעזור לחלש, לגר, ליתום ולאלמנה, זה בדיוק ההיפך מההשקפה הנאצית.

הרב יצחק גולדשטיין, ראש ישיבת התפוצות ויו"ר מוזיאון מרתף השואה

"אנחנו במוזיאון משתדלים לעשות בדיוק את ההיפך ולהנציח את הרוח, עם מוצגים כמו תפילין, שופר זעיר, נרות חנוכה וכדומה, שיהודים שמרו עליהם בתוך המחנות בחירוף נפש. המוצג המרכזי ביותר במוזיאון הוא מעיל שעשוי מקלף של ספר תורה , שמסתתר מאחוריו סיפור מטלטל: החייט שתפר את המעיל היה במחנה ההשמדה, ובאחד הימים פנה אליו קצין נאצי ודרש ממנו לתפור לו מעיל. כשהחייט ביקש בד, הגיש לו הקצין ספר תורה, והודיע: 'אתה תופר לי מזה את המעיל, או שחייך יהיו בסכנה'. החייט היהודי תפר את המעיל, אך בתוכו שתל 'הפתעה' – הקלף שיצר את המעיל הוא זה שמכיל את אחת מפרשיות התורה בה מופיעים כל הפסוקים של הנקמה בגויים. כך התהלך הקצין הנאצי בגאווה במחנה, כשהוא לבוש במעיל עור, מבלי להבין את משמעות ה'איחולים' שכתובים על מעילו.

"כי זהו הסיפור של העם היהודי", מסיים דן, "וזהו גם הסיפור של מוזיאון מרתף השואה, שבכל פעם שאני מספר אותו עולות לי דמעות, כי זה סיפור של גבורה וניצחון שליוו את העם היהודי לאורך כל הדורות – ניצחון הרוח".