פניני עברית: מאיפה הגיעה הגלידה, ולמה אוכלים אותה לקינוח?

למילה קינוח מובנים והקשרים שונים. ואמנם, אחת הדוגמאות להתפתחות סמנטית היא השורש ק.נ.ח. שורש זה הובא בספרות חכמים ז"ל ואילך, ולא נזכר בלשון המקרא. ההוראה המקורית של שורש זה היא ניקוי וניגוב. כך הובא במשנה: "הסיטון מקנח מידותיו אחת לשלושים יום" (בבא בתרא ה', י'). הסיטון, או בימינו סיטונאי, הוא סוחר המחלק סחורה לבעלי החנויות. במידות שבהן הוא שוקל את סחורתו עלול להיווצר משקע של יין או שמן קרוש, ובכך נמצא שממעט את המידה ומפסיד את לקוחותיו. לכן עליו לנקות ולנגב את המידות (ר"ע מברטנורא).

דוגמא נוספת הובאה במשנה: "היתה עליו לשלשת – מקנחה בסמרטוט" (שבת כ"א, ב'). כלומר, אם היה דבר טינוף על גבי הכר בשבת, מותר לקנח ולנגב בסמרטוט, אך לא ייתן עליה מים, ונמצא מכבס בשבת.

אולם קינוח הוא גם במובן של העשרה של חווית האכילה, כאשר מוגשים בסוף הסעודה כמנה אחרונה מיני פירות, עוגות ומיני מתיקה. כך הובא בתלמוד: "אמרו עליו על יוחנן בן נרבאי שהיה אוכל שלש מאות עגלים, ושותה שלש מאות גרבי יין, ואוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה" (בבלי פסחים נז ע"א). כך נאמר גם על המלך פקח בן רמליהו, "שהיה אוכל ארבעים סאה גוזלות בקינוח סעודה" (בבלי סנהדרין צד ע"ב). הקינוח בתום הסעודה נועד לנקות ולהפיג מהחיך טעמים מהמנה העיקרית, ולהותיר בפה טעם מתוק.

הבה נקנח דברינו הפעם בגלידה. יעקב אבינו היה רועה את צאנו של לבן במדבר. המדבר מאופיין גם בקיצוניות שבין השרב השורר בו ביום לקור העז בלילה, כפי שהעיד יעקב עצמו: "הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְקֶרַח בַּלָּיְלָה" (בראשית ל"א, מ'). לאמר, הקור החודר, הקרח, כאילו אחזני במלתעותיו וביקש לטורפני. בתרגום ללשון הארמית, תרגם אונקלוס את המילה קרח במילה גלידא. באותו האופן תרגם אונקלוס גם את המילה כפור: "דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ" (שמות ט"ז, י"ד), במילה גלידא. ברבות השנים הפכה המילה לגלידה בטעמים...

נמושות איטיות ויסודיות

המילה "נמושות" מתפרשת בעברית המודרנית במובן של אדם נחשל וחלש. יש לשים לב, המילה נחשל משמעה חלש בשיכול אותיות. אולם מה מקור המילה "נמושות"?

על עמוד האש ועמוד הענן שהיו לישראל במדבר נאמר: "לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם" (שמות י"ג, כ"ב). מה הנושא בפסוק זה? לדעת רש"י וראב"ע הנושא הוא ה', וממילא הפועל ימיש הוא פועל יוצא מבניין הפעיל, שמשמעו יעתיק ממקומו, יזיז. לעומת זאת, לדעת אונקלוס הנושא הוא הענן עצמו. כך הובא גם במדרש (שכל טוב), וראייתו מהכתוב: "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל" (שמות ל"ג, י"א). לדבריהם, המילה ימיש משמעה יזוז, כפועל עומד.

המילה "נמושות" הובאה לראשונה במשנה: "מאימתי כל אדם מותרין בלקט, משילכו הנמושות" (פאה ח', א'). הלקט היא חלקם של העניים שהעניקה להם התורה, ככתוב: "וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם... וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט" (ויקרא י"ט, ט'). או: " וּבְקֻצְרְכֶם אֶת קְצִיר אַרְצְכֶם... וְלֶקֶט קְצִירְךָ לֹא תְלַקֵּט לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא כ"ג, כ"ב). אולם, לאחר שהלכו בשדה הנמושות, כלומר העניים, מותר לכל אדם ללקט בשדה.

ומה טעם נקרא שמם נמושות? בתלמוד הירושלמי הובא שנקראו כן על שהן באות בסוף, ונעות לאט לאטממקום למקום. כלומר, מדובר בזקנים ההולכים על משענתם, והשם נמושות נגזר מלשון "לא ימוש עמוד הענן", ומלשון "תָּמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה" (ישעיהו כ"ב, כ"ה).

ויש הסוברים שנקראו על שם שממשמשים ובאין, כלשון הכתוב: "גְּשָׁה נָּא וַאֲמֻשְׁךָ בְּנִי" (בראשית כ"ז, כ"א), כלומר ממשמשים במקלם בהליכתם האיטית, וגם מרגישים בכל שיבולת ושיבולת, יותר מאלו שלא היו ממשמשים והולכים לאט לאט. ואותם הזקנים ההולכים מתון מתון ובודקים את הנותר בשדה באופן יסודי ומדוקדק, לא נוהגים כדרכם של הנערים, שמתוך רוב חפזון משאירים הרבה אחריהם (ע"פ עלי תמר).

אילן חיים פור הוא מחבר הספרים "הפכים במקרא ובלשון חכמים" ו"אוצרות רבנו בחיי".