פניני עברית: קיץ, חורף, אביב וסתיו – מאין הגיעו שמות העונות?

האם ארבע העונות הן מטבע הבריאה מששת ימי בראשית, או שמא שינוי האקלימים הוא תוצאה של המבול בימיו של נח? לדברי המדרש (בראשית רבה ל"ד, י"א), האקלים בתקופה שטרום המבול היה אביבי וממוזג: "אחת למ' שנה (=40 שנה) היו זורעים ומהלכין מסוף העולם ועד סופו לשעה קלה ... היה להם אוויר יפה כמן הפסח ועד העצרת (=חג שבועות)". ייתכן שבדברי המדרש יש עדות לעובדה שטרום המבול כל העולם היה יבשת אחת, בטרם נפרדו לשבע יבשות. הברכה שרתה בתבואה, והיא הספיקה לארבעים שנה. השפע הכלכלי הותיר לאנושות פנאי רב, והוא שהוביל לבסוף להשחתה מוסרית וחברתית, ממש כפי שמתואר בדברי איוב: "יִשְׂאוּ כְּתֹף וְכִנּוֹר וְיִשְׂמְחוּ לְקוֹל עוּגָב. יְכַלּוּ בַטּוֹב יְמֵיהֶם וּבְרֶגַע שְׁאוֹל יֵחָתּוּ. וַיֹּאמְרוּ לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ וְדַעַת דְּרָכֶיךָ לֹא חָפָצְנוּ" (איוב כ"א).

המבול גרם לשיבוש של סדרי הטבע, ונוצרו מצבי קיצון של קור וחום, קיץ וחורף: "זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ" (בראשית ח', כ"ב). כך הובא בדברי הספורנו: "קודם המבול היה מהלך השמש תמיד בקו משוה היום, ובזה היה אז תמיד עת האביב, ובו היה תיקון כללי ליסודות ולצמחים ולבעלי חיים ולאורך ימיהם". הפרת האיזון בבריאה הביאה לפגיעה בצומח ובבעלי החיים, וגרמה לירידה בתוחלת החיים של האדם.

נחזור לעונות השנה. מה מקור המילה אביב? האביב הוא שבולת שגרעיניה רכים (ראה מילון קדרי), כמובא במקרא אודות מכת הברד במצרים: "וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל" (שמות ט', ל"א). יש מפרשים שהמילה אביב מתייחסת רק לשיבולים של שעורים הקרובים להבשלה בפרק זמן זה של עונת האביב (רש"י והכתב והקבלה). סמך לכך יש מהכתוב: "וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים לַה' אָבִיב קָלוּי בָּאֵשׁ" (ויקרא ב', י"ד), שבא מן השעורים. והטעם שנקראת אביב, כלומר שנגזרת מהמילה אב, הוא משום שהשעורה מבשילה ראשונה לפני שאר מיני הדגן (ראב"ע).

דבר דומה מצאנו בדברי רבי אליהו מזרחי, שהמילה אביב נגזרה מ"אִבֵּי הַנָּחָל" (שיר השירים ו', י"א). לדבריו, אבי הנחל הם עצי הנחל, וביחס לשעורה, הכוונה לקשיה. ואם כן, הוראת הכתוב: "הַשְּׂעֹרָה אָבִיב", השעורה היתה אביב, שהשעורה בכרה ועמדה בקשיה. ומכאן לביטוי "נקטף באבו", כלומר אדם שנפטר בצעירותו, בהשראת הפסוק: "עֹדֶנּוּ בְאִבּוֹ לֹא יִקָּטֵף וְלִפְנֵי כָל חָצִיר יִיבָשׁ" (איוב ח', י"ב).

בתקופת ה"קיץ" נהגו בימי קדם ללקוט תאנים ולייבשן בשדות. מצאנו בכתוב שהתאנים עצמן נקראו קיץ, למשל: "וְהַלֶּחֶם וְהַקַּיִץ לֶאֱכוֹל הַנְּעָרִים" (שמו"ב ט"ז, ב'). אולם לא רק התאנים, גם הצימוקים ושאר הפירות שהמנהג לייבשם, כולם יקראו בשם "קיץ" (רד"ק). כמובן יש מקום להניח שהפירות שנלקטו בקיץ נקראו על שם העונה.

המילה "חורף" הוזכרה באופן מושאל גם בכתוב: "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי" (איוב כ"ט, ד'). ימי חרפי מציינים את ימי הנערות, בראשית חייו של האדם. כפי שהחורף פותח את השנה החקלאית, כי אז יחל זמן הזריעה (רלב"ג). לעומת זאת, רש"י מזהה את המילה חורף במילה חריף: "עת זרע שעורים וקטניות החריפין (=ממהרים) להתבשל מהר".

ונחתום דברינו בסתיו. הסתיו נזכר בכתוב רק פעם אחת: "כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ" (שה"ש ב', י"א). רש"י מבאר שהסתיו הוא חורף, ולכן הפסוק עשוי כתקבולת. לעומתו סבור המלבי"ם שהוראת הכתוב היא שהנה הגיעה העת שכבר עבר הסתיו, ואפילו הגשם שבא אחר הסתיו חלף. וממילא, הסתיו הוא עונה בפני עצמה. בסתיו מבשילות הסתווניות (משנה שביעית ט', ד'), ונקראו כן על שם הסתיו (ראה ר"ש בשם הערוך).

ואתם, קוראים יקרים, התוכלו לומר מה פשר המשפט הבא?

"בימי חרפי, נמצא ליד אבי הנחל אדם שנקטף באבו, כיוון שמילא כרסו בסתווניות ובקיץ לאחר הסתיו".

אילן חיים פור הוא מחבר הספרים "הפכים במקרא ובלשון חכמים" ו"אוצרות רבנו בחיי".