חינוך ילדים
בין אזעקה לאזעקה: 3 פנסי ערפל שאת צריכה כדי להרגיע את הילדים (ואותך)
העיניים שלך טרוטות מלילות לבנים, הלב פועם בקצב מהיר, דרוך לכל צליל; מה אני אמורה לעשות עכשיו כדי לשמור על הלב שלהם? איך להגיב למריבות, למכות, לבכיות, לרגרסיות, להיצמדות, לעצבנות?
- לאה אוירבך
- פורסם כ"ב סיון התשפ"ה

בין אזעקה לאזעקה, משתרעות שעות ארוכות של המתנה במהלכן את מתזזת בכל אלף הכובעים שלך, מחזיקה את הגוף, הנפש וארבעת הקירות של כולם בעשר אצבעותייך, גם כשהן רועדות.
העיניים שלך טרוטות מלילות לבנים, הלב פועם בקצב מהיר, דרוך לכל צליל; הגוף מוכן לריצה חפוזה, ובינתיים את מתרוצצת חסרת מנוחה. את על הקצה, אבל עושה הכל כדי שהם לא ירגישו את זה. ובין לבין, מתגנבת תהיה; מה אני אמורה לעשות עכשיו כדי לשמור על הלב שלהם? איך להגיב למריבות, למכות, לבכיות, לרגרסיות, להיצמדות, לעצבנות?
בשלוש מילים בלבד (כי יש גבול כמה המוח מסוגל להכיל בימים אלה): קשר, ויסות ועיבוד.
שלושת המילים האלו הן פנסי הערפל שלך. לא משנה איזה יום קשוח עבר עליכם, כמה את מותשת ולא מווסתת וכמה הילדים מאתגרים, כל הבהוב קטן של קשר, ויסות או עיבוד שתצליחי להצית בתוך ערפל הבלבול, היציאה מהשגרה והחרדה המטפסת על הקירות - ידליקו אור גדול.
קשר
קשר הוא הצורך הכי גדול של הילדים שלך עכשיו. קשר הוא הכל: הוא המקלט, הוא הלחם, הוא המים, הוא החמצן. כשמערכת ההיקשרות מופעלת על תדר של קשר בטוח, לא משנה מה קורה מסביב, הילד מרגיש מוגן.
הפעלה של מערכת ההיקשרות דורשת נוכחות רגשית שלנו, וזה אולי הקושי הכי גדול שלנו עכשיו. כשהעיניים נמשכות למסך, המחשבות בעבודה או שהלב נסגר כדי להגן על עצמו. ילדים רגישים מאד, שרמת הבהלה שלהם כבר שרפה את מד הלחץ, זקוקים לאותות הבטחון של הקשר יותר מתמיד. וכשהם לא מצליחים לאתר אותם, הם נצמדים אלינו, מבקשים שנרים אותם על הידיים, לא מצליחים פתאום להתלבש לבד, מתנהגים באופן ילדותי לגילם, מבקשים לישון איתנו, לא נותנים לנו רגע של שקט כדי להתחבר מרחוק לעבודה, ובקיצור, והולכים אחרינו לכל מקום.
בזמני חירום כאלו, פנס הערפל הראשון שתדליקי הוא הקשר. עזבי כללים, עזבי עצמאות, עזבי 'זה לא מתאים לגילו'. הוא עכשיו אבוד ונואש בדיוק כמו תינוק בן יומו, זקוק לך יותר מאי פעם, לא משנה מה הגיל הכרונולוגי שלו.
במקום לחכות שהוא יבקש - תקדימי אותו: תרימי אותו על הידיים, שחקי כאילו שהוא התינוק שלך, ספרי לו שאת מתגעגעת אליו ושאת רוצה שהוא ישב לידך כשאת עובדת. בשגרת חירום, הדבר היחיד שחשוב הוא הקשר. את כל השאר, תוכלי ללמד ולהרגיל אחר כך.

איך עוד אפשר להדליק את פנס הקשר בתוך הערפל?
ליצור קשר עין של כמה שניות עם כל אחד מהילדים בכל פעם שאת נזכרת כמה זה חשוב.
לדפדף בתמונות או באלבומים ולספר להם את סיפורי השנה הראשונה שלהם, החכמות המתוקות שהמיסו אותך ורגעים שאת זוכרת.
לצייר ביחד ציור - את מתחילה והוא ממשיך, ולהפך.
להשאיר אחד לשני "מזכרות" קטנות כשאת לא נמצאת לידו.
ליזום את הקשר דרך הגוף: חיבוקים ארוכים, לתת להם יד תוך כדי הליכה, משחקים שמשלבים נגיעה הדדית בפנים.
לטפל בהם, יותר ממה שהם צריכים באמת: להלביש, לסרק, למרוח קרם, לשטוף את הידיים/הרגליים בתשומת לב.

ויסות
מערכת העצבים שלנו משתוללת בימים האחרונים. מערכות ההגנה שלה מכוונות לתגובה לאיום גבוה בכל רגע נתון. כשיש ריגוש גבוה, כמו אזעקה או חדשות מתפרצות, יש לה מאצ'; האדרנלין לא מאפשר לך להרגיש ואת נישאת איתו מדבר לדבר.
אבל כשהסכנה מעט חולפת, המערכות משתגעות - הן מופעלות על ווליום גבוה ומתקשות להתמודד עם ההמתנה. אלו הרגעים הכי קשים עבורנו - שם אנחנו צועקות, חסרות סבלנות, מענישות, מתרגזות. ושם הילדים שלנו מציקים בלי הפסקה לאחים הקטנים, מתנגדים לכל דבר, מתנהגים באגרסיביות ומתלוננים ללא הרף.
יש כל מיני דרכים לווסת ילדים סוערים, אבל האמת? כשאנחנו כל כך מתוחות, שום טכניקת ויסות לא תעבוד. בימים כאלו, הדרך הכי טובה לווסת אותם, היא להתמקד בעצמנו רגע קודם, לווסת אותנו, לנשום עמוק, ולגשת אליהם מתוך הובלה, ויסות (שלנו!) ועיניים טובות ומלאות חמלה.

איך עוד אפשר להדליק את פנס הויסות בתוך הערפל?
להזמין את הילדים לפרוק אגרסיות בצורה מבוקרת.
לשמור על רמה מסוימת של פעילות גופנית.
לצאת מהבית כדי לנשום אוויר אחר ולשחרר עודפי אנרגיה כלואים.
ליצור הזדמנויות של מגע עמוק כמו עיסוי, ספא ביתי, וגלגולים בתוך שמיכה.
ללקט גלימרים באופן פעיל.
להדליק מוזיקה שקטה.
להתאים את רמת העוררות של הפעילות לצורך של הילד.

עיבוד
הילדים שלנו, בין אם הם פעוטות ובין אם הם מתבגרים, חוו בשנים האחרונות יותר אירועים מעוררי חרדה ממה שאנחנו חווינו חיים שלמים. המח שלהם עובד קשה כדי לעבד את כל מה שקורה סביבם, ואנחנו יכולים לעזור לו לעשות את זה, כדי לעזור לילדים שלנו להסתגל מהר יותר ל"שגרה" ההזויה הזו ולהפחית את רמות החרדה.
משחק הוא הדרך הטובה ביותר לעשות את זה. אם הילד שלך משחק במשחקי מלחמה, משמיע קולות של אזעקה או מצייר ציורים של בתים מתפוצצים, אנשים שוכבים ואש מתלקחת – זה סימן שהוא בעיצומו של תהליך העיבוד הקוגנטיבי והרגשי שלו. אל תעצרי את המשחקים האלו (אלא הם הם יוצרים פגיעה או טריגר מעורר חרדה לאלו שסביבו); תני להם להתפתח מעצמם ולראות לאן זה מוביל.

גם סיפורים הם דרך מעולה לסייע למוח לעבד את החוויות. זה יכול להיות סיפור שמתאר את השתלשלות העניינים באופן כרונולוגי, כמו: "באמצע הלילה שמעת פתאום את הקול של ההתראה, הערתי אותך, רצנו מהר למקלט, היה חושך ואת פחדת, ואז שמענו את הבומים החזקים". תוך כדי הסיפור, עודדי את הילד לספר בעצמו, כאילו הוא משחזר את התסריט של האירוע: אתה זוכר מה היה בלילה? זוכרת מה צעקת מתוך שינה כשהרמתי אותך מהמיטה? איך היה נשמע הבום? מה עשינו אחר כך? ומה אחר כך?
אפשר גם סיפורים שמתארים דמויות אחרות שחוות חוויות דומות, או רגשות דומים, שמאפשרים לפחד האמיתי לקבל הכרה וויסות.
איך עוד אפשר להדליק את פנס העיבוד?
לצייר את כל מה שקרה לנו היום.
להציג הצגה הומוריסטית של משפחה שרצה למקלט.
להביא חומרי יצירה עם הקשר, כמו מדבקות של טילים, מטוסים, אש.
לעודד את הילדים להכין את סיפור המקלט שלהם.
להכין סדרה של ציורים, שבכל אזעקה מוסיפים לה ציור. אפשר גם לתלות את הציורים על קירות המקלט/ממ"ד, כדי ליצור סוג של עיבוד מתמשך.
להתקשר לסבתא או דודים ולספר להם מה היה היום.
לצלם סרטון של הילד שמספר על המלחמה, המקלט, והדרך אליו.

ללכת לבקר במקלט ברגעים של הפוגה, ולשחזר תוך כדי את ההליכות הקודמות שהיו מלאות סטרס, תוך שאת יוצרת "החתמות" חיוביות חדשות על המקלט. (תראה איזה יופי של עץ יש ליד, יש לנו בדיוק 20 מדרגות, זה המקלט הכי יפה בשכונה, זו הפינה של המשפחה שלנו ועכשיו נקשט אותה בתמונות שלנו).
זה בסדר אם את לא מוצאת עכשיו את הפנס כדי ליצור שביל של אור בתוך הערפל. זה בסדר אם כל מה שכתבתי כאן מרגיש לך גדול ובלתי אפשרי. קחי לך רק ניצוץ אחד קטנטן של קשר, ולבי אותו בכל הזדמנות. אם בימי שגרה השאיפה היא להיות אמא טובה דיה, במלחמה אנחנו שואפות להיות אמא נוכחת דיה. כל רגע של אימהות, של לב פתוח, הוא ניצחון גדול.

הטור הזה הוא מרחב בטוח ומכיל לחקור בו את כל מה שמטריד אותך בהורות או מול הילדים: הרגעים הקשים, השחיקה והמפלצות שיוצאת ממך כשאת יותר מידי עייפה. במרחב הזה, הרגעים הקשים ביותר הופכים להיות רגעים מדהימים של חיבור והתפתחות. מה תרצי שנחקור כאן בטור הבא? כתבי לי למייל: leah.rbach@gmail.com
לאה אוירבך, מדריכת הורים בגישה היקשרותית התפתחותית. עוסקת בהורות לילדים עם רגישות גבוהה, ויסות, והורות לתאומים.