רגישות ללקטוז: מה עושים כשהחלב מתחיל להכביד על המערכת?

אי סבילות או רגישות ללקטוז היא תופעה שהולכת ומתפתחת עם הגיל במרבית האוכלוסייה בעולם. בינקות ובילדות, היכולת של הגוף לפרק חלב ומוצריו טובה, וככול שמתבגרים יותר – היכולת הולכת ופוחתת.

הלקטוז הוא דו-סוכר, שבתהליך העיכול מתפרק לשני חד סוכרים פשוטים: הראשון הוא הגלוקוז המוכר לנו, והשני, המוכר פחות, הוא הגלקטוז. לקטוז הוא פחמימה פשוטה, כמו קמח לבן וכדומה.

במצב של רגישות ללקטוז, הגוף מנסה לפרק בעצמו את הסוכר שבחלב. כשאין יכולת לעשות זאת, החלב נשאר במערכת העיכול, ומושך אליו נוזלים וחיידקים שמנסים לפרק ולא מצליחים, מה שיוצר גזים ונפיחות. חלב ניגר בצורה הנוזלית שלו, כולל לבן, יוגורט, ריויון וכדומה, מכילים יותר לקטוז, ואותם הגוף בדרך כלל מתקשה יותר לעכל. לכן אנשים שרגישים ללקטוז ירגישו עייפים יותר – הגוף משתמש באנרגיה כדי להתמודד עם חוסר היכולת שלו לעכל מוצרי חלב.

כדי לייצר מוצרי חלב דלי לקטוז מוסיפים את האנזים לקטאז לחלב. תפקידו לפרק את הלקטוז, הסוכר שבחלב, לשני סוכרים פשוטים, שאותם מערכת העיכול מסוגלת לקבל. התהליך הזה מאפשר לאלו שאינם מצליחים לפרק לקטוז לצרוך מוצרי חלב מבלי להקשות על מערכת העיכול, ולאפשר עיכול טוב יותר.

העניין הוא שכאשר הסוכרים שבחלב מתפרקים – קל יותר לעכל אותם, אבל הערך הסוכרי של מוצרי החלב האלו עולה. האינדקס הגליקמי גבוה יותר, מה שיגרום לרמות סוכר בדם לעלות במהירות.

אין צורך להכריח את הגוף לעכל מזון שקשה לו. זה מתיש את המערכת ומחליש את הגוף.

חשוב לדעת איך להתנהל בהתאם: כדאי להפסיק לצרוך מוצרי חלב, ולבדוק אם יש שיפור. בגבינות קשות, קוטג' ויוגורט כמות הלקטוז קטנה. ככל שאחוזי השומן במוצרי החלב נמוכה יותר – כמות הלקטוז עולה.

כשמורידים מוצרי חלב, צריך לצרוך סידן ממקומות אחרים, כמו שומשום, טחינה, זרעי צ'יה, טופו ושקדים – בעיקר בצורתם הטבעית. כדאי להשרות שקדים, כי אז הסידן שבהם הופך לזמין יותר לגוף. גם עלים ירוקים מכל הסוגים, סרדינים, קטניות בכלל ושעועית לבנה בפרט וגם תפוזים מכילים כמות סידן מרשימה.