איך עושים מהפכות? על מהפכה בלתי נתפסת שהתחילה מצלחת עוגיות ולב אוהב

הלן הקטנה נולדה בשנות התשעים של המאה ה-18 בארצות הברית. היא מעולם לא ענתה לאמה כשקראה בשמה, כיוון שהייתה חרשת. היא מעולם לא הצליחה להגות את המילה "Dad" או "Mom", משום שבנוסף לחירשות הייתה אילמת. כשמיששה את בובתה, לא נהנתה ממראה פניה היפות או שערה הבהיר, עקב היותה עיוורת. מה שכן עשתה, בתסכולה הנורא, היה לנבוח ולזרוק את בובתה על כל מי שניסה להתקרב אליה. למרבה האסון, היכולת לתקשר ניטלה ממנה. זאת בעקבות מחלת דלקת קרום המח שלקתה בה בינקותה, והשאירה בה נכות טרגית, חשוכת מרפא.

הוריה חסרי האונים ניסו לחפש מזור לבתם האהובה, שעקב מוגבלותה הפכה לילדה קשה, מופרעת וחסרת משמעת. בתקופה זו, שקדמה להתפתחות הרפואית האדירה של המאה העשרים, קשה היה למצוא פתרונות למורכבות הקשה. הם ראו בעיניים כלות את גורל בתם מעורר הרחמים, והחליטו להסיר ממנה איסורים וגבולות, כדי להקל על חייה. לתת לה שחרור לעשות ככל עולה על רוחה. בדידותה הייתה  קשה ובלתי נסבלת. זה קרה בעוד עולמה הוא אפל, ללא זריחה, שקט עד לטירוף. בקשותיה, שהתבטאו בנהמות, יללות וקטעי הברות, לא פורשו נכון. הלן הרבתה להיכנס להתקפי זעם חסרי שליטה, שבהם הייתה נשכבת על הרצפה וצורחת. אביה חסר האונים ניסה לשווא לחפש פתרון או מוסד לימודי כלשהו לילדים בעלי מוגבלות דומה. הוא אטם אוזניו לבקשות מכיריו לסגור אותה היטב, שלא תזיק למשפחה ולעצמה, ולא שעה לבקשות ידידיו, שחיפשו את טובתו, לאשפז אותה במחלקה סגורה. כשמלאו להלן 6 שנים, המצב בבית הגיע לקצה גבול היכולת. במר לו החליט אביה לנסות לפנות לאלכסנדר גרהם בל, שעבד עם ילדים חרשים.

אלכסנדר שמע את כל הסיפור חסר התקווה, ומסר לאב כמוצא האחרון לפנות למכון פרקינס לעיוורים בבוסטון, מסצו'סטס.

המכון שלח אל הלן כניסיון, מדריכה – מורה שעברה לוט בערפל. זו הייתה אן סאליבן, שהוכשרה להוראה במכון. זה היה הימור שמכון פרקינס לקח על עצמו, בידיעה שאם לא יעזור – אז בוודאי לא יזיק. אן נשלחה לראות ולבדוק אם אפשרי לתת לילדה הנכה והפגועה את הבלתי אפשרי. האם אכן תוכל לשפר במשהו את החירשות, בזמן שיש ברקע גם עיוורון מוחלט ואילמות.

ברגע שפגשה אן בת ה-22 את הלן בת ה-8, קבלה הקטנה את פניה בהטחת חפצים ובעיני חיה זועמת. אן החליטה לא לראות את ההווה העגום, אלא את העתיד שנפרש לעיניה בצבעיו הוורודים. על אתר החליטה שהיא תהפוך את האומללה הקטנה לילדה מלומדת ושמחה, ואת החשיכה הנוראה לאור גדול.

אף על פי שאמורה הייתה לעבוד כמורה מספר שנים, אן נשארה עם הלן עד ליום מותה. היא לימדה, ליוותה, התעקשה והפריחה אותה לגבהים במשך 46 שנים. כשהכול אמרו לאן שהגיע הזמן לעזוב ולעשות לביתה – התנגדה. מנהל המכון ששלח אותה וראה את הצלחתה לעשות את הבלתי יאמן, ביקש ממנה לחזור למכון ואף הציע לה, לאור ההצלחה המסחררת, לפתוח בית ספר לחרשים-עיוורים לעזור לילדים נוספים. אך באופן בלתי מובן התעקשה אן להמשיך רק עם הלן, באומרה: "הלן עדיין זקוקה לי, ויכולה להגיע ליותר".

אן עשתה עבודה מטורפת, והאמינה ללא סייג שאפשרי להפוך את הלן לאשה מלומדת, מכובדת וידענית. ואכן, זה מה שקרה. בשיטות מקוריות שיצרה אן בדרך לא דרך, לימדה את הלן לתקשר  בשעה שלא ראתה, לא שמעה ולא דיברה.

התקשורת הראשונה היה על בובתה. יד אחת של הלן הייתה מונחת על הבובה, בהוראתה של אן, וביד השנייה על פניה של אן. כשיד אחת מיששה את הבובה, היד השנייה הייתה מונחת על פניה של אן. אצבעותיה הונחו על הסנטר, האף והלחי כדי לפרש את תנודות ההגייה. כשלמדה סוף סוף איך הוגים את המילה "בובה", ביקשה לשתות. בזמן שבו כוס המים של הלן נגעה בשפתיה, ידה השנייה מיששה את פניה של מורתה בהגייה של המילה "מים".

כך, בעבודת נמלים ממש, למדה את המילים הספורות שקלטה. מיום ליום החלה הלן להבין את העולם סביבה, וסקרנותה גדלה במהירות עצומה. בזמן קצר למדה כתב ברייל, וכשהגיעה לגיל 13 למדה לכתוב כתב ברייל בכמה שפות. כשנרשמה ללימודים גבוהים, נעזרה באן, שתרגמה לה את החומר בעזרת טפיפות אצבעותיה על כף ידה, וזכתה להצלחה מסחררת. אהבת המורה לילדה גרמה להלן להתחיל להגות מילים שוב על ידי נגיעת אצבעותיה על הסנטר, השפתיים, האף והלחי של מורתה בזמן הדיבור.

המורה לא טעתה בעתידה הוורוד של הלן. היא רק לא ידעה לאלו גבהים אדירים הלן תעפיל. כמה מוטיבציה יש בנערה בעלת הנכות הקשה. ברבות הימים הופיעה הלן בכנסים, והרצתה על נושאים רבים. היא חיברה ספרים רבים, ביניהם אוטוביוגרפיה על עצמה, "סיפור חיי", שנמכר באלפי עותקים ובשפות רבות. היא קידמה פרויקטים חברתיים, נכנסה לבית המחוקקים כפעילה גדולה, ונפגשה עם נשיאים שחלקו לה כבוד מלכים. ב-1953, לאחר ביקורה בישראל, הוקם ביד אליהו בתל אביב בית הלן קלר, מכון לקידום חרשים.

זו אגדת הלן קלר, אחת האגדות המפורסמות ביותר. מי שעמדה מאחוריה היא ללא ספק מורתה, אן סאליבן, שהתפרסמה בזכות מסירות בלתי נלאית  ודבקות מטורפת במטרה. לימים היא נשאה את התואר עושה הנפלאות.

מי את, אן סאליבן? מי עמד מאחוריך ועשה אותך אחת מעל כולם, אולי אחת מהיחידות שעשתה את הלא יאמן?

*

באחד הימים סייר ד"ר מייפילד במכון טוקסברי לילדים בעלי מוגבלויות. בדרכו החוצה התנגש בעובדת ניקיון מבוגרת. כדי לכסות על הרגע המביך החל לשאול אותה ולהתעניין בעיסוקה במכון. הוא שאל: "כמה זמן את עובדת כאן?".

"מאז שהמכון נפתח".

"מה את יכולה לספר לי על המכון?".

"אני לא יכולה לספר הרבה אבל כן יכולה להראות לך משהו".

היא הובילה אותו למרתף, לחלק העתיק ביותר, שם היו תאים קטנים עם סורגים חלודים. היא הצביעה על אחד הכלובים, ואמרה: "זה הכלוב שבו החזיקו את אנני סאליבן".

"מי זו אנני?".

"אנני הייתה נערה צעירה, חסרת תקנה. היא הייתה תלמידה מופרעת. אף אחד לא יכל להתקרב אליה. היו לה בעיות קשות. היא הייתה נושכת, צורחת וזורקת את האוכל שלה על כל מי שניסה לעזור לה, כולל רופאים ואחיות. אז כבר ראיתי את מצבה הקשה וחוסר היכולת לטפל בה. תמיד הייתה יורקת ומגרשת כל מי שהתקרב. הייתי גדולה ממנה רק בכמה שנים, אבל ראיתי את האומללות שלה, ורציתי מאוד לעזור. תמיד אמרתי לעצמי – מה כבר אוכל להועיל? אם הצוות המלומד כל כך ניסה ולא הצליח, מה כבר עובדת ניקיון כמוני תוכל לתת?

"יום אחד, אחרי שסיימתי את עבודת הניקיון בקומה, חזרתי לביתי והחלטתי לאפות לה עוגיות בראוניז. למחרת ניגשתי בזהירות לכלוב, ואמרתי – 'אנני, אפיתי לך את העוגיות, רק בשבילך. הנה, אני מניחה אותן לידך, וכשתרצי – תיקחי'. יצאתי מהר, כי פחדתי שהיא תזרוק אותן עלי, כמו תמיד. אבל למרבה הפלא היא לא עשתה כלום, רק התקרבה ואכלה. בפעמים הבאות היא כבר קיבלה אותי יפה, ובאחד הימים שהתקרבתי הצלחתי אפילו להצחיק אותה. הרופאים שמו לב שמשהו השתנה אצלה, והבינו שאני זו שקרבתי אותה. הם בקשו ממני שאהיה זו שתעזור להם להפוך את אנני-אן לנערה ממוסדת. מאז, בכל פעם שרצו להתקרב אליה או לטפל בה – ביקשו את עזרתי. הייתי עושה את ההכנה הראשונה להרגיעה. כך גילו שאנני בעצם כבדת ראייה. לאחר עבודה משותפת שלנו, שלא הייתה קלה כלל, העבירו אותה למכון פרקינס לעיוורים, שפתח את שעריו. אנני המשיכה את טיפולה שם בהצלחה, ואף הוכשרה להוראה. ברבות הימים חזרה למכון טוקסברי, לעבוד במחיצת ילדים בעלי נכויות. כשהתקבלה על ידי המנהל, סיפר לה האחרון על המקרה של הלן קלר, ועל תחנוני אביה שיעזרו לו וישלחו מורה כדי להימנע מלשלוח את בתו למוסד לחולי נפש".

אנני, שהיא אן סאליבן קבלה על עצמה את המשימה שהפכה למשימת חייה, להיות שם בשביל הלן. היא הפכה ילדה נכה שאמורה הייתה להינעל מאחורי סריג ובריח לכל ימי חייה, עקב התנהגות חייתית, לאחת הנשים המובילות, בעלת השפעה עולמית.

הלן קלר נשאלה פעם למי הייתה ההשפעה הגדולה ביותר על חייה. מיד ענתה ללא היסוס: "ברור למי, לאנני סאליבן".

אבל אז אנני תיקנה אותה: "לא, הלן, האישה שהייתה לה ההשפעה הגדולה ביותר על החיים של שתינו, הייתה עובדת הניקיון במכון טוסקברי"

ולענייננו, אולי מהפכות אמתיות, לא מתחילות דווקא בתארים מרשימים ובמכוני  מחקר מתקדמים. אולי כל אחת בעלת לב חם ואוהב, עם צלחת עוגיות, רושמת על שמה את המהפכה הבאה.