"תוך כדי המלחמה גיליתי שאני אמא לשלושה ילדים על הרצף"

"נרשמתי לקורס מאמנים בשיטת הרב פנגר, ולרגע לא שיערתי שהראשונה שאטפל בה באמצעות השיטה תהיה אני בעצמי", אומרת שירי פריאנט, כתבת באתר הידברות ויוצרת, וכיום גם מאמנת.

"זה היה עוד לפני פרוץ המלחמה, בימים שבהם הכל היה שקט", היא מוסיפה. "התגוררנו במושב רמות נפתלי הסמוך לגבול לבנון, גידלנו את ארבעת ילדינו ששניים מהם מאובחנים על הרצף, והחיים היו יחסית שלווים. ביקשתי ללמוד את תחום האימון כדי לעזור לאנשים שסביבי, אך לרגע לא שיערתי שעומדת לפרוץ מלחמה. לא חלמתי שנהיה מפונים מהבית במשך יותר משנה וחצי, וגם לא שהבת הקטנה שלי תצטרף לשני אחיה הגדולים ותאובחן אף היא על הרצף האוטיסטי דווקא בימים הקשים ההם".

מלחמה ללא סוף

את ימיה הראשונים של המלחמה שירי אינה מסוגלת לשכוח: "כבר למחרת שמחת תורה קיבלנו הודעה על כך ש'כדאי לנו להתפנות מהבתים'. באותו שלב עדיין לא היה פינוי רשמי, אך הומלץ ללכת, ולתומנו חשבנו שנוסעים לכמה ימים. ארזנו תיק עם כמה בגדים להחלפה, ונסענו להורים שלי בבת ים. שהינו איתם בדירת שלושה חדרים מתוך ביטחון מלא שעוד רגע הכל נגמר.

"בסופו של דבר שהינו שם במשך חודשיים, שבהם כל החיים שלנו נעצרו. בעלי יצא לחל"ת, לילדים לא היו מוסדות, הכל היה מבלבל ומלחיץ, מה עוד שנאלצנו לקנות מחדש את הציוד הבסיסי ביותר – עגלות, בגדים לילדים, ממש הכל. כי לא לקחנו איתנו כמעט כלום. אם מישהו היה מספר לי באותם ימים שגם היום, שנה וחצי לאחר מכן, עדיין לא נשוב לבית שלנו ברמות נפתלי, לא הייתי מאמינה. אנחנו נמצאים במסע שלא נגמר".

שירי עוצרת לרגע, ומציינת כי אצלם, בשונה ממשפחות אחרות של מפונים, הייתה גם התמודדות נוספת, בשל הילדים שמאובחנים על הרצף, מה שמקשה מאוד את ההסתגלות לשינויים. "כל  כך ייחלנו לרגע שנוכל לחזור הביתה, ולשלוח אותם סוף סוף למוסדות הרגילים שלהם, כדי שתהיה שגרה כלשהי", היא נזכרת. "ולא רק אותם, אלא גם את תומר, הבת הקטנה שלנו שהייתה אז בת שנה וחצי. ממש לפני פרוץ המלחמה היא התחילה מעון שיקומי, בגלל עיכוב התפתחותי, אבל היא בקושי הספיקה להיות שם.

"כשהיינו אצל ההורים שלי, האתגר היה גדול מאוד, שכן צצו אצל תומר קשיי התנהגות מאוד משמעותיים – היא התקשתה לישון בלילה, היה לה קשה להביע את עצמה ולבקש בקשות. לא ידענו אם זה בגלל העיכוב או בגלל המלחמה, אך מיום ליום הבנו שגם בשבילה יהיה טוב אם נשוב אל השגרה שלנו בצפון, גם אם השטח אינו רגוע.

"כך יצא שחודשיים לאחר פרוץ המלחמה היינו מהראשונים ששבו לצפון, אך לא למושב שלנו שכבר פונה רשמית, אלא למושב סמוך – יסוד המעלה, שנחשב יחסית לבטוח יותר. גם אז לא חזרנו לשגרה אמיתית, שכן הילדים הגדולים למדו רק שעתיים-שלוש מידי יום, אבל לפחות היה מעון שיקומי לקטנה, ובנוסף יכולנו לגשת איתה לאבחון מסודר, שהיה כל כך חשוב עבורנו".

לחץ, התמודדות ואמונה

שירי מדגישה כי למרות ששניים מילדיה הגדולים על הרצף, היא לא העלתה בדעתה שגם הקטנה תאובחן עם אוטיזם. "היה ברור לי כל הזמן שבודקים את זה כדי לשלול. אבל הספיקו כמה מפגשים אצל הפסיכולוג שאמר לנו באופן חד משמעי כי תומר גם כן על הרצף האוטיסטי. זה היה בשבילנו הלם מוחלט, כי הילדים האחרים אובחנו בגיל הרבה יותר מאוחר, ואילו תומר הייתה בסך הכל קטנה. בנוסף, עצם ההבנה ששלושה מתוך ילדינו מאובחנים על הרצף הייתה קשה מאוד, ועוד הכל קרה בתקופת מלחמה, כשכל הקהילה שלנו התפרקה, ואין לנו שום משפחה בסביבה. הרגשנו לבדנו בעולם, כשאנו מתמודדים עם הבשורה הקשה הזו".

איך באמת מצליחים להתאושש ולהמשיך הלאה?

"בתחילה זה היה בלתי אפשרי, ועברה עליי תקופה מאוד קשה, עם חרדות שהתפרצו יחד עם תופעות בריאותיות שלא היו לי עד אז, כמו אלרגיות ודלקות. היו ימים שבהם לא הצלחתי פיזית לקום מהמיטה, כי הרגשתי נורא. בסייעתא דשמיא מצאנו בסופו של דבר מסגרת של מעון תקשורת לתומר, שמתאים בדיוק לצרכים שלה. מאותו רגע ראינו אצלה התפתחות גדולה מאוד, ועד היום היא פורחת באופן שלא יאומן. בעיות השינה נעלמו כמעט לגמרי, והיא מתקשרת הרבה יותר טוב ואפילו מדברת ומבקשת. השיפור ממש משמעותי, וכל המומחים שמלווים אותנו אומרים שזה בזכות העובדה שאובחנה מוקדם".

ובתוך כל זה המשכת לעבוד ולתפקד?

"אחרי התקופה הראשונה בה לא הצלחתי לעשות כלום, התחלתי להרגיש כמה שהכלים שרכשתי בקורס של הרב פנגר מסייעים לי, כי ממש אימצתי אותם לעצמי, והצלחתי לעשות עם עצמי תהליכים של הרגעה והרפיה.

"בנוסף, דווקא באותם ימים מצאתי את עצמי כשאני ממשיכה ללמוד ולהעצים את עצמי, בין היתר באמצעות קורס נוסף בו הוכשרתי למאמנת באמצעות כתיבה. במקביל המשכתי בעבודתי הקבועה בתחום הכתיבה, כי כזו אני - טיפוס של מילים, וכבר עשרים שנה שהכתיבה היא העבודה שלי. דווקא ברגעים מלחיצים, אני חייבת לעבוד ולכתוב, כי כך אני מסיחה את הדעת מן ההתמודדות".  

אבל לראשונה בחייה, שמה לב שירי לכך שהיא אינה משתמשת בכתיבה רגילה. "בעקבות הכלים המקצועיים שרכשתי נוצרה אצלי מודעות ברמה הגבוהה ביותר, כך שהכתיבה שלי הפכה להיות מעין כתיבה מודרכת, עם שאלות מכוונות שכתבתי לעצמי. באופן אישי הרגשתי כמה שהכתיבה מורידה ממני לחץ ועול. זה לא שהגעתי לקו הסיום, אני עדיין בדרך, אך מודעת לכך שכוח היצירה הוא הכוח הגדול ביותר שיש, וזה מה שאני מתכוונת לנצל כאן".

יומן של מסע

במקביל לעבודה האישית שעשתה שירי עם עצמה, היא חשה את הצורך לעזור גם לאחרים. זה הוביל אותה להתחיל לאמן נשים בתהליכים של התפתחות אישית דרך כתיבה, ובנוסף להוציא לאור שני יומנים – "יומן התבוננות" ו"יומן הודיה". "אלו שני יומנים שנועדו לתווך עבורנו כנשים את הצורך להעלות על הכתב את הרגשות והחוויות שלנו, ובעצם מציעים תהליך טיפולי באמצעות כתיבה", היא מסבירה.

למה הכוונה?

"יומן ההתבוננות נועד לצורך התבוננות פנימית, והוא מציג שאלות פתוחות לגבי תחומים שונים בחיים, ביניהם קשרים עם הקהילה, קשרים עם עצמך, קריירה, משפחה, ועוד נושאים נוספים. היומן מציע תשעים ימי התבוננות שפוסעים בהם כמו במסע, ובסופו של דבר, אחרי שממלאים את כולו, מגיעים לתובנות מרתקות על דפוסים שמנהלים אותנו בחיים, על הרגלים שהיינו רוצים להיפטר מהם, ועוד. כמובן שהיומן הוא אישי, ונועד לשמש כל אישה במסע שהיא עוברת בימי חייה.

"יומן ההודיה נוצר מתוך הצורך להתבונן בדברים הטובים שקורים בחיים, ופשוט לדעת להודות עליהם. הוא כולל שלושים ימים שבכל אחד מהם שאלה מרתקת אחרת שגורמת לך להביט סביבך ולהודות, ולאחר מכן עוד שישים ימים עם שאלות יומיות קבועות: 'מה הדבר הכי טוב שקרה לי היום', 'איזו דמות השפיעה עליי לטובה', ו'עם איזה אתגר הצלחתי להתמודד'. יש גם סקירה חודשית שמסייעת לך להסתכל על הכל, וכן שזורים בהם משפטי השראה רבים".

מה תגידי לאלו שפחות מוצלחות בכתיבה, ולא רואות את עצמן ממלאות יומנים בתחושותיהן האישיות?

"אתן לא צריכות לדעת לכתוב, רק להעלות על הכתב את מה שעולה לראש. הרעיון הוא לפנות מידי יום ממש מספר דקות – בבוקר או בערב, כדי להשיב על השאלות המופיעות ביומן. אפשר לכתוב בקצרה ואפשר באריכות, מה שנוח לכן.

"חשוב לי להדגיש שהיומנים מבוססים על כלים מהיהדות וגם מהפסיכולוגיה המערבית, כאשר הכל כמובן בעטיפה של יהדות ורצון ה'. תמיד חלמתי לזכות לאמן באמצעות כתיבה, ואני כל כך מקווה שהיומנים האלו יסייעו לנשים לעבור את החיים שלהן באופן טוב יותר, לפחות כפי שהם מסייעים לי".

ניתן ליצור קשר עם שירי במייל>>  shiritom180@gmail.com