שווה סיפור: למען יאריכון ימיך

הסיפור שלי אירע ביום שלישי, י"א בכסלו תשפ"ה. הוזמנו לאירוע משפחתי, חתונה בעיר ביתר עילית. אנו נמנים על המגזר החסידי. למי שאינו מכיר אספר, שאצל החסידים ישנו מנהג מיוחד: "מצווה טאנץ" – ריקוד מצווה. הוא מתקיים לאחר החלקים הרגילים של החתונה, לקראת השעות הקטנות של הלילה, ובו מקורבי הכלה רוקדים לפניה. זה מנהג קדוש ומרגש, שיש בו הרבה עניינים נעלים ונשגבים. מטבע הדברים, רוב האולם מתרוקן עוד קודם, ורק הקרובים ביותר נשארים לחלק הזה של החתונה.

גם אני ואחי, עם המשפחות שלנו, תכננו לצאת לפני המצווה טאנץ. השעה מאוחרת, ואנחנו לא גרים בעיר, כך שיש לפנינו עוד נסיעה ארוכה, עם ילדים קטנים שצריכים לחזור הביתה לישון. הורי, לעומת זאת, החליטו להישאר בחתונה. זה קצת שינה את התוכניות גם עבור אחי וגיסתי. ומדוע? כי לאחי, ולגיסתי יחד איתו, יש מושגים אחרים, מיוחדים, בכיבוד הורים.

זכינו להורים מדהימים, באמת. הורים שעושים הכל למען ילדיהם, ובכלל – למען כל יהודי באשר הוא. כולנו, כל הילדים, משתדלים מאוד לכבד אותם. כולנו מחזיקים היטב במצווה הזו. העניין במצוות כיבוד הורים, הוא שככל שמכבדים יותר – כך מגלים עד כמה עמוקה ורחבה המצווה הזו. יש בה כל כך הרבה קצוות, שקעים וכיוונים, שאף פעם אי אפשר לומר "די". מצוותכיבוד הורים מבוססת על היגיון פשוט, אבל היא מקיפה כל כך הרבה פרטים, כל כך הרבה רבדים. אחי לקח את התובנה הזאת צעד אחד קדימה. המצווה הזו יקרה במיוחד ללבו. מה' אישה לאיש, וממש ראינו שמשמים סייעו לו ברצון הזה לכבד הורים, והוא זכה באשת חיל אמיתית, כזו שמזדהה עם רצונו, ושכיבוד הורים הוא גם בנפשה. אני ושאר בני המשפחה שלי תמיד עומדים נדהמים מול גודל הזכות של שניהם. אף שגיסתי היא כלה ולא בת, אי אפשר להבחין בהבדל. מספיק שאמי אמרה בערב חג כלשהו שהשנה היא עייפה מכדי לבשל – וגיסתי כבר מכינה את כל האוכל עבור כולם, וגם מארגנת ומביאה אותו. והכל בכזו ענווה, בשקט, כמובן מאליו, בלי לעשות חשבונות של כדאיות, או חשבונות של "מי עושה מה". בלי פוליטיקות משפחתיות, רק בטבעיות אמיתית. גם אחי, כאמור, הוא סמל ודוגמה עבור כולנו, מראה לנו עד כמה גבוה אפשר לשאוף, ועד כמה מצוות כיבוד הורים יקרה וחשובה.

וגם עכשיו, היתה לו הזדמנות. המצווה טאנץ יסתיים בשעה מאוחרת מאוד, ואיך יוכלו הורינו לחזור הביתה בבטחה ובנוחות? אחי וגיסתי מיד התייעצו ביניהם, והחליטו שאחי יישאר איתם, ויסיע אותם הביתה ברכבו. גיסתי והילדים ייסעו, כמונו, באוטובוס. היא לא הפעילה שום שיקולים או מחשבה על אי נוחות או קושי, ולא העלתה בדעתה שמישהו אחר יתנדב, זו היתה הזכות שלה-שלהם.

וכך יצאנו כולנו יחד מהאולם לכיוון תחנת האוטובוס. אבל בעודנו מתקדמים, נזכרתי פתאום: לא נפרדתי מאמא שלי! לא אמרתי לה שלום! אמא היא האדם היקר עלי אדמות, היא לעולם לא עושה חשבונות של היעלבויות או פגיעות. היא יודעת בדיוק מה המשמעות של יציאה מחתונה בשעה כזו, וממש לא מצפה שאחזור לומר לה שלום. אבל אני החלטתי לחזור. זה לא נאה ולא יאה לעזוב כך, בלי להיפרד ממנה כמו שצריך, תהא הסיבה אשר תהא. אמא מעל הכל. אספתי את ילדי, נפרדתי מגיסתי וחזרתי אל האולם, בעוד גיסתי ממשיכה הלאה, אל התחנה ואל האוטובוס שאמור להגיע ממש בדקות הקרובות. קיוויתי שאספיק לחזור ולעלות יחד איתה על האוטובוס, אך תקוותי התבדתה. החזרה הזו אל האולם עיכבה אותי יותר מהמתוכנן, וכאשר הגעתי בסופו של דבר לתחנה, האוטובוס כבר הפליג לדרכו. התמקמנו בתחנה והמתנו כרבע שעה נוספת, לאוטובוס הבא.

התמקמנו כולנו בתוך האוטובוס, והתחלנו בנסיעה. כשיצאנו מביתר, בואכה כביש המנהרות המפורסם, הופתענו מגל של צלילים קולניים בשעת לילה שכזו. נחשול של יללות אמבולנסים, סירנות ואנשי צבא עם נשקים שלופים, זה המראה שנגלה לעיננו. לא משהו מרגיע במיוחד. ניתרנו בבהלה, מה קרה? מהר מאוד, מהר מדי, הגיעו השמועות הכואבות. פיגוע ירי, סיפרו השמועות. מחבל מתועב ירה לעבר אוטובוס, ככל הנראה אוטובוס שיצא מביתר. כנראה זה האוטובוס הקודם, ההוא שהפסדנו. יש נפגעים, עדיין לא יודעים מי וכמה, אבל צריך להתפלל. המחבל עדיין מסתובב, בודקים אם יש סייענים.

אנדרלמוסיה גדולה מילאה את האוטובוס, לחץ, פאניקה, טלפונים ופיסות מידע. אנשים באוטובוס שלנו פלטו שמות של מכרים וקרובי משפחה שעלו על האוטובוס הנפגע, ולפתע חדרה גם אלי ההבנה – גיסתי! היא והילדים שלה עלו על האוטובוס הזה. פחד איום מילא אותי. הדמיונות, כמו השמועות, מתפשטים, רצים ותופסים תאוצה. השתדלתי לכוון את המחשבות שלי ולהפוך את הרגעים הללו לרגעים של אמונה ותפילה.

רבע שעה קודם לכן, עלתה גיסתי לאוטובוס והתיישבה ליד החלון, כשהקטן שבילדיה, פעוט, יושב על ברכיה, ושאר הילדים במושבים שסביבה. האוטובוס התמלא באנשים, רובם כאלה שחזרו משמחת חתונה, ורק רצו להגיע הביתה בבטחה ובשקט. אלא שאז נשמע קול מחריד, כמה צרורות של יריות, וכאוס פרץ. המומה ומפוחדת, היא מיהרה להביט בילדיה, לבדוק אם חלילה נפגעו. מהר מאוד היא הבינה שלא. כולם, כל ילדיה, נותרו בלי פגע. גם זה הקטן שעל ברכיה. רק כשכוחות חילוץ הגיעו והיא ירדה מהאוטובוס, הבחינה גיסתי בשני חורים במעיל שלה, ובעקבותיהם – בפגיעה שלה עצמה: שני קליעים חדרו לזרועה, ויצאו בין הכתף לצוואר. מקום אסטרטגי, שיכל בקלות להיות קטלני – אך היא אפילו לא הבחינה בפגיעה.

היא פונתה, כמובן, לבית החולים, שם ניסו הרופאים לאמוד נזקים, ונותרו חסרי מילים. שני נקבים של כניסה, שני נקבים של יציאה – אך שום דבר במערכת הגוף לא נפגע במסלולם של הקליעים. לא עצם ולא עצב. חדר הניתוח שהוכן בשבילה מראש, מתוך הבנה שככל הנראה יהיה צורך בטיפול מהיר ומאסיבי, לא בא לידי שימוש. מלבד כמה פעולות כירורגיות פשוטות לניקוי הפצעים וסגירתם, לא נותר דבר לעשות, והיא שוחררה לביתה!

אי אפשר היה שלא לראות בעיניים את ההשגחה המיוחדת עליה. פגיעה כל כך מסוכנת – הסתיימה בלא כלום. הילד שעל ברכיה, שבדרך הטבע היה אמור להיפגע יחד איתה – לא נפגע כלל, וגם לא אף אחד מהאחרים. לא היה לנו ספק: הזכות של "למען יאריכון ימיך", כיבוד הורים, עמדה לה. והיא לא היחידה. הבחירה שלי לחזור ולהיפרד כראוי מאמא שלי, כנראה עמדה גם לי ולילדי. אח נוסף שלי, כך גילינו לאחר מכן, יצא גם הוא מהחתונה בערך באותו הזמן, ברכבו הפרטי. הרכב שלפניו החל לנסוע בצורה משונה, לזגזג בין הנתיבים, והמראה הזה הטריד אותו. הוא ביצע פניית פרסה והתרחק מהאזור. מאוחר יותר הוא יבין שהרכב החשוד הזה היה רכבו של המחבל.

באותו שבוע, הורי ערכו סעודת שבע ברכות בביתם לזוג שהתחתן באותו ערב – סעודה שהפכה להיות גם סעודת הודיה עבורנו. התכנסנו כולנו כדי לברך ולהודות לה' יתברך על כל הניסים הגדולים. הורי קיבלו את ילדיהם במתנה – מרבית בני המשפחה היו במקום הסכנה וניצלו ממנה הלכה למעשה. לא היה ספק בידינו שהכוח והזכות של מצוות כיבוד הורים עמדה לנו ולימדה עלינו זכות. ברכת "ברוך שעשה לי נס" ותפילת "נשמת כל חי" הדהדה באותו ערב מפי כל כך הרבה פיות, הד חזק לנס הגדול שלנו.

האדמו"ר מסלונים, בעל ה"נתיבות שלום", כותב בנושא כיבוד הורים מילים מדהימות: "בדקתי הרבה, אנשים שהתייחסו להורים בכבוד הצליחו בחיים שלהם".

לפעמים אנחנו שוכחים את האנשים הכי חשובים בחיים שלנו, משאירים את המובן מאליו לסוף, וטועים לחשוב שהכל מובן מאליו, שריר וקיים. אז לא. שיחת טלפון בערב שבת, או סתם כך ביום של חול, דרישת שלום חמה, ביקור קצר ונחמד – הכל שווה למען אבא ואמא. ויש גם שכר על כך. הרבה מאוד.