פניני עברית: על עברית וארמית, ועל מילים שעוברות גבול

על הגשר המחבר בין לשון הקודש ללשון הארמית עוברות מילים רבות. ברבות השנים עברו מילים שמקורן בלשון הקודש והפכו לחלק בלתי נפרד מהארמית, אולם הדרך חזרה ללשון הקודש כאילו היתה חסומה בפניהן. הבה ונתבונן בכמה דוגמאות. נפתח במילה וַיִּחַדְּ, בהוראה של חדווה ושמחה: "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" (שמות י"ח, ט'). את המילה ויחד תרגם אונקלוס בשיכול אותיות במילה וחדי. בפירוש "אור החיים" הובא שהמילה וחדי עצמה היא מילה ארמית.

מילה זו הובאה אף בכתובים: "תְּחַדֵּהוּ בְשִׂמְחָה אֶת פָּנֶיךָ" (תהלים כ"א, ז') המלבי"ם ביאר שיש הבדל בין חדווה לגיל, "שמורה על חדווה רוחנית, כי חדות ה' היא מעוזכם". ובתלמוד הובאה המילה חדי פעמים רבות בהוראה של שמחה, כגון: "ומי חדי הקדוש ברוך הוא במפלתן של רשעים?" (תלמוד בבלי, מגילה י ע"ב).

כך גם המילה אשד בהוראה של שפך, למשל: "וְאֶשֶׁד הַנְּחָלִים" (במדבר כא, טו), כמו שתרגם אונקלוס: "ושפוך לנחליא". הראב"ע הוסיף: "יש אומרים שהוא בלשון ארמית". המילה אשד הובאה בכתוב נוסף: "תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה" (דברים ג', י"ז). גם שם תרגם אונקלוס: "תחות משפך מי רמתא" בהוראה של שפך. מעניין לציין את הכתוב: "בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם" (בראשית מ"ט, כ"ה). המילה שדים במשמעות של שפך, כדברי רש"י בביאור המילה שדים: "שדים – כמו ירה יירה (שמות י"ט, י"ג), דמתרגמינן אישתדאה ישתדי, אף שדים כאן על שם שהזרע יורה כחץ". יוצא אפוא שהמילה שדים מכוונת לאב ולא לאם. מטעם זה תרגם אונקלוס: "ברכתא דאבוך ודאמך". ולפי זה משמע שהאות א' במילה אשד אינה מיסוד המילה אלא כתוספת, כמו האות א' במילה אתמול לעומת תמול, ועוד.

מצאנו בתלמוד שבית אביה של האישה נקרא בארמית "בי נשא". הטעם לכך הובא בפירושו לתורה של רבנו בחיי: "מזה קורין ז"ל (שבת כג ע"ב) בית אביה של אישה: "בי נשא", כלומר בית השכחה, על שם הכתוב: (בראשית ב', כ"ד) 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו' וכן האישה בבעלה". המקור לכך נמצא בלשון הכתוב: "וַיִּקְרָא יוֹסֵף אֶת שֵׁם הַבְּכוֹר מְנַשֶּׁה כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מ"א, נ"א). נשני במובן השכיחני, והוראת הכתוב: "כל כך נתן לי ה' עושר וכבוד עד כי השכיחני כל עמלי שהיה לי משנמכרתי, וגם כל בית אבי השכיחני" (רד"ק).

לפי אמונת האסלאם, השהיד הוא אדם שמת תוך כדי מלחמה או פעולת טרור, כלומר האדם שמעיד במעשיו על אמונתו. מקור המילה שהיד הובא במקרא: "וַיִּקְרָא לוֹ לָבָן יְגַר שָׂהֲדוּתָא וְיַעֲקֹב קָרָא לוֹ גַּלְעֵד" (בראשית ל"א, מ"ז). המילה גלעד היא מילה המשמשת הלחם של המילים גל ועד, כלומר גל אבנים ששימש עדות לברית השלום שנכרתה בין יעקב ללבן. מצאנו במקרא גם את מקור הביטוי "סהדי במרומים", "גַּם עַתָּה הִנֵּה בַשָּׁמַיִם עֵדִי וְשָׂהֲדִי בַּמְּרוֹמִים" (איוב ט"ז, י"ט). המילה עדי בפסוק היא התקבולת למילה שהדי, שהוראתן שתיהן היא עדות. ומכאן ואילך זלגה המילה ללשון הארמית ומצויה מאוד בלשון חכמים ז"ל, כגון "אנן סהדי", אנו עדים לדבר, כלומר אין צורך בשני עדים, אלא ניתן להסתפק באומדן הדעת במקרה של ספק.

המילה חמרא הארמית משמעה יין: "וְלָקֳבֵל אַלְפָּא חַמְרָא שָׁתֵה" (דניאל ה', א'), ובספרות חכמים ז"ל היא מצויה לרוב. המילה הוזכרה עוד בלשון הקודש: "וְדַם-עֵנָב תִּשְׁתֶּה-חָמֶר" (דברים ל"ב, י"ד). אף שרש"י ביאר שהכוונה ליין סתם, האלשיך כתב שמדובר ביין משובח במיוחד שאינו מהול במים. רש"ר הירש הוסיף בהשפעת הפסוק "יהמו יחמרו מימיו" (תהלים מ"ו, ד'), שמדובר ביין שכבר תסס. זאת לעומת דברי הכתב והקבלה שביאר לאור דברי התלמוד (בבלי כתובות קיא ע"ב), שחמר היא מידה, כגון: "זֶרַע חֹמֶר שְׂעֹרִים" (ויקרא כ"ז, ט"ז). המילה חמר מוזכרת במקומות נוספים במקרא, כגון: "כֶּרֶם חֶמֶר" (ישעיהו כ"ז, ב'), וכן: "כִּי כוֹס בְּיַד ה' וְיַיִן חָמַר מָלֵא מֶסֶךְ" (תהלים ע"ה, ט').

על הקשר בין חמרא במובן חמור לחמרא בהוראת יין, כתב מלבי"ם שאף שהובא בתלמוד ש"חמרא וריחני פקחין" (בבלי יומא עו ע"ב), כלומר יש בכוחו של היין להחכים, אך "השותה הרבה יאבד חכמתו, ולכן נקרא בלשון ארמי חמרא על שם החמור שוטה שבבעלי החיים, והחמור הוא דגל הסכלות" (דברים ל"ג, י"ג).

דוגמאות רבות נוספות מצויות באמתחתנו, אך נסתפק לעת עתה בדוגמא אחרונה. נאמר בקרבן הפסח: "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" (שמות י"ב, ד'). המילה "תכוסו", נחלקו בה חכמים ז"ל. יש שכתבו ש"תכוסו" לשון מניין ומכסה (מכילתא דרבי שמעון בר יוחאי), וכך תרגם גם אונקלוס: "גבר לפום מיכליה תתמנון על אמרא", כלומר שצריך לשחוט את השה לפי מניין הנמנין על השה, ו"מי שאוכל יותר מחברו משלם יותר" (העמק דבר). מנגד, יש שכתבו ש"תכוסו" הוא לשון ארמית, ומשמעה שחיטה. והוראת הפסוק, שניתן להימנות על השה בעודו חי, "אבל לאחר שנשחט שוב אין נמנין עליו" (תורה תמימה).

אתה הראית לדעת, שאף שיש מילים שעיבורן ולידתן בלשון הקודש, הרי שבעקבות מאורעות שהזמן גרמן הן חצו את הגבול למחוז הארמית, ושם שבתו וקנו אחוזת עולם.

ואתם, קוראים יקרים, התוכלו לבאר את פשר המשפט הבא?

ועובדא הוה בשהיד דרכיב חמרא לבי נשא ושתי חמרא וחדי ליביה. ואנן סהדי דבעידנא דבעי לכוס אימרא, אתא לתחות משפך מי רמתא, ותמן נפול ואשדי דמיה.

אילן חיים פור הוא מחבר הספרים "הפכים במקרא ובלשון חכמים" ו"אוצרות רבנו בחיי".