הנגן של מירון: "האנשים שנותרו בהר היו המומים, האסון היה בלתי נתפס"

ל"ג בעומר תשפ"א זכור לכולנו. במהלך מעמד ההדלקה במתחם חסידות תולדות אהרון, החלו רבים מהמשתתפים לצאת מהמתחם דרך 'שביל ר' דב'. במקום נוצרו "צוואר בקבוק" ודוחק רב, שבעטיים רבים התקשו לנשום כאשר הלחץ הלך וגבר. כעבור כעשרים דקות הוכרז על אירוע רב נפגעים. ארבעים וחמישה גברים, נערים וילדים קיפחו את חייהם באסון הנורא, ועוד כמאה נפצעו.

חיליק פרנק הוא נגן קלרינט מוכשר ומוכר, שעשרות שנים מנגן בל"ג בעומר במירון ומשמח את העולים להילולה. בין השאר, פרנק מנגן בהדלקה הגדולה של חסידות תולדות אהרון, וגם בליל האסון הוא היה על הבמה.

"ישבתי על הבמה ובכיתי"

נחזור ברשותך אחורה. לפני כמה שנים התחלת לנגן בהילולה?

"אנחנו כמשפחה כבר הרבה שנים עולים למירון בל"ג בעומר. עוד כשהייתי ילד, הייתי עולה עם אבי בכל שנה, ותמיד הייתי מוקסם מהמוזיקה ומהשמחה. בימינו, פוקדים את מירון בל"ג בעומר כמאתיים אלף איש, אך באותן שנים היו כמה עשרות אלפים שעלו לאורך היממה. השטחים סביב הציון היו מלאים באוהלים של משפחות שהגיעו למירון, ולצידם כבשים שהובאו לשחיטה לרגל ההילולה של הצדיק.

"לפני כשלושים שנה, כשהייתי נער בן שש עשרה, הגעתי להר עם חברים. באותה תקופה, התזמורת הייתה מנגנת רק בלילה, ולא כמו היום שיש מוזיקה לאורך כל היממה. בשלב מסוים, נשארו על הבמה רק נגן קלידים ומתופף. החברים, שידעו שהתחלתי זמן מה קודם לכן לנגן בקלרינט, האיצו בי לעלות לבמה. קצת היססתי, אך לאחר דחיפה נוספת מצידם, אזרתי אומץ ועליתי לנגן. באותו לילה ניגנתי במשך כמה שעות, ומשם הכול היסטוריה ואני זוכה לנגן בכל שנה בל"ג בעומר במירון. זכיתי גם לנגן לצד ותיק נגני הקלרינט במירון, מוסא ברלין".

(צילום: David Cohen/Flash90)

תוכל לספר על ל"ג בעומר לפני ארבע שנים?

"ל"ג בעומר באותה שנה התחיל שמח במיוחד. שנה קודם, בגלל מגפת הקורונה, לא התאפשרה העלייה להר, ומאות אלפים שמחו על האפשרות שניתנה להגיע בשנה זו. השעות הראשונות של הלילה עברו בהתרוממות רוח מיוחדת. המוני אנשים רקדו, וקשה לתאר במילים את האווירה שהייתה שם.

"כאשר קרה האסון, ניגנתי בהדלקה המרכזית של חסידות תולדות אהרון, שבפתחה הכול התרחש. עמדתי על הבמה הגבוהה, ובאיזה שהוא שלב הכרוז החל מדי פעם לקרוא לכוחות ההצלה. זה לא דבר חריג, כי יש מאות אלפי אנשים וקורה שמדי פעם מישהו נזקק לטיפול רפואי. אחרי כמה דקות זיהיתי התרחשות מאחורי הבמה. הסתובבתי והבטתי למטה, על המפלס התחתון של ההר. ראיתי שהתחילו להשכיב שם אנשים ולכסות אותם. הנגנים הנוספים הסתכלו גם הם, והתחלנו להבין שיש כאן אירוע יותר רציני. בשלב הזה הפסקנו מיד לנגן. בהתחלה, אף אחד עוד לא הבין באמת מה קרה, אבל מהר מאוד 'האסימון נפל' וכולם ראו את השורה של ההרוגים שהלכה והתארכה. בכל כמה דקות המספרים עלו, והראש לא יכול היה לעכל את זה.

"ישבתי על הבמה ובכיתי כמו ילד במשך כמה שעות. אחרי זמן, כשפיזרו את האנשים, הצלחתי לרדת מהבמה ויצאתי מההר רגלית לכיוון כפר שמאי. חזרתי למירון למחרת, קצת לפני שבת. האווירה הייתה קשה, והאנשים שנותרו בהר הילכו המומים. האסון היה בלתי נתפס".

. (צילום: David Cohen/Flash90 .הדלקה במירון, ארכיון)

"בעומק, אנחנו באמת אוהבים"

פרנק לא רק ראה את תוצאות האסון מול עיניו. הוא הכיר ואף היה בקשר אישי עם כמה מההרוגים. "באסון נהרגו שני אחים – משה מרדכי ויוסף דוד אלחדד ז"ל. את אביהם, הרב נחמן אלחדד, אני מכיר היכרות עמוקה, כבר למעלה משלושים וחמש שנים. שנינו משתייכים לחסידות ברסלב. גם את יוסף ז"ל, שהיה בחור בן שמונה עשרה, הכרתי מקרוב. הוא היה מנגן בכינור, ויצא לנו לנגן מעט ביחד. הוא היה בחור מיוחד מאוד ומבקש ה' גדול. מלבדם, הכרתי היטב עוד כמה. זה אירוע נורא ואיום שמלווה אותך הלאה, ועד היום כשזה נפתח זה כואב".

האסון הגיע אחרי שנת קורונה שבה לא הורשו לעלות אנשים למירון בל"ג בעומר, וגם בשנה שעברה לא התאפשרה העלייה בגלל איומי טילים. אתה חושב שיש כאן אמירה בשבילנו?

"אני לא מבין בדרכי שמיים. אני יודע דבר אחד, שחז"ל אומרים לנו שחורבן הבית קרה בגלל שנאת חינם. זה הניסיון של הדור שלנו. זה ניסיון קשה, כי לכל אחד יש הרבה תירוצים, ואני בטוח שאנשים שנאבקים זה בזה מכוונים לשם שמיים. הנציב מוולוז'ין אמר שחורבן הבית קרה אפילו שהפרושים נלחמו נגד הצדוקים והבייתוסים. השנאה שהייתה שם הביאה בסוף לחורבן, למרות שזו הייתה מלחמה מכוונות טובות.

"אני חושב שהמסר שאנחנו צריכים לקבל על עצמנו, מכל מה שקרה במירון בשנים האחרונות, הוא פשוט לאהוב אחד את השני, אהבת חינם. חז"ל אומרים שבית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם והוא ייבנה בגלל אהבת חינם ואהבת ישראל. אם רק נעשה אחד ועוד אחד, נבין שזה תלוי בנו ובעבודה שלנו".

שנה לאחר האסון, וכחלק מאמצעי זהירות שננקטו, הוטלו מכסות והגבלות על העולים. פרנק סבור שההגבלות היו נוקשות מדי ופגעו באווירה המיוחדת של מירון בל"ג בעומר. עם זאת, הוא משוכנע שבשלוש השנים שעברו מאז, הופקו הלקחים גם בנקודה הזאת מצד האחראים, ושהשנה תהיה בעזרת ה' הילולה שמחה לצד הקפדה על הזהירות והבטיחות הנדרשת.

מה מושך למירון כל כך הרבה אנשים?

"גולת הכותרת במירון בכל שנה היא האחדות של עם ישראל. רשב"י גילה לעולם את הזוהר הקדוש, את הנשמה של התורה, וכל מי שמגיע להר משאיר לרגע בבית את הדעות האישיות, ומגיע להתאחד עם עם ישראל סביב הצדיק והתורה שחשף.

"בשבילי, זה מוכיח שבעומק של העם שלנו, אנחנו באמת אוהבים אחד את השני. לפעמים היום-יום והשגרה משכיחים את זה מאיתנו, אבל כשמגיע אירוע כמו ל"ג בעומר ואנחנו מגיעים ויוצאים מעצמנו, אז אנחנו פתאום יכולים להיות כולם ביחד.

"וכמובן, הנקודה הכי חשובה שמושכת את כולם לכאן, היא מה שרבי שמעון אמר על עצמו - 'יכול אני לפתור את כל העולם מן הדין'. כלומר, רשב"י עוד בחייו התחייב להיות מליץ טוב בעדנו".

"עולה על האוטובוס ונוסע"

פרנק לא רק מדבר על אחדות. הוא עצמו מגיע, בערב ל"ג בעומר, יחד עם כל עם ישראל. "אני עולה על האוטובוס ונוסע", הוא מתאר בפשטות. "בשנים האחרונות יש הגבלות, אז אני מגיע מוקדם יותר לצפת, כדי שאספיק להיכנס בזמן. אני בסך הכול מגיע עם תיק קטן ועם הקלרינט, ומשתדל לעשות את העבודה שלי - לנגן ולשמח את האנשים שבאים, ולהרגיש שאני קצת משמש את רבי שמעון. אם אני יודע לנגן, ואנשים שמחים מזה, אז אני בא בשמחה ובטוב לבב, ומנגן ועושה את מה שאני יכול". פרנק מנגן במשך שעות במתחם הקבר ובהדלקות סביבו. היו שנים שניגן בהן שש עשרה שעות ביממה. "זה לא מעט, אבל זה יום בשנה וזהו יום מיוחד, ואני עושה הפסקות מדי פעם".

איך אתה בוחר מה לנגן?

"אני מסתכל על הקהל ועל פיו בוחר את הניגונים. למשל, כשמגיע זרם של אנשים חדשים לציון, אני יודע שהם מצפים לפתיחת הלב עם ניגוני מירון ופיוטים כמו 'בר יוחאי'. לעומת זאת, אם במשך הרבה זמן הקהל מורכב מאותם אנשים, אפשר לגוון עם עוד ניגונים".

לסיום, פרנק משגר מסר לעם ישראל: "תעלו למירון, עם לב פתוח, עם לב של אהבת ישראל, תגיעו ותקבלו הרבה שפע, ברכה והצלחה מהעניין הזה של העלייה לל"ג בעומר למירון. ובעזרת השם, אם אנחנו באמת נשתדל להיות אוהבים ומכבדים, אולי כבר תבוא הגאולה, מי יודע".