שווה סיפור: חתונת קורונה

זכיתי להיות מאותן בנות שהרווקות מחזיקה בהן לפרק זמן ארוך. המתנתי לא מעט שנים לבעלי, שימצא כבר את אבידתו. חיכיתי ליום שבו אעמוד תחת החופה, אשמע את הכוס נשברת. בכל אותם ימים נאחזתי בדמיון: בעיני רוחי בניתי לי עתיד נפלא, שבו ראיתי את שמלת הכלה שלי התפורה לעילא, את האולם, את סוג הפרחים המדויק המקשט אותו. טוויתי מראה מושלם של איך ומה יהיה, ודמיינתי את עצמי יוצאת מן האולם, נשואה באושר. הרגעים האלה של הדמיון-שיצר-מציאות נתנו לי כוח.

כאשר בחסדי שמיים זכיתי למצוא את המיועד לי – לא היתה מאושרת ממני. הנה, החלומות והתקוות הפכו למציאות, את כל הדמיונות אפשר היה לבצע בפועל. אולי בגלל שכבר ידעתי בדיוק מה אני רוצה, ארגנתי את הכל מהר. הכל היה מוכן ומזומן ליום הקדוש, שהלך והתקרב.

ואז... הגיעה הקורונה, ושיבשה סדרי עולם. העולם כולו עטה מסכה של חרדה. הנחיות השתנו חדשים לבקרים, מדדים נלקחו בכל יום, והלב שלי ניתר בפחד, שמא החתונה תבוטל, תידחה, תשתנה... בכל יום עקבתי אחרי הוראות משרד הבריאות, מתפללת בכל לבי שהמגפה הזו תיעצר, ומהר. זה היה מתעתע – היו תקופות רגועות יותר, הגיעו הקלות בהנחיות – ואז שוב הכל התהפך, והחגורה התהדקה. שעון החול שלי הלך ואזל לאיטו. יום החתונה שלנו הלך והתקרב, ולכל החלטה של משרד הבריאות היתה השפעה ישירה עלינו.

ואשר יגורתי – בא לי. מספר ימים לפני החתונה הגיעה הודעה שיש עלייה בתחלואה, ואירועים מוגבלים ל-50 איש בלבד. היו אמנם תקופות גרועות עוד יותר, אבל מבחינתי – זו היתה קריסה של כל החלומות. אין חתונה באולם. הרגשתי כאילו מתמוטט מולי מגדל מאבני דומינו, בזו אחר זו. כל החלומות והדמיונות נמוגים בזה אחר זה, ועכשיו לכי תחפשי מקום אחר, שהוא לא אולם גדול, אבל שמתאים לערוך בו חתונה.

הפכנו עולמות כדי למצוא מקום מתאים, והשמועות על החיפוש הגיעו עד למנכ"ל במקום העבודה שלי. הוא קרא לי, והציע את המרפסת של המשרדים. וכאן כדאי להסביר: המשרד שלנו שוכן במגדל בעל 15 קומות, והמשרדים שלנו נמצאים בקומה העליונה, מתפרסים על פני הקומה כולה. חצי מהשטח בקומה הוא מרפסת שצופה לנוף עוצר נשימה, שמגיע עד לים. התרגשתי מאוד מההצעה, שהיתה לגמרי לא מובנת מאליה. המרפסת פתוחה, ויכולה להכיל יותר מ-50 אנשים. הסברתי למנכ"ל את הצורך בהפרדה בין גברים לנשים בחתונה, והוא הבטיח לסדר עבורי את שני האגפים של המרפסת, כדי שיהיה מקום גם למחיצה. זה היה מושלם.

החתונה היתה יפהפייה. מי שיראה את התמונות יחשוב שהתחתנתי במגדל פאר. החלומות שלי אולי לא בדיוק התגשמו, אבל את מקומם תפסו זיכרונות נפלאים בפני עצמם.

ועדיין, מתחת לכל השמחה, ניקר בי יתוש קטן ועוקצני במיוחד. למה הייתי צריכה להפסיד את החתונה הגדולה שחלמתי עליה?

***

אלכסנדר נולד בבית שהיה רחוק מכל מה שריח היהדות דבק בו, אי שם במה שהיה אז ברית המועצות. החינוך הקומוניסטי דבק בו גם הרבה שנים לאחר שהגיע לארץ, בזכות הסבא היהודי שלו. השמועות אמרו שגם אמו יהודייה, אבל איש לא טרח לבדוק זאת. אמו אפילו לא התעניינה באפשרות לברר, העיקר שיכלו לצאת מברית המועצות ולהגיע לארץ. הם המשיכו את חייהם כגויים לכל דבר.

אלכסנדר השלים את לימודיו בארץ ישראל, והחל לחפש מקום עבודה. הוא מצא את מקומו במשרד מצליח ובתפקיד חשוב, התברג היטב בעבודה והצליח מאוד.

בשלב מסוים, הגיעה הקורונה. רבים עברו לעבוד מהבית, אבל המשרד שלו עדיין תפקד, לפחות באופן חלקי, והוא המשיך להגיע לעבודה מדי יום ביומו, יוצא מדי פעם למרפסת הגדולה, לנשום אוויר צח, וחוזר פנימה, לעטות את המסכה ולעבוד.

יום אחד פורסם עדכון במשרד: המרפסת של המשרד הופכת להיות אולם אירועים. אחת העובדות באגף השני מתחתנת, והמנכ"ל אפשר לה לערוך את החתונה הקטנה במרפסת היפהפייה של המשרד. לא הרבה עובדים שהו במשרד באותו יום, אבל אחד מהם פנה אליו והציע לו להצטרף אליו לחתונה. למה לא? הוא נעתר ויצא אל המרפסת הגדולה. להפתעתו, הוא גילה שם חתונה לא שגרתית עבורו – זו היתה חתונה חרדית. לראשונה בחייו הוא ראה חופה. עד אז בקושי הכיר את המושג. וגם אחרי החופה, החתונה היתה שונה כל כך מכל מה שנתקל בו בעבר. המוזיקה היתה שונה, בז'אנר ובמקצב אחר לחלוטין – והיה שמח, שמח מאוד. הוא הרגיש משהו אחר בנשמה בחתונה הזאת.

החוויה הזאת הכניסה לו הרבה שאלות ותהיות, ובעיקר רצון לחפש ולמצוא תשובות.

אלכסנדר הוא אדם יסודי. הוא ישב מיד ללמוד ולחקור, ולא עצר. היהדות פתחה בפניו חידושים שלא הכיר, ומהר מאוד עלה בו הצורך לבדוק: האם גם הוא יהודי? הוא מיהר לברר אצל אמו על ההיסטוריה המשפחתית, אך היא לא ידעה לתת לו הרבה. רק זכרה שאמא שלה אמרה לה פעם שהיא יהודייה, אבל זה הכל. ודאי לא משהו שאפשר לבסס עליו יהדות על פי ההלכה, מה גם שסבתו כבר הלכה לעולמה לפני שנים. פתאום זה נהיה דחוף בשבילו. הוא החליט לטוס לערבות אוקראינה, לחזור לעיירה השכוחה שבה גרה סבתה של אמו. מיד כשנפתחו אפשרויות הטיסה והיציאה מהארץ, הוא יצא לדרכו.

הוא הגיע לחור הנידח ההוא, והחל לשאול אנשים. האם הכרתם כאן משפחת ברשבסקי? זה שם משפחה שיכול להיות יהודי, אבל יכול גם שלא... זקנה אחת שלחה אותו לבית בקצה הרחוב, שם גר יהודי העונה לשם זה בדיוק. מרוגש, מיהר אלכסנדר אל הבית, ודפק בדלת. קשיש חסר שיניים הופיע בפתח, ושמע את הבקשה ששטח בפני אלכסנדר. הוא מחפש שורשים, מבקש מידע. הקשיש הנהן בראשו, כאילו אנשים שמגיעים מקצה העולם לשאול על הסבים שלהם הם עניין שבשגרה... הוא ביקש מאלכסנדר להמתין מעט, נכנס אל תוך הבית, וחזר כשגלויה בידו. על הגלויה – תמונת זוג יהודי תחת חופה, ולצידו התאריך, בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת. הזקן מיהר להסביר: "אני לא מכיר את משפחת ברשבסקי שאתה מחפש, אבל יודע שהם גרו סמוך להורי, כאן בעיירה, לפני מלחמת העולם השנייה. הרבה משפחות עזבו את האזור אחרי המלחמה, ומשפחת ברשבסקי היתה ביניהן. אבל יום אחד הגיע שליח ומסר להורי חבילה, שבה ריבה ושוקולד – מצרכים נדירים באותם ימים – וגם הגלויה הזו. ההורים שלי הבינו שהחבילה היתה מיועדת למשפחת ברשבסקי השנייה, והגיעה אליהם בטעות, אך למי היה זמן לחפש עקורים? מי שחי אז חיפש רק לשרוד את היומיום. אני קיבלתי את החבילה הזו יחד עם מעט החפצים הנותרים שהיו של הורי, ושמרתי אותם, אולי מישהו יבוא יום אחד לבקש אותם. אם אתה שייך לברשבסקי – הגלויה שלך".

המום מההשגחה הפרטית המופלאה, הביט אלכסנדר בתמונה הברורה כל כך. הוא לקח אותה והמשיך הלאה לברר. הרבה שערים נפתחו לו בזה אחר זה, בדרך נס, והוא מצא את כל המידע שהיה זקוק לו. הוא יהודי! ועם גל הספיקות שהותרו, הגיעה גם השמחה האדירה, להיות שייך לעם הנפלא הזה. עכשיו, כשהיהדות ברורה לו גם בתעודה וגם בדעה, הוא יכול היה לעשות את המסע השלם אל התורה ואל המצוות. אחרי תקופה של לימוד וחזרה בתשובה, הוא גם מצא את המיועדת לו ובנה בית של תורה ויראת שמיים. ובכל פעם ששואלים אותו איך הכל התחיל, הוא אומר: בזכות חתונה יהודית בקורונה.

***

כשפתחתי את העיתון וראיתי את תמונתו של אלכסנדר, הפנים היו מוכרות לי, אבל לא הצלחתי להבין מאיפה. רק אחרי שצללתי אל הסיפור המרתק שלו, נפל האסימון: בתמונות החתונה שלנו ראיתי בחור שופע שיער בלונדיני, חבוש בקסקט, שנמצא בהרבה מאוד תמונות, מקפץ ומרקד. בעלי חשב שהוא הגיע מהצד שלי, ואני חשבתי שהוא הגיע מהצד שלו, אבל כשדפדפנו בתמונות פתאום בעלי שאל "מי זה?", ואני עניתי "לא יודעת"... צחקנו והופתענו. שיערתי שהוא הגיע מאחד המשרדים בבניין, אבל לא התעמקתי בנושא.

עכשיו זיהיתי אותו. כן, השיער השופע הפך לפיאות בצדי האוזניים, הקסקט הפך לכיפה גדולה. הוא עשה כברת דרך רצינית של ממש, והכל בזכות חתונה אחת, שתוכננה בדמיון במשך שנים, וקורונה אחת שהרסה את הדמיונות ויצרה אירוע מסוג חדש. ואני, הקטנה, הייתי השליחה. היתוש המנקר ההוא הפסיק לנקר. עכשיו הוא מזמזם שיר של אמונה.