"כמה שבועות אחרי שאיתן נהרג, גילינו את המכתב האחרון שכתב לנו"

"אין סוף לזיכרונות על איתן", אומרת רלי קופלוביץ, כאשר היא מספרת בגעגועים על בנה איתן, שנהרג בשנה האחרונה בעזה, כשהוא מותיר אחריו הורים, ארבעה אחים ואחות, בת זוג ותינוק קטן שנולד בתוך המלחמה, ובקושי הספיק להכירו.

"בקרוב נציין שנה לנפילתו", מוסיפה רלי, "אבל הסיפורים עליו רק מתרבים מיום ליום, ואנו לא גומרים לשמוע מאנשים שהכירו אותו מכל סוגי המעגלים, עד כמה שהם זוכרים אותו, למדו ממנו כל כך המון ורואים בו ממש דמות להערצה ולהשראה. כי איתן היה באמת אדם מיוחד מאוד, עם קסם כובש, לב טוב והרבה ערכים. כל מי שהכיר אותו מקרוב פשוט חש הערכה כלפיו, ולא משנה אם זה חניך שלו או חבר או מפקד בכיר בצבא".

כוח רצון ורצינות

רלי מספרת כי מאז שאיתן היה קטן, הם זיהו שיש לו עמוד שדרה, הוא יודע מה הוא רוצה מעצמו ולא מתייאש מהמטרה. "כשהיה בכיתה א'", היא נזכרת, "הוא התחיל חוג כדורסל, ובכל שבוע הלך בקביעות להשתתף בחוג, עם כל הרצינות ועם מלוא הלבוש וההשקעה. כשחזר הייתי מנסה לגשש אצלו: 'נו, קלעת?' והוא השיב בשלילה. כך היה במשך חצי שנה, ובשלב מסוים כבר חשבתי אולי להעביר אותו לחוג אחר, עד שבאחד הימים הגיע אליי מאושר ואמר: 'היום קלעתי'. את הכישלון של החצי שנה הראשונה הוא לא זכר בהמשך, כשהפך לשחקן המצטיין ביותר ביישוב. אבל אני זכרתי את הדרך הארוכה שעבר, כי היא זה שאפיינה אותו תמיד – עם כוח רצון בלתי נתפס, והחלטה ברורה – שאם הוא רוצה להצליח במשהו, הוא יעשה זאת ויהי מה.

"כוח הרצון הזה הצמיח אצלו עמוד שדרה שגרם לו לדבוק באמת ובערכים הפנימיים שלו, מבלי להתייחס למה שאומרת הסביבה. אני זוכרת שהוא היה ילד בן תשע בסך הכל, בתקופה של אחרי פסח, ובאחד הימים ראיתי שהוא לא אוסף קרשים למדורת ל"ג בעומר כמו יתר חבריו. שאלתי אותו: 'איתן, למה אתה לא אוסף קרשים?' והוא השיב לי: 'זה יום השואה אמא, לא זמן מתאים לאסוף'.  אף אחד לא אמר לו את זה, אבל בפנימיות שלו הוא הרגיש שזה לא מתאים".

רלי מציינת כי כשהגיע איתן לגיל גיוס הוא שאף להתקבל לאחת הסיירות ולעשות את השירות המובחר ביותר שיש. "אך בזמן הגיוס התברר שיש לו בעיה בכתף שלא ידענו עליה קודם לכן, והכתף עלולה להתפרק מעומס רב מידי של משקלים", היא מסבירה. "איתן, כהרגלו, לא ויתר על החלום, הוא עבר ניתוח כדי לחזק את הכתף, ולאחר מכן הלך ליום סיירות, בו התפרקה לו הכתף, והוא הבין באופן סופי שלא יוכל להיות בסיירות.

"אבל על השאיפה להיות בקרבי הוא לא ויתר, על אף שהורידו לו את הפרופיל באופן בו מלכתחילה זה לא התאפשר. איתן נלחם כדי להעלות את הפרופיל, עד שהגיע ל-72, ואז הוא הבין שיש לו אפשרות להיות בשריון, ובכך להימנע מסחיבת משקלים כבדים. הוא התחיל את המסלול, ובכל קורס שעבר הוא הצטיין באופן מיוחד, עד שהפך לקצין מקצוען שהדריך חיילים. רבים מחייליו הגיעו לנחם אותנו בשבעה, וחלקם סיפרו שהוא לימד אותם בסך הכל ארבעה חודשים, אך בכל זאת היה כל כך משמעותי עבורם, וליווה אותם גם תקופה ארוכה אחרי שהם נפרדו".

איתן קופלוביץ הי"ד

דפיקה על הדלת

התחנה הבאה של איתן הייתה באוניברסיטה העברית בירושלים, שם למד משפטים ופילוסופיה. כמו בכל מקום אחר, גם שם הוא קנה לו מעגל של חברים ומעריצים. הוא התחתן עם יעל, אף היא משפטנית, ויחד הם הקימו את ביתם בשכונת נחלאות בירושלים.

"בשמחת תורה תשפ"ד הם היו בבית והתכוננו להתארח אצל חברים, אך כבר בבוקר התחילו להבין שיש בלגן ואיתן גויס", מספרת רלי. "הוא היה מגויס במשך ארבעה וחצי חודשים, כמעט בלי שום חופשה, מלבד חופשה קצרה שהתאפשרה לו לרגל הולדת בנו הקטן – בועז, ולאחר מכן הוא חזר והמשיך להילחם".

רלי מציינת כי עם סיום הסבב הראשון השתחרר איתן וחזר ללימודים ולעבודתו כמאבטח בבנק ישראל, אך כעבור מספר חודשים הוא נקרא לסבב שני. "הוא כבר היה אחרי סיום שנה שלישית בלימודים, ועמד לפני ראיונות לצורך ההתמחות. בשל המילואים הקדימו לו את הראיונות, והוא הספיק לעבור אותם לפני שחזר לצבא. אחד ממנהלי המשרדים שראיין אותו, הגיע אלינו לשבעה, והוא סיפר לי: 'אני בדרך כלל מראיין מתמחים במשך 20 דקות, ואילו עם איתן ישבתי במשך שעה, כי היה כל כך כיף לדבר איתו. הוא גם ציין כי כבר בסיום השיחה הוא הודיע לאיתן: 'אם אתה רוצה לעבוד אצלנו, תדע שאתה בפנים'.

"למעשה איתן היה בשלב הטוב ביותר בחייו, כשהוא עומד לפני תחילת התמחות, בעל לאישה נהדרת ואב לתינוק שהוא כל כך אוהב, אך אז הוא נכנס לסבב שני של לחימה בעזה. הוא הספיק להילחם בערך שבועיים וחצי, ואז – יומיים לאחר חג השבועות, עלה הטנק שלהם על מטען והתוצאה הייתה קשה: מתוך ארבעה שהיו על הטנק נהרגו במקום איתן ואילון ויס. שני הלוחמים הנוספים – נתי קוגל וניר חדד הספיקו לצאת מהטנק כשהם פצועים. ניר נפטר מפצעיו כמה חודשים אחר כך, בצום גדליה, ונתי נותר בחיים ברוך ה', ואנו שומרים איתו על קשר עד היום".

מתי שוחחתם עם איתן בפעם האחרונה?

"התקרית אירעה בשבת בחמש אחר הצהריים, ושוחחנו עם איתן בשעות הבוקר של יום שישי. היה זה כשיעל הגיעה אלינו עם בועז התינוק, ופתאום איתן התקשר בשיחת וידאו. זה היה מפתיע, כי כמעט לא הזדמן לו ליצור קשר, ומאוד שמחנו על ההזדמנות לשוחח אתנו כולנו יחד. הוא היה נראה כל כך שמח ומאושר, כשהוא יושב על ספה בעזה. אני חייבת להודות שקודם לכן ממש דאגתי לו, אך לאחר אותה שיחה נרגע הפחד לחלוטין. אבל את הבשורה הקשה קיבלנו רק עם צאת השבת, אחרי הבדלה, אז דפקו על הדלת שלושה קצינים, והבנו מיד".

בועז הקטן מכיר את תמונתו של אביו? אתם מספרים לו עליו?

"יש תמונות על המקרר, והוא יודע להצביע ולומר 'זה אבא' ו'זו אמא', אבל הוא כמובן לא מבין כלום לעומק, והמחשבה על כך שהוא לא יזכה להכיר את אביו לעולם, מפלחת לנו את הלב. אבל אני מאמינה שבמשך השנים נצליח יחד עם שאר בני המשפחה וחבריו של איתן, לספר לבועז מי היה אבא שלו, וידע באיזה אבא מיוחד הוא זכה".

חשבתם על דרך להנציח את איתן?

"האמת היא שחלפה כמעט שנה, ואנחנו עדיין מתלבטים. כמה שבועות אחרי שאיתן נהרג, חזרה יעל הביתה, וכשפתחה את המחשב היא ראתה מכתב שאיתן השאיר שם עבורה, והתפרסם בחלקו בספר מצמרר במיוחד שיצא לאחרונה ומרכז 49 מכתבים אחרונים של נופלים. במכתב מתייחס איתן בין היתר לנושא ההנצחה, וכותב: 'אין לי עניין בהתנדבות או בהקמת מצפה או טיילת על שמי, כי אני מרגיש שהציבוריות כבר עייפה מזיכרונות. בואו נחבק את הריטואל הדתי – תעלו לקבר ותאמרו כמה פסוקים ותלכו הביתה, וברגע שתרגישו שזה מכביד ויש צורך לגייס אחיינים כדי להשלים מניין, זה הזמן לעצור ואני בוודאי אסלח לכם'.

"עם כאלו דברים נצטרך לחשוב טוב על דרך הנצחה מתאימה ולא שגרתית. בינתיים אנו אוספים כל מכתב שהוא כתב, וכל מיני כתבים שחיבר על החיים ועל העולם. ברור לנו שכולם יבואו לשימוש בבוא היום, אך נצטרך לחשוב איך לעשות זאת באופן שמתאים לאיתן, ולמה שהיה ויותר מזה – הותיר אחריו באופן בלתי נשכח".