מה שאחרים לא רואים: איך תשומת לב קטנה יכולה לשנות חיים?

האם קרה לכם שהתמקדתם במשהו מסוים, ופתאום ראיתם אותו בכל מקום? מי שמתכנן לקנות רכב חדש, מרגיש כאילו הדגם שבחר מציף את הכביש, ומי שמחפש עגלה לתינוק – פתאום שם לב לכל העגלות ברחוב. תשומת הלב שלנו ממקדת את מבטנו בדברים שנוגעים לנו, ואולי דווקא בכך טמונה הזדמנות עצומה לעזור לאחרים.

כיוון שאני עובדת עם ילדים בסיכון, איכשהו אני מבחינה בהם בכל מקום... לא רק במסגרת העבודה שלי, אלא גם בחיים האישיים. לפני כמה שנים גרתי לתקופה קצרה בשכונה מסוימת. באחד מהימים נכנסה אלינו הביתה ילדה קטנה מהשכונה, לשחק עם הבנות שלי. כשהיא נכנסה, ישבתי בדיוק במטבח לאכול ארוחת צהריים – לא משהו שילדים מתלהבים ממנו בדרך כלל (מישהו הזכיר כאן פסטה ושניצל?!), אלא דווקא ארוחה בריאה "של מבוגרים" (בורגול, קציצת דג, סלט ירקות... גם אצלכם זה תפריט שפחות מדבר לילדים?), אבל משהו באופן שבו היא הסתכלה על הצלחת, הדליק אצלי נורה אדומה. היה נראה שהאוכל ממש מגרה אותה...

שאלתי אותה בתמימות אם היא רוצה לאכול אצלינו ארוחת צהריים, והיא השיבה בחיוב. כשהיא אכלה את הכול עד הפירור האחרון, בדבקות רבה מדי, הנורה האדומה שלי התגברה, אז המשכתי לפטפט איתה, ושאלתי איזה מאכלים היא אוהבת. "קציצות! ושניצל! ועוף!", היא ירתה במהירות, "אבל אצלנו לא אוכלים קציצות ושניצל ועוף", היא הוסיפה מיד. "אז מה אתם אוכלים בצהריים?", המשכתי לפטפט, אף על פי שסיימתי לאכול כבר מזמן. תשובתה הייתה פשוטה, אך מטלטלת: "לחם, ולפעמים גם חצי חצי בביצה", היא אמרה בפשטות. "רק אצל סבתא, כשנוסעים אליה, אוכלים שניצל. אבל סבתא גרה רחוק-רחוק".

כשאת יודעת שמישהו צריך עזרה, חצי פתרון כבר אצלך ביד. ב"ה, מאז לילדה החמודה כבר היה אוכל מזין על בסיס קבוע.

עוד דוגמה? בעבר, בכל יום בשעות הצהריים, בעוד אני משחקת עם הילדים הקטנים שלי, הייתי שומעת מעבר לאחת הדלתות קולות של ילדים בוכים. זה קרה שוב. ושוב. ושוב. הכי קל להתעלם, אבל כשאת עוסקת בתחום, את יודעת מה זה יכול להיות, ואז את לא יכולה להתעלם... את יודעת שאסור להתעלם. גיששתי מעט, והבנתי שמסיבות מסוימות האמא לא ממש מתפקדת, והילדים מסתובבים משועממים ומתוסכלים. לא מקרה נורא ומסעיר. לא חובת דיווח (מה גם שהמקרה כבר היה מדווח, וידוע ומטופל - לפחות לכאורה), ועדיין, ביום-יום הילדים היו צריכים משהו אחד קטן - שמישהו בסביבה ישים לב. הפתרון היה פשוט מאוד: הצעתי לאמא לקחת את הילדים איתי לגינה כשאני יוצאת ממילא עם הקטנים שלי. לא היה בכך מאמץ גדול, תוספת של עוד שני זאטוטים לא תעלה או תוריד, אבל עבורם זה שינה את השגרה. אז נכון, לא פתרתי את ההתמודדות שיש להם בחיים, אך הקלתי. קצת. בשעות הצהריים, הם ידעו, מחכה להם משהו שמח.

המקרים האלה לימדו אותי לקח חשוב: להיות ערניים לסביבה שלנו. לא תמיד המצוקה גלויה, לא תמיד יש מי שירים דגל אדום. אבל לפעמים, מבט אחד, שאלה קטנה או מחווה של תשומת לב יכולים לחשוף עולם שלם של צורך – וליצור שינוי אמיתי.