שווה סיפור: משלוח מנות מהלב

בכל שנה בפורים זה חוזר על עצמו: אורה יוצאת מביתה, נושאת איתה מספר משלוחי מנות מכובדים ויפים. אלה לא משלוחי המנות הפשוטים והטובים שהיא שולחת בקביעות לשכנים. זה משהו אחר. אם תביטו באחד מן המשלוחים, תבינו מיד שהוא מותאם לאדם אחד מסוים. אלה לא משלוחים שעברו כמה גלגולים בין אנשים, גם לא משלוחים שנערמו לתוכם מוצרים-במבצע מתוך עגלת הסופר. כל פריט ופריט נקנה לאחר מחשבה, כל פריט ופריט מותאם למקבלים המאושרים.

למי שמכיר את אורה, המשלוחים הללו נראים תמוהים במקצת. אורה היא האדם הפשוט עלי אדמות. היא משתדלת לצמצם בכל מה שאפשר. יש לה משפחה ברוכת ילדים והמון עבודה, אבל את סבב המשלוחים הזה היא עושה בעצמה, ביום הכי עמוס בשנה.

בכל שנה היא פונה לאותן כתובות. מדי כמה שנים נוספת כתובת חדשה, שלעולם לא תוסר מן הרשימה. היא פונה תחילה לגילה מהמעון, זאת שמגיעה אליו כמעט בהתנדבות. היא זו שפותחת בכל בוקר את המעון, מקבלת את ראשוני הילדים בחיוך גדול ובהרבה חום ואהבה, עד שתבוא המטפלת הקבועה. היא זו שתשים לב לשרוך שנפרם, לאף דולף. היא עוברת מכיתה לכיתה כדי למלא מקום היכן שצריך, כדי לנקות ולחטא. בכל שנה, באופן קבוע, היא מגיעה ביום האחרון במעון לפני פורים כשבידיה שקית. היא מחכה להורים ולילדים, שיתנו גם לה משלוחי מנות. אבל לא תמיד היא מתמלאת, השקית. לא תמיד יש מי שזוכר אותה. אורה זוכרת. היא נכחה פעם באקראי בשיחה של גילה עם בני משפחתה, שבה כאבה את חוסר היחס שהיא זוכה לו. מאז היא שולחת לה, אף על פי שהילדים כבר גדלו ועזבו כבר מזמן את המעון. החיוך של גילה שווה הכל. היא לא גומרת לספר לכל מי שמכיר אותה, שיש אמא שזוכרת אותה כבר שנים, וגם כשאין לה ילדים במעון, היא לא שוכחת.

אחריה ישנה מזל, המתפללת הקבועה בבית הכנסת. מפגש אחד הספיק לאורה כדי להבין שמדובר באלמנה בודדה, המסרבת בכל תוקף להצטרף לסעודות שבת וחגים אצל אחרים. לפחות את משלוח המנות היא לוקחת בשמחה.

וישנם גם בני הזוג מירובסקי, עולים ממה שהיה אז ברית המועצות. הם לא מכירים את מנהג משלוח המנות לעומקו, אבל בכל שנה מחדש מחכים לדפיקות בדלת.

וישנה דניאלה מהסופר.

דניאלה היא קופאית בסופר השכונתי. היא עלתה לארץ מדרום אמריקה לפני מספר שנים, ומאז מנסה להתמודד עם הבדלי המנטליות, ועם שאר הקשיים שנקנית בהם ארץ ישראל. היא עושה את עבודתה נאמנה. לרוב היא שקופה, לא באמת שמים לב אליה. בבית יש לה ילדים קטנים, והיא מגיעה לעבודה במסירות יום-יום – כי צריך לפרנס. לא קל לה. אנשים, אתם יודעים, לא תמיד מבינים איפה כדאי לפרוק את הכעסים. לפעמים הכעסים שלהם מופנים אליה, במקום למקומות המתאימים. אבל היא ממשיכה להגיע, ותמיד בחיוך. והחיוך הזה, גדל בכל פעם שהיא רואה את אורה. אצל אורה אין "לעשות קניות וללכת". היא תמיד עוצרת אצל דניאלה, מפתחת איתה שיחה על החיים, על העולם. היא רואה אותה. היא חברה. גם בפורים, היא מגיעה אליה, הביתה או לסופרמרקט, תלוי בשעה ובמשמרת. היא נותנת לה את משלוח המנות הכי מפנק, שיאמר לה: "אני רואה אותך".

*

יום אחד, כשאורה מגיעה לסופר, היא מבקשת מדניאלה להקדיש לה כמה דקות לשיחה. דניאלה יוצאת להפסקה, זה נשמע חריג. בחוץ, אורה מספרת לדניאלה על בעיה בריאותית רצינית למדי. היא צריכה לעבור ניתוח, ולאחר בירורים רבים, הרופא המליץ לה לעבור את הניתוח בספרד, שם יש רופא מומחה לבעיה המסוימת שלה, עם אחוזי הצלחה טובים לניתוח. אורה כבר התחילה את ההכנות, אבל יש לה בעיה: היא לא מכירה אף אחד בספרד, גם לא דוברת את השפה. חשוב שיהיה לידה לפחות מלווה אחד דובר ספרדית. מסיבות שונות, אף אחד מבני משפחתה לא יכול לטוס איתה, וממילא, אף אחד במשפחתה אינו דובר ספרדית... אולי יש לדניאלה רעיון למישהי שתוכל להצטרף אליה? בתשלום מלא, כמובן, היא מוסיפה.

דניאלה רוצה לעשות הכל כדי שאורה תרגיש טוב. היא מבטיחה לחפש מועמדת מתאימה. כל כך היתה רוצה להגיע בעצמה, אבל הילדים בבית זקוקים לה. יום אחד של חיפושים קדחתניים, והיא מתקשרת לאורה: יש פתרון. ידידה של ידידה, עם המון המלצות חמות.

ימים לא רבים חולפים, ואורה נפרדת מדניאלה, מבקשת שתתפלל עבורה. דניאלה מחבקת אותה מכל הלב, מבטיחה לזכור אותה, להתפלל.

אורה בספרד. ממתינה לניתוח המיוחל. דניאלה כל הזמן בקשר. איתה, עם המלווה שלה. הניתוח מורכב מאוד, ואורך כמה שעות טובות, ובסיומו הרופא אומר שהכל עבר בשלם. המשפחה של אורה מתעדכנת מרחוק, גם דניאלה. כולם ממשיכים להתפלל.

כשאורה מתעוררת, משהו מסתבך. הוא מובהלת לניתוח חוזר, והפעם כבר לא מבטיחים לה שחרור מהיר הביתה. יש לה דרך לעשות, כדי להחלים ולהשתקם. בצר לה היא שוכבת, מיוסרת. מדברת לעיתים עם המלווה, לעיתים עם עצמה. המשפחה שולחת לה תמונות וסיפורים, אבל זה רק מגביר לה את הגעגועים.

אלה ימים של שלהי שבט. פורים הולך ומתקרב. הילדים מתקשרים, מספרים לאורה על התחפושות שיהיו להם השנה. היא מחייכת, שמחה איתם, אבל בתוך תוכה – עצובה. היא זוכרת את האווירה בישראל, בבית. מתגעגעת עד כלות. מי יתן לה שם, בספרד, רכב עם רמקולי ענק מפטרל ברחובות, מרקיד? סיבוב אחד יספיק לה. שיר אחד. אפילו נפץ אחד מרובה פיקות של ילדים, שבימים כתיקונם מכעיס ומבהיל אותה – הכל מתאים לה עכשיו. רק לא השקט, הדממה, הקור המנטלי חודר העצם. אבל היא כאן, בספרד, רחוק מכל ניחוח יהודי, מטופלת בידי צוות אטום מבע. מי כאן יבין ללבה, מי יבין מהי שמחה אמיתית, ומה זה פורים בשבילה? היא מתנערת, מאמינה שהכל לטובה.

פורים מגיע.

היא קוראת במגילה שנשלחה אליה מבית חב"ד, מנגבת דמעות שיוצאות מחדרי הלב. מתפללת, מבקשת – על הבריאות, על השמחה, שתבוא ותהיה כאן, נוכחת. היא נלחמת להחזיק אותה. להחיות. לחיות. כל רצוה הוא לעשות את המצווה הכי מאתגרת – לשמח. המלווה המקסימה שלה תולה חוט עם כמה בלונים בחדר, והיא מודה לה. יש משהו בבלון משתובב, שמצהיל את הלב.

המלווה מבקשת ממנה לצאת לזמן קצר, היא תשתדל לחזור בהקדם. היא מסכימה, כמובן, נותנת לעצמה לשקוע בכרית ולנוח. להירדם.

רשרוש קל מעורר אותה. היא פוקחת עיניים, משפשפת אותן בתדהמה: הר של משלוחי מנות מונח לידה. המלווה מנסה לסדר את ההר, להניח עוד ועוד משלוחי מנות לצד הכיסא שבחדר. בידיה שקי ענק. לאורה נדמה שעם כל משלוח שיוצא מהשק, נוספים בתוכו עוד ועוד. היא מביטה, נדהמת, שעה שהמלווה מוציאה מאחד השקים גם צרור של דפים. מכתבים. היא מניחה אותם בידה של אורה.

אורה ממצמצת, מנסה להבין. נדמה לה שהיא עדיין חולמת. אבל המלווה, בחיוך, ממליצה לה פשוט לקרוא את הדפים שבידיה. המומה, היא מציצה עליהם. מכתב אחד מדניאלה, עוד אחד מגילה, גם מכתב מהזוג מירובסקי נח שם. מזל שלחה מכתב על נייר צבעוני, שכנה מהבניין ליד צרפה כרטיס ברכה. כל האנשים שהאלה, שבכל שנה מקבלים ממנה משלוחי מנות מחממי לב. כולם מאחלים לה רפואה שלמה. כולם מתפללים עליה, זוכרים אותה.

היא לבדה בספרד, אבל לא, היא לא לבד. יש צוות שלם של אנשים שנמצא אמנם בארץ, אבל חושב עליה, זוכר אותה ורוצה מאוד בשמחתה. כולם שלחו לה משלוחי מנות. דניאלה הלכה אליהם, אל כולם, אספה משלוחי מנות מכל מי שהכיר את אורה, אספה גם מכתבים. גם הילדים השתתפו, והיא דאגה לשנע.

מחכים לך בארץ, כותבים לה כולם.

כוחות חדשים, אחרים, ממלאים את אורה. היא רואה את המעשים שלה חיים, ממשיכים. יודעת שאין אנשים שקופים, לא בארץ ולא בספרד. כולם בנים של אלוקים.

*

תודה לדניאלה, שסיפרה לי את הסיפור.