לפני שיֵּרֵד האור: סיפור מרגש

יעל התעוררה בבהלה באמצע הלילה, לא בגלל אזעקה, לא בגלל הילדים  ולא בגלל רעשי הרחוב. זה היה הלב שלה, שפעם במהירות. היא ידעה שזו החלטה גורלית שאין ממנה דרך חזרה.

השעה הייתה מאוחרת, ועמי, בעלה, כבר נרדם, עייף ממאבקי היום-יום. היא נשמה עמוק. רק לפני כמה ימים גילתה שהיא בהריון. הידיעה נפלה עליה כמו רעם ביום בהיר, ובמקום אושר - מה שהרגישה היה יותר כמו ענן שחור וכבד שהתיישב על לבה.

הדירה הקטנה שבה חיו בפאתי באר-שבע הייתה קטנה ודחוסה. אורי ועומרי, ילדיהם, כבר ישנו בחדר השני, והיא חשבה איך בעוד כמה שעות הם יתחילו עוד יום שגרתי בבית הספר, כשבמקרר הריק שלהם נמצאות שאריות של גבינה צהובה שצריכות להספיק לארוחת הבוקר של ארבע נפשות.

עסק השיפוצים הקטן של עמי נסגר לפני שנתיים, ומאז הוא עובד בפיצרייה רחוקה. שעות ארוכות של עבודה מפרכת תמורת משכורת זעומה.

כשהבינה שהיא שוב בהריון, התחושה הראשונה הייתה שוק, ולאחריו פאניקה מוחלטת. היא התיישבה על הספה המתפוררת ונשמה בכבדות.

בראש שלה עלו מחשבות מעורבות, סבוכות. מצד אחד – עוד ילד זה ברכה, "ילדים זה שמחה", אמרו לה תמיד. מצד שני – איך היא תוכל לדאוג לעוד ילד? הרי אפילו את עומרי ואורי היא מגדלת בקושי.

בעבר, כשהרתה, הייתה מוצפת שמחה וציפייה. היא זכרה איך הייתה דמעה זעירה מנצנצת בעין של עמי, איך היה חיוך גדול מתפשט על פניו למשמע הבשורה המשמחת. אבל הפעם זה היה שונה; הפעם היא הרגישה איך הלב שלה מתכווץ במקום להתרחב. איך יצליחו להחזיק עוד ילד בתקופה הכל כך קשה הזו?

ביום שבו סיפרה לעמי על ההיריון, הוא השתתק. המבט הכבוי בעיניו הכאיב לה כל כך. הוא הישיר מבט כאוב ומיוסר, כאילו הטילו על כתפיו השחוחות עול כבד, ולבסוף אמר, "אני לא יודע איך נעמוד בזה, יעלי. אנחנו בקושי מצליחים לשרוד עכשיו". מילים ספורות שקיפלו בתוכן את המציאות הקשה שהם חיים בה, עם המון קושי וכאב.

בלילות, כשהכל היה שקט, היא הייתה שוכבת במיטה ומחשבת כל שקל ושקל. הפחדים היו רודפים אותה עד הבוקר – איך היא תממן מעון, בגדים, טיטולים. איך היא תסביר לעומרי הקטן שלפעמים אין – פשוט אין.

כשהיא עברה ברחוב, היא ראתה את מבטיהם של אנשים אחרים, חיים שנראו לה רחוקים שנות אור משלה. אמהות עם עגלות מותג יקרות, עם תיקים נוצצים ומעוצבים, עם פנים רגועות, שמחות ונינוחות. והיא – במרדף תמידי אחרי עוד כמה שקלים שיבטיחו ארוחת ערב פשוטה.

באותם לילות היא הסתובבה מצד לצד, מחפשת פתרון בין השמיכות. ככל שהימים חלפו, היא התחילה לשקול את האופציה שלא דמיינה לעצמה – לוותר. לוותר כדי להחזיק את מה שיש, כדי לשמור על יציבות הבית.

באותו לילה, כשהיא מרגישה כיצד התקוות האחרונות נמחקות, היא מצאה את עצמה גוללת בטלפון, מחפשת מידע ברשת.

היא נתקלה במודעה של מחלקת אמ"א בארגון הידברות, שהופיעה במנוע החיפוש. היו שם סיפורים של נשים אחרות, נשים כמוה, שהיו על סף שבירה ומצאו עזרה. יעל קפאה, מהססת, ואחר כך, בעדינות, לחצה על כפתור החיוג.

למרות השעה המאוחרת בלילה, היה מענה: מהצד השני נשמע קול רך ומחבק של יועצת בשם קלינה, שהקשיבה ליעל בלי לשפוט, בסבלנות אין קץ. היא הקשיבה לדמעות ולפחדים שהצטברו בלבה. ואז קלינה לחשה לה בקול חם, "יש לנו דרך לעזור. את לא לבד. אנחנו נהיה כאן איתך, נדאג לכל מה שאת צריכה כדי שהתינוק הזה יבוא לעולם עטוף בחום ובאהבה, שאת תקבלי את כל התמיכה והעזרה שאת זקוקה לה".

יעל לא האמינה שיכול להיות מישהו שמבין ככה את מצוקתה, אבל קלינה המשיכה לפרט איך יעניקו לה תמיכה כספית קבועה, עם כל הדברים הנדרשים – החל מחיתולים, בגדים, תווי קנייה לסופר ועד למטפלת רגשית – והיא הרגישה לפתע הקלה שלא חשה מזה זמן רב. דמעות של שמחה החלו זולגות מעיניה.

הימים חלפו במהירות. יעל ועמי מצאו את עצמם שוב שמחים ומאושרים כבעבר, מצפים בהתרגשות הולכת וגוברת לקראת הלידה. בערב חג הפורים נולדה להם בת מתוקה: אסתר, הם קראו לה. מזל טוב!

הבחירה בשם הזה לא הייתה מקרית. היא נולדה בימים שחג הפורים ממלא את הלבבות בשמחה. השמחה בביתם הייתה כפולה ומכופלת.

מאותו רגע, הבית הקטן התמלא אור. אסתר היתה תינוקת מתוקה וחייכנית, עם מבט מהפנט בעיניים שגרם להם להאמין שבזכותה הכל יהיה טוב. יעל הייתה נושאת אותה בזרועותיה, מתבוננת בה בשקט.

גם הילדים הגדולים, אורי ועומרי, התחברו אליה מיד. עומרי היה מביא לה בובה קטנה ומכסה אותה בעדינות, ואורי היה שר לה שירים כשהייתה בוכה.

בעזרת התמיכה ממחלקת אמ"א, יעל ומשפחתה הצליחו לעמוד על הרגליים ביציבות עם כל מה שאסתר, המלכה הקטנה, הייתה זקוקה לו.

בכל חודש יעל קיבלה תמיכה – מזון, בגדים, חיתולים, כל מה שחסר להם, ואת הזמן היקר יכלה להקדיש לבתה הקטנה, בלי פחדים כלכליים שרדפו אותה. בזכות הסיוע הזה הם הצליחו לא רק להתקיים, אלא גם להרגיש תחושת רוגע נפשי וביטחון כלכלי, שאיפשרו להם להעניק לילדיהם את מלוא האהבה והביטחון שלהם הם זקוקים.

עמי, שבעבר היה שבור וחרד, היה יושב עכשיו בערב שבת לצד יעל, מחזיק את אסתר בזרועותיו. המבט שלו השתנה – כבר לא כבוי, אלא  קורן מאושר.

אסתר המתוקה היא סמל לאור שהצליח לחדור גם אל תוך הלילה הכי חשוך.

מעבירים עוד היום את זכר למחצית השקל של משפחתכם להקמת "הבית של אמא" ויחד נציל יותר חיים לחצו כאן  או חייגו: 073-222-1212