"איתן אמר לי: 'אני רואה דברים קשים'. זו הייתה השיחה האחרונה"

אם הייתם מחפשים את ד"ר איתן נאמן, רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ בסורוקה, לפני כשנה וחצי, סביר להניח שהייתם נתקלים בו עד מהרה: חולף במהירות בין מיטות המאושפזים במחלקה, מטה אוזן לבני המשפחות, פועל נמרצות, ובעיקר רגיש וקשוב.

במשך השנה וחצי האחרונות ד"ר נאמן כבר לא שם. הוא נהרג ביומה השני של מלחמת חרבות ברזל, וכעת נותר לאשתו יעל לספר עליו בגעגועים, על המורשת שהוא הנחיל לה, לשבעת ילדיהם, ולכל אנשי הצוות במחלקה, על הנס הגדול שהתרחש ממש בזכותו, ועל היוזמה הייחודית להנצחתו.

להיות רופא, להיות אדם

"טיפול נמרץ היה כל החיים של איתן", מספרת יעל, " הוא היה עובד שם במשך כל שעות היממה, עם תורנויות ארוכות, ובכל זאת מאוד פעיל ושמח, מרגיש שהוא מבצע את השליחות החשובה ביותר שמוטלת עליו, וזה לא היה במקרה.

"לא כולם יודעים, אך יומיים אחרי שאיתן התחיל את התמחותו כרופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ ילדים, הגענו למחלקה עם הבן הקטן שלנו שנפצע מרכב, והיה במצב קשה מאוד", היא מספרת. "אין ספק שהיכולת המקצועית של איתן, יחד עם התקופה בה שהינו על יד מיטתו של בננו בטיפול נמרץ, אפשרו לו להרגיש מקרוב מה עובר על בני משפחות של מטופלים, ואלו דברים שהפכו אותו להיות כל כך מיוחד ורגיש.

"הוא עשה תורנויות של 26 שעות ברציפות, אבל זה לא מנע ממנו להמשיך לעסוק גם בדברים נוספים שהוא התחבר אליהם מאוד, כמו ניהול פרויקטים לקידום רפואה בנגב וברחבי כל הארץ, הוא התנדב גם במד"א וביחידת חילוץ ערד, וכן היה רופא ביחידה 669 ועשה מילואים ביחידת הקומנדו של המילואים 551. לצד כל העיסוקים שלו, איתן היה מחובר מאוד גם לעולם התורני, וכפי שהיה חשוב לו להיות מוביל בכל תחום בו עסק, כך גם בלימוד ובהלכה הוא שאף להיות הטוב ביותר".

יעל במקצועה רחוקה מאוד מעולם הרפואה, אך במשך השנים בהן עבד בעלה בטיפול נמרץ, היא מצאה את עצמה מתחברת גם כן למשפחות וחווה אותן דרך סיפוריו הרבים. "אחרי שנהרג יצרו איתי קשר מטופלים וסיפרו לי דברים מצמררים, כמו שהם שמחו על כך שדווקא הוא היה הרופא שבישר להם על מות הבן שלהם. כי הוא עשה זאת בחמלה ובכל כך הרבה אנושיות.

"אמא לילד שעבר מוות מוחי סיפרה לי: 'כבר נקבע רשמית שמדובר במוות מוחי, אך כשאיתן ניגש לקחת דם מהילד, הוא אמר לו: 'אני מצטער שאני מכאיב לך', וחיבק אותו, עם כל כך הרבה רגישות, גם כלפי ילד שנמצא במצב בו אינו חש או שומע דבר.

"אגב, מכיוון שאיתן טיפל באוכלוסיית הנגב בכללותה, שרבים ממנה בדואים, הוא החליט מן הרגע הראשון שברצונו ללמוד ערבית כשפת אם, ואכן הוא דובר היטב את השפה. כי היה חשוב לו שהמטופלים שלו יבינו אותו ושהוא יבין אותם. הוא טען תמיד שתקשורת היא הדבר הבסיסי ביותר, כדי להעניק את הטיפול הרפואי המקסימלי".

התמונה האחרונה מהמלחמה. בוקר לפני שנהרג, כשהוא מניח תפילין בשדרות

נס בתחנת הרכבת

את מאורעות שמחת תורה תשפ"ד לא מסוגלת יעל לשכוח. "זה התחיל כבר ביום שישי בו איתן היה כונן במחלקה העמוסה במיוחד. הוא חזר הביתה בשעה תשע בלילה, ומכיוון שהילדים היו באותו זמן בתפילה ובהקפות, ישבנו שנינו לשיחה קצרה – השיחה האחרונה שלנו כזוג. אחר כך הייתה סעודת חג והלכנו לישון. איתן קם בשעה שש בבוקר והלך להתפלל ותיקין. כחצי שעה לאחר מכן – ב-6:30 התחילו האזעקות וכל הבית רעד מיירוטים. מכיוון שאנו צופים מהבית על כל בקעת באר שבע, ראיתי דרך החלון את כל היירוטים וההפצצות, אך באותו זמן הייתי ממש עיוורת – לא הבנתי מה אני רואה.

"איתן כמובן חזר מהתפילה מוקדם. בתחילה הוא התכוון לצאת למשמרת בבית החולים, אלא שאז התברר שמגייסים אותו והוא רץ להביא את כל הציוד הצבאי, כשאני רוטנת: 'כמה מילואים אתה יכול לעשות?' כי הוא באמת היה יוצא למילואים בכל הזדמנות, וממש מחפש את ההזדמנויות האלו. לא קלטתי שמדובר במשהו שונה בתכלית ושפורצת מלחמה.

"איתן יצא מהבית, בתחילה הוא נסע לסורוקה, שם טיפל בעשרות ילדים שהתחילו להגיע מכל האזור, וזאת עוד לפני שהגיעה המסה הגדולה ביותר של הפצועים. אחר כך הוא הודיע לקולגות שלו שהוא חייב לצאת למילואים, ופשוט יצא לדרך".

יעל עוצרת לרגע ומציינת כי כל מי שהכיר את איתן יודע שבמצבים כאלו לא הייתה שום אפשרות לעצור אותו. "החלום שלו היה להיות רופא טראומה בשטח, והוא תמיד הסביר לי שהרגעים בהם אתה יכול להיות הכי יעיל הם כשאתה בשטח ומציל את החיילים ברגע שבו הם נפגעים. היה ברור לו שהיציאה לשטח האש תהיה יעילה הרבה יותר מהעבודה בבית החולים.

"הפעם הבאה בה דיברנו הייתה במוצאי שבת, שיחה קצרה בלבד, ולמחרת ביום ראשון איתן התקשר. הוא סיפר שהוא ראה מראות קשים, ורק מאוחר יותר הבנתי שהוא היה אז אחרי כפר עזה. לאחר מכן הוא ביקש לנתק, כי אמר שהסוללה כמעט נגמרת, ואני הספקתי לומר לו: 'תשמור על עצמך', ושמעתי אותו כביכול מחייך: 'מה זה לשמור? לא באתי לכאן כדי לשמור על עצמי'.

"איתן העביר את הלילה בשדרות, ולמחרת בשעת בוקר מוקדמת הודיעו להם שזיהו מחבל באזור תחנת הרכבת בשדרות, ועליהם לצאת לאתר אותו. בשלב זה, יומיים אחרי פרוץ המלחמה, הצבא כבר היה ערוך עם כוחות בכל האזור, כולל טנק וכוחות מן האוויר, שכולם חיכו לאותו מחבל בודד, וברגע שהבחינו בו ירו לעברו. המחבלים הגיבו באש, ממנה ונהרגו במקום אביחי אמסלם ויובל הלבני. מספר דקות לאחר מכן נפגע ונהרג גם איתן".

יעל עוצרת ומציינת כי דווקא באותם רגעים התברר דבר שאיש לא ידע על קיומו: "הסתבר שסמוך מאוד למקום בו אירעה התקרית היה מחפור של חמאס שלידו ציוד לשהייה ממושכת ועמדת ירי מבוטנת. הייתה שם 'חוליה רדומה' של מחבלים, שתכננה להישאר באזור עד להקטנת הכוח הצבאי באזור, ואז לצאת ולפגוע בתושבי שדרות.

"ברגע שהחל הירי היו בטוחים המחבלים בחולייה שמנסים לתקוף אותם, הם החלו להחזיר אש וכך נחשפו. בזכות המקרה הזה נחשפו לאחר מכן עוד עשרות עמדות כאלו בכל האזור, כשבכל אחת מהן חמישה מחבלים וציוד לטווח ארוך. קשה לתאר את עוצמת הנס שנעשה כאן, כי למחבלים הייתה תוכנית אסטרטגית מדויקת וברורה, והם תכננו לתקוף בכל האזור. אז נכון שאיתן ושני חיילים נהרגו, אך בזכותם ניצלו חיים בהיקף בלתי נתפס".

ומה עבר עלייך באותן שעות?

"התעוררתי בשעה ארבע לפנות בוקר כשאני מרגישה שמשהו לא טוב קורה, בשעה שבע – השעה בה נורה איתן למוות, ישבתי בנדנדה הלבנה בחצר שאיתן בנה בערב סוכות. הרגשתי שמשהו לא טוב קורה, חשתי מחנק וחוסר אוויר. לבסוף התקשרתי לחבר שלו שעושה טיפולים מרחוק, וביקשתי ממנו שיטפל באיתן, כי משהו לא טוב קורה לו, ואז הרגשתי ממש כאב מפלח ועוצמתי בלב. קמתי, לקחתי את המכשיר הנייד ושלחתי לו הודעה: 'איתן?' הוא לא השיב, אך מאוחר יותר הסתבר שזו בדיוק השעה בה טיפלו בו ופינו אותו אל שטח איסוף החללים.

"הדבר המעניין הוא שדווקא אחרי אותו כאב חד, הגיעה תחושת שלווה עילאית. הרגשתי שאיתן במקום בטוח, וכך העברנו את שעות היום. בלילה הלכתי לישון, וזו הייתה הפעם הראשונה מתחילת המלחמה שדווקא נרדמתי בקלות.

"בשעה ארבע לפנות בוקר נשמעו דפיקות על הדלת, וכשהבן שלי הודיע ש'באו חיילים', לא חששתי. הרי זה זמן של מלחמה, וייתכן שהם עוברים בין הבתים וקוראים לתושבים להתפנות. אבל כשניגשתי לדלת ראיתי שאלו חיילים מבוגרים, ובאותו רגע הבנתי מיד. עוד לפני שהם הספיקו לספר לי, קראתי לעברם: 'אבל הוא לא הספיק לעשות שום דבר'.

"ואז הם סיפרו לי הכל, ולאט-לאט הגיעו עוד סיפורים על איתן וכל מה שהוא עשה. בני הבכור היה לידי באותו זמן, ולאחר מכן הערנו את הילדים הקטנים, כדי לספר גם להם. מאז החיים שלנו השתנו ושום דבר לא חזר להיות כמו פעם. אנחנו מנסים ללמוד לחיות בלעדיו, להמשיך לשמוח כי אנחנו יודעים שכך הוא היה רוצה, אבל הלב כואב כל רגע. כל יום שעובר הוא כמו מסע, לפעמים קשה מנשוא ולפעמים מלא בזיכרונות יפים ממנו. איתן תמיד יהיה חלק מאיתנו, בליבנו, ובכל צעד שאנחנו עושים".

למען המשפחות

איתן היה רופא בכיר במחלקה, אך יעל מציינת כי גם היא חוותה בהחלט את מה שמתרחש שם, בתחילה כאמא שהבן שלה אושפז שם, ובהמשך כאשתו של רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ.  

"עם הזמן הרגשנו שנינו עד כמה חשוב למטופלים שתהיה להם דמות מלווה בבית החולים", היא מסבירה. "מישהו שמשויך לקהילה שלהם ושהם יכולים לתת בו אמון, להתייעץ איתו, וגם להגיע דרכו לאנשי מקצוע שיסייעו להם. כי המסע במחלקת טיפול נמרץ הוא כל כך משמעותי וקריטי למשפחות, ומלווה שיבין את השפה שלהם הוא ממש בגדר הנצרך - כדי לתווך, לסייע וגם להדריך.

"עוד בחייו של איתן דיברנו הרבה על הנושא, ושנינו הסכמנו לכך שכמו שיש קצין נפגעים בכל בית חולים שמתווך בין משפחות החיילים הפצועים לצוות, כך יהיה איש צוות מכל קהילה בהתאם לסגנון ולהלך הרוח שלה. העיקר שידבר בשפה שלה".

זה לא קיים בארץ?

"מבדיקה שעשינו מסתבר שבבתי חולים רבים בעולם קיים איש קשר כזה, אך לצערנו דווקא במדינתנו הדבר לא קיים כלל. זו הסיבה שכאשר התלבטתי איך להנציח את איתן החלטתי לבחור בפרויקט שנועד להגשים את החלום הזה. כי איתן תמיד דיבר על כך שברגע שיהיה איש קשר נכון שיתווך בין הרופאים למשפחה, זה ייצור אמון בצוות, וממילא ייעל את הטיפול ויסייע למטופל".

איך התוכנית תתבצע בפועל?

"השאיפה היא שבכל שנה ייבחרו עד 20 אנשי צוות מקהילות שונות בכל רחבי הארץ, והם יעברו הכשרה מתאימה מטעמנו דרך אוניברסיטת בן גוריון. ההכשרה תימשך מספר ימים ותכלול העשרה רפואית,  לצד הרצאות, סימולציות ותרגולים. התחלנו כבר להפעיל את הפרויקט, וכעת אנו עובדים על הרחבתו לכל בתי החולים בארץ, מה שמצריך מאתנו גיוס כספים בסדר גודל גדול מאוד. אנו מקווים שנצליח בקרוב מאוד להשיק את התוכנית באופן מדויק ומלא".

הפעילות הזו מפחיתה מעט מהכאב שבאובדן?

"לא, אין תרופה לגעגועים ולכאב", משיבה יעל, "זהו כאב שימשיך ללוותנו תמיד, אבל עצם הפעילות נותנת תחושה שדברים טובים קורים, ושהעולם בדרך להפוך להיות טוב יותר. זה מגביר את התקווה, ומה אנו צריכים בימים אלו יותר מזה?"