"כן, אפשר לחיות עם הפוסט טראומה, אנחנו ההוכחה": סיפורם של לידור ויעל

נגה, בתם הבכורה של לידור ויעל ליבוביץ, הייתה בסך הכל בת שנתיים כאשר היא הלכה עם הוריה ללונה פארק. "עמדנו בכניסה, במקום בו השתרך תור ארוך של אנשים", מספר לידור, "נגה הייתה על הכתפיים שלי, ופתאום היא שואלת אותי: 'אבא, רוצה חיבוק?' שאלתי אותה: 'למה?' והיא ענתה: 'כי יש פה הרבה אנשים'. הנס הגדול שלי הוא שהיו לי משקפי שמש, כי את הדמעות היה קשה להסתיר".

זה היה הרגע בו לידור ויעל הבינו שיש להם ילדה רגישה במיוחד, והם גם הבינו דבר נוסף: הפוסט טראומה שמלווה את לידור בשנים האחרונות בעקבות שירותו הצבאי, כבר אינה חלק ממנו בלבד, אלא משפיעה על המשפחה כולה. זה גם מה שגרם להם להתחיל לדבר עליה בפתיחות, למרות שכפי שהם מדגישים – הם אנשים פרטיים מאוד שמעולם לא חפצו בפרסום.

"חשוב כל כך שאנשים שחווים דברים דומים ידעו שיש דרך להתגבר על הקושי", מסבירה יעל, "כי הפוסט טראומה מזמנת אומנם התמודדות קשה, ואתה אף פעם לא יודע מתי תהיה ההתפרצות הבאה, אבל ככל שאתה לומד עליה יותר, כך אתה מצליח יותר להתמודד, ולא פחות חשוב מכך – מבין שאתה לא לבד".

כשהחיים נעצרים

הפעם הראשונה בה התחילו לידור ויעל לחוש בתסמיני הפוסט טראומה הייתה בתקופת הקורונה, כאשר עם תחילתו של הסגר הראשון נולדה להם בתם הבכורה, והם מצאו את עצמם סגורים במשך ימים על גבי ימים בבית, עם תינוקת קטנה. כבר אז החלה יעל לשים לב לכך שמשהו עובר על בעלה, אך התקשתה לזהות זאת באופן מדויק, ומבחינתה היה הכל קשור להתמודדות עם הקורונה.

גם לידור החל לחוש שמשהו אינו כשורה. "היה לי לחץ גדול בעבודה", הוא נזכר, "ופתאום הוטל סגר ועצר את החיים. הרגשתי שמשהו בתגובות שלי השתנה ושאני לא מתנהג כפי שאני רגיל, יצאו לי מהפה הערות שלא במקומן, היו כל מיני התקפים ומצבים שבהם לא הכרתי את עצמי, הרגשתי כמו בחוויה חוץ גופית".

יעל במקצועה היא קרימינולוגית שיקומית ואת התזה שלה עשתה בנושא "צמיחה מתוך פוסט טראומה", זה מה שגרם לה לזהות בעין מקצועית שמשהו קרה עם בעלה. "היא זו שדרשה ממני ללכת לטיפולים אצל פסיכולוגית מטעם קופת החולים", נזכר לידור, "ולמרות שלא הבנתי מה הטעם בכך, הגעתי לפסיכולוגית במשך חצי שנה - אחת לשבוע, כשאני מרגיש שאני עושה זאת אך ורק בשביל השלום בית.

"במהלך הטיפול 'זרקה' הפסיכולוגית משהו על הצבא, ואני ישר זינקתי והבהרתי לה שלא ייתכן שיש קשר בין הדברים. הרי אני עושה מילואים והכל תקין, אז מה הקשר לצבא בכלל? ככל שהמשכתי לדחות כך היא המשיכה לדבר, ואחרי שעזבתי אותה התחלתי להרהר לעצמי: 'אולי באמת יש בזה משהו?'

"לבסוף, בעזרת יעל וחברה שלה הגעתי ל'יחידה לתגובות קרב בתל השומר', ובמקביל קישרו אותי לעמותת 'לוחמים לחיים', שהעניקה לנו ייעוץ משפטי שסייע לנו לקבל את ההכרה כפוסט טראומתי מטעם משרד הביטחון".

מאותו רגע התחיל המסע הגדול.  "הטיפול בפוסט טראומה אינו  פשוט כלל", מבהיר לידור, "כי הוא בעצם מחזיר אותך לחוויה שחווית, וזה הדבר הקשה ביותר שיש. הטיפול התקיים מידי שבוע ביום חמישי, וכבר מיום רביעי בצהריים הייתי הופך ל'קיפוד', כשאני מסתובב לחוץ כולי. אחרי שהטיפול הסתיים הייתי ממשיך לעבודה, או פשוט חוזר לבית, סוגר את הדלת ולא מגיב לאף אחד, לפעמים אפילו עד שבת. זו הייתה תקופה קשה מאוד, ובסיומה הטיפול המעמיק הסתיים, והובהר לנו שהטראומה לא נעלמת לשום מקום, ועלינו להמשיך לחיות לצידה".

מה הכוונה? הטיפול שקיבלת לא העלים את הפוסט טראומה?

"פוסט טראומה הוא מצב כרוני, והוא מלווה אותך כל החיים", מבהיר לידור. "אין דרך להעלים את זה, אבל אתה יכול ללמד את עצמך לחיות לצד זה. אתה לומד לשלוט בהתקפים, לומד לעצור את עצמך על יד הילדים ולא להתפרץ, ולומד גם מתי אתה זקוק למנוחה. כמובן שהשליטה העצמית הזו גובה ממך מחיר – אתה עייף לעתים קרובות וחסר אנרגיות ומצב רוח.

"אגב, ההתמודדויות מגיעות תמיד ברגעים הכי פחות מתאימים – בשעה שמונה וחצי בבוקר, כשאני בדרך עם הבנות לגן, או בזמנים לחוצים אחרים, הדורשים ממני אנרגיה עצומה כדי לא להתפוצץ, וכדי לשמור על עצמי כדי שלא לפגוע באף אחד".

לחיות עם הטראומה

"הקושי כמובן אינו רק של לידור, כי החיים לצידו של בעל פוסט טראומתי אינם פשוטים", מבהירה יעל. "בסופו של דבר אני זו שנמצאת לידו בלילות כשהוא מתעורר מסיוטים, ולפעמים גם כשהוא לא מצליח להירדם במשך כל הלילה. בנוסף, ככל שחלף הזמן למדתי שישנם טריגרים שמשפיעים עליו וגורמים לו להתפרצויות, והם דווקא לא קשורים ישירות למלחמה, אלא לדברים שבתודעה שלו נקשרים לכך, כמו ריח של אגזוז או של עץ תפוזים.

"למזלנו הרב, מכיוון שבאתי עם ידע אקדמאי וניסיון, ידעתי מיד להבחין בכך שמדובר בסימפטומים פוסט טראומתיים. לשמחתי הרבה לידור היה מהרגע הראשון אקטיבי מאוד ובעל מוטיבציה גבוהה כדי להתייעל ולהיות טוב יותר – עבור הסביבה שלו, ולא פחות מכך – גם עבור עצמו.

"אבל כמובן שההתמודדות לא פוסקת לרגע, ואתן דוגמה לסיטואציה שהתרחשה לאחרונה: טסנו לחו"ל, ובדרך חזור נאלצנו לנסוע בשלוש טיסות נפרדות, עם ריצות מטיסה אחת לשנייה ורמת מתח גבוהה ביותר, שיכולה לגרום להתפרצויות גם אצל אנשים רגילים. באותו זמן רציתי רק דבר אחד – שללידור יהיה פתק גדול על החזה שעליו כתוב 'נכה'. כי חששתי מכך שהוא יתפרץ ויצעק. בסופו של דבר לידור התאמץ באופן מעורר השראה ממש והצליח להחזיק את עצמו, כשרק אני יודעת בכמה מאמצים זה עולה לו".

לידור עוצר לרגע את אשתו, ומעיר: "יעל קצת מצטנעת, כי הסיבה לכך שהחזקתי מעמד באותו יום הייתה הרבה בזכותה, כי היא שימשה עבורי כמו מקל הליכה, ובשלב מסוים מרוב לחץ וסטרס עזבתי את השטח, והשארתי לה להתמודד עם לקיחת המזוודות בעצמה. ברור לי בוודאות שאם היא לא הייתה לצידי, כבר הייתי נעצר על ידי המשטרה".

וכמובן, כפי ששניהם מציינים, חלק בלתי נפרד מהסיפור הן בנותיהם הקטנות, שרואות את אבא צועק, עצוב ובוכה הרבה, ומרגישות שמשהו אינו ממש תקין.

איך מתווכים להן את המצב הזה? מה מסבירים?

"זו בדיוק השאלה ששאלנו את עצמנו", מבהיר לידור, "כי היה ברור לנו שאנו זקוקים לכלי טיפולי שיאפשר לנו לתווך את נושא הפוסט טראומה לילדות. לא קל לדבר על כך, אך נגה מספיק חכמה כדי להבין, וגם תמר בת השנה וחצי תצטרך להתוודע לכך בהמשך הדרך.

"חיפשנו ספר ילדים על הנושא, אך לא מצאנו, כי פשוט לא היה", משלימה אותו יעל. "פתאום קלטנו את הצורך האדיר שיש בכזה ספר, בפרט בתקופה של מלחמה, כשיש כל כך הרבה אנשים שנפגעו בנפש, והפוסט טראומה מציפה אותם.

"זוהי הסיבה שהחלטנו לקחת על עצמנו את משימת כתיבת הספר, שבשלב זה נמצא בשלב גיוס המונים, כחלק מקמפיין מימון. הספר שכתבנו נקרא 'פוסטי ואני', והוא לא רק ספר ילדים, אלא מסע אישי של משפחתנו.  הוא כתוב דרך עיניה של ילדה רגישה שמנסה להבין את המורכבות של אביה המתמודד עם פוסט טראומה. דרך סיפורה אנו מעניקים כלים לשיח משפחתי פתוח, להכלה ולבניית קשרים חזקים בתוך המשפחה. השאיפה שלנו שהספר יגיע לכל בית שמתמודד עם פוסט טראומה, או עם כל קושי אחר. כי בסופו של דבר למי מאתנו אין התמודדויות, ומי לא זקוק לכלים שיסייעו לו?"

מתוך הספר "פוסטי ואני"

יש פתרונות

לידור ויעל אינם מסתפקים רק בכתיבת הספר, אלא הם פועלים בדרכים נוספות על מנת להעלות מודעות לנושא. שניהם משמשים כמנטורים – יעל של בת זוג של פוסט טראומתי, ולידור של פוסט טראומתי בעצמו.

"לידור גם פעיל מאוד בקבוצת 'ספינה שטה' המופעל על ידי עמותת אתגרים, והוא משייט לפעמים אפילו במשך שבוע עם קבוצת פוסט טראומתיים", מספרת יעל. "אני מרגישה שאני מקבלת כוח בעיקר מהשתייכות לקהילה, לכן הצטרפתי לקהילת נשים לפוסט טראומתיים, אנו משוחחות באותה שפה ומבינות זו את זו במצבים שאנשים אחרים לא ישכילו להבין.

"למדנו לחיות לצד הפוסט-טראומה", היא מסכמת, "ולמדנו כיצד לדאוג לכך שלא היא זו שתנהל אותנו, אלא אנחנו ננהל אותה. לצד זאת, אני חייבת להדגיש כי דווקא ההתמודדות המשותפת שלנו חיזקה בינינו את הקשר, ואני מאמינה יותר מאי פעם שלידור, הפרטנר שלי לחיים, הוא הבחירה הטובה ביותר שעשיתי. החיים שלנו טובים ומאושרים, כי אנחנו לא מתייחסים להתפרצויות ככאבים וכקשיים אלא כאתגרים, וממילא מאמינים שניתן למצוא להם פתרונות, ותמיד שואפים לצעוד קדימה ולדלג על כל המהמורות".