איך זוכרים וגם מזכירים לילדים את ההשגחה הפרטית לטובתנו, כשהילדים חווים אתגרים?

מפתיע לראות איך מושגים מהתורה והחסידות יכולים לעזור לנו להרחיב את הדעת ואת הגישה שלנו אל ההורות – גם במצבים מאתגרים.

אחד המושגים הבסיסיים בתורת החסידות הוא "ירידה היא צורך עליה" – שרלוונטי גם לזמננו, וגם לחלק גדול מהפרשות שאנו קוראים בתורה בימים אילו בספר "שמות", שמתאר את ירידת עם ישראל למצריים. ירידה שבעצם בעקבותיה קרו דברים גדולים ועצומים ליעקב, ליוסף ולכלל עם ישראל, שדווקא שם, במקום הנמוך הזה, זכה להפוך לראשונה לעם.

ידוע שבין הבנת עניין כלשהו בשכל, לבין יכולת "להוריד" אותו ללב ולחיים, קיים מרחק רב, ובפרט כשהדברים נוגעים לילדינו, שהם "בבת עינינו" – אשר כל ניסיון, אתגר או קושי שלהם, נוגע לנו לעצם הנשמה.

הרבה פעמים, כשמשהו לא טוב קורה - אנחנו מיד נזעקות לנסות להושיע את הילד או הילדה מתוך הקושי או האתגר שהוא חווה, כשלא תמיד זה אפשרי או נכון עבורו, או לחילופין – עוד לא באמת התבוננו והבנו האם ומהי דרך ההתערבות הנכונה.

בעולם שפעמים רבות שולח אותנו לחפש מיד איזה "כלי" או פעולה שצריכה להיעשות כדי לגונן ולעזור לילד, אני מבקשת להציע שלפעמים אי עשיה, שהיה ועבודה פנימית שאנחנו עושות בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין השם יתברך – היא הדבר הנכון. וכמו עם ישראל, לפעמים צריך פשוט קצת ללכת בשקט במדבר – בלי לדעת מתי נגיע אל הארץ המובטחת.

אז איך אנחנו מצליחות ליישם את ההבנה הבסיסית, שהכל תמיד מושגח ולטובתנו ולטובתם העליונה וש"אין רע יורד מלמעלה" - גם לגבי האתגרים שילדינו עוברים? ומה כן ניתן לעשות במצבים שבהם לא נכון או אי אפשר להגיש להם עזרה?

כדי לסייע לנו לקבל זאת, הרבי מילובביץ' מפנה את תשומת לבנו לאחד מעקרונות היסוד שקיימים גם בחסידות וגם בעולם הטיפולי-נפשי, והוא שלכל תהליך שאנו חווים, ישנם האירועים כפי שקורים במבט מבחוץ, ובמקביל גם את מה שקורה מתחת לפני השטח, שהוא יכול להיות לעיתים משהו עם כיוון או מגמה אחרת לגמרי ("דבר מלכות" פרשת שמות כ"א טבת תשנ"ב).

כלומר, מה שנחווה בעינינו, וגם אצל הילד, כסבל או כקושי, הוא בעצם הזדמנות הכרחית לצמיחה ולגילוי כוחות חדשים, או הכוונה לאפיק טוב יותר של התפתחות עבור הילד.

בנוסף יכולה לסייע לנו בכך גם ההבנה שההורות היא בעצם מסע או תהליך ארוך טווח, שאנו זוכים ללוות בו את ילדינו בשלבים הראשונים של צמיחה וגדילה בחייהם – שבו הם לומדים את כללי החיים, ותוך כדי גם מגבשים את הזהות האישית שלהם.

ממילא מדובר במסע אישי שעובר כל ילד או ילדה, כשלפעמים הלימוד והגדילה יהיו בהכרח דרך נפילות או מצבים מאתגרים, אך חשובים עבורו או עבורה כחלק מהדרך.

עצם הידיעה הזו כבר מקילה עלינו, ומאפשרת לקחת מרחק מסוים במעורבות הרגשית שלנו כאימהות בתהליך. משם נוכל לעשות שימוש בכלי ההתבוננות שהאדמו"ר הזקן "בעל התניא" הקנה לנו, "להרכיב משקפיים" של סקרנות ואמונה, ולהתבונן בשאלה: איך ההתמודדות הזו שהילד עובר – גם אם נחווית ונראית כשלילית – בעצם עשויה להיות תורמת וחיונית עבורו? ואיפה טמונים ה"פירות" שהתהליך הזה מאפשר?

כדי לאפשר התבוננות ממרחק או פרספקטיבה לא מעורבת רגשית כאימהות דואגות ואכפתיות, יכול לעזור לנו מאוד גם להיזכר ולהישען על "השותף השלישי" שיש לגידולו של כל ילד – הבורא יתברך.

התשובות לא תמיד יגיעו מיידית, ותידרש לעיתים סבלנות, אך כשהתהליך נעשה מתוך שהייה, סבלנות ותפילה, אנו עשויות לקבל תובנות מפתיעות על מה ילדינו וגם מה אנחנו עשויים להרוויח דווקא מתוך הדרך המאתגרת, וכן לאפשר צמיחה וגילוי מקומות חדשים של עוצמה וחוסן אצל הילדים שלנו ואצלנו, שלא הכרנו קודם לכן.

התנאי הנוסף והחשוב שמאפשר לילד אכן לצמוח במצבים כאלו, ולא חלילה ההיפך, הוא האמונה שלנו בו וביכולת שלו לצלוח את המשבר ולצאת ממנו מחוזק!.

חשוב מאוד שנעשה בכל פעם מחדש את העבודה הפנימית הזו, ונתחזק בכך שאנחנו יכולות לסמוך על הילד ועל הכוחות שקיבל מהשם יתברך, שכן הילד מרגיש בכך, אפילו אם הדברים לא נאמרים במילים מפורשות, ושואב מכך כוחות ועוצמות.

וכמובן, גם לתת לילד להרגיש ולדעת שבכל צעד בדרך אנחנו לצידו, וזמינים עבורו לתמיכה, חיזוק, חיבוק והתייעצות.

ולאורך כל הדרך נמשיך ונידרש לחזק אצלנו את היכולת להרפות ולתת למציאות ולפתרונות להתגלות בפנינו, לעיתים גם ללא צורך בהתערבות ישירה מצידנו. בכך אנחנו עצמנו מתחזקות בחוסן, בביטחון, באמונה, וביכולת הכלה לאתגרי החיים.

על ידי כך אנחנו גם "בונות" אצל הילד קומה בנפש של חוסן ועמידות בפני מצבים מאתגרים נוספים שעמם הוא עשוי להתמודד בהמשך, וכן "מתנות" רבות נוספות, כמו יכולת התמודדות עם מצבי משבר, גילוי והיכרות עם יכולותיו וכוחותיו האישיים, סבלנות ויכולת להישען ולבטוח בשם יתברך גם בזמנים מאתגרים, ועוד.

כל כך הרבה למידה מתאפשרת לילדים, רק בזכות היכולת שלנו לפעמים לעצור, להרפות ולהיות כמרים, אחותו של משה, שהיתה נוכחת ומתבוננת בעמדת "ותתצב מרחוק", תוך מתן תמיכה נפשית וריגשית "מאחורי הקלעים" לילד, לפי הצורך (ספר שמות, פרק ב', פסוק ד').

שנזכה לבנות את כוחות הנפש האלו הן בהקשר הפרטי, והן ברמה הכללית בתהליך שעם ישראל עובר כרגע, של "לידת" הגאולה השלמה מתוך "צירי" הגלות. וגם כמובן לראות בפועל ממש, איך דווקא מתוך הקשיים האלו שאנו עוברים כעם, תיוולד גאולה וישועה גדולה, מעבר למה שביכולתנו לדמיין...

וכמאמר דוד המלך: "הרפו ודעו כי אנוכי אלוקים, ארום בגויים ארום בארץ" (תהילים פרק מ"ו פסוק י"א).

גלי'ה אשרוב היא מנחת סדנאות, מנהלת קליניקה לטיפול ריגשי בנשים וילדים, מדריכת הורים ויוצרת הפודקאסט "אתגאליא" ותכנים נוספים לנשים ואימהות.