סיון רהב מאיר: בואו נזכור את היום שבו עוד אפשר היה להציל

אתגר חדש. יעקב אבינו וכל משפחתו עוזבים בפרשה את ארץ ישראל למצרים, בגלל הרעב הקשה בארץ. הפגישה המרגשת של יעקב עם יוסף במצרים, מציינת גם את תחילתה של הגלות. שנים רבות וקשות עוד יחלפו עד ליציאת מצרים והחזרה לארץ ישראל.

ולכן ברגע הזה אלוקים מתגלה ליעקב, ואומר לו: "אַל תִּירָא". הוא מזכיר לו שגם האתגר הזה הוא חלק מתוכנית אלוקית שעוברת מדור לדור.

ואז מגיעה עוד הבטחה אלוקית: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה". אני איתך. כשאתה יורד, אני יורד איתך. וכשאתה עולה, אני עולה איתך, מעלה אותך.

ההבטחה הזו אינה אמירה פרטית ליעקב אבינו, אלא לכל עם ישראל, לכל צאצאיו, בכל מקום שאליו נתגלגל. אלוקים איתך. כשאתה מתרחק וכשאתה מתקרב. איפה שלא תהיה, היכן שלא תחיה ותתמודד.

יהי רצון שנרגיש כך, ושיתקיימו כל ההבטחות והנבואות. בשורות טובות.

מהי ברכה?

מה הברכה הכי גדולה שאפשר לקבל? לדעת מי אתה באמת. בפרשת השבוע יעקב אבינו נפרד מילדיו ומברך אותם. אבל חלקם לא שומעים ממנו ברכה אלא תוכחה, דברי ביקורת.

הרב שלמה וולבה מסביר למה ספר בראשית, שהתחיל בבריאת העולם, מסתיים בסוף בעומקי הנפש שלנו: "הסוגייה העמוקה ביותר באדם היא מידותיו, שורש הנשמה שלו. יעקב אבינו גילה לילדיו מה מידותיהם. אדם יכול לחיות חיים שלמים בלי לדעת זאת על עצמו. והברכה הכי גדולה שהאדם יכול לקבל – היא לדעת באמת מה מעלותיו ומה חסרונותיו. כשאומרים לאדם מאיזו מידה הוא צריך להיזהר – הדבר יכול להעמיד אותו על הרגליים לכל חייו. רק אם יודעים את החסרונות, אפשר להינצל מהם ולתקן. זוהי ברכה עצומה".

אז הברכה - היא קודם כל להכיר את נפשך. בשבוע שבו הפרשה מתארת בפירוט רב את המעמד הזה, שבו 12 הבנים של יעקב מקבלים את שליחותם, גם אנחנו יכולים לשאול: מה המעלות שלנו? מה החסרונות? מה השליחות שלנו בעולם?

הפתק המיוחד מהכותל

"שלום סיון, שמי חנניה ואני עובד בעמדת המידע בכניסה לכותל המערבי. אנשים רבים כותבים אצלנו בעמדה פתקים לכותל. אני שומע הרבה מאוד סיפורים במהלך עבודתי, אבל בסיפור הבא אני חושב שעלי לשתף את הציבור: ביום חמישי האחרון, היום האחרון של חנוכה, הכותל היה מלא במיוחד. במצב כזה קשה לי ליצור קשר אישי ולענות לשאלות, אבל בחור צעיר ניגש אלי. יש לו תסמונת דאון, והוא מבקש לכתוב פתק. הוא כותב לבד, אבל מבקש ממני עזרה באיות נכון, הוא לא רוצה שיהיו שגיאות כתיב.

"וכך אני עוזר לו, ונחשף לעולם הפנימי שלו. מה הוא מבקש, חוץ מתפילה לרפואה? הוא מבקש ללמוד את כל התלמוד הבבלי ואת כל התלמוד הירושלמי. למי שיודע, מדובר על אלפי דפים של חוכמה קדושה.

ואני עומד שם ומאיית לו את המילים, אות אחרי אות. כשהוא התרחק, אמרתי לאנשים סביבי שהבחינו במתרחש: איזה מפגש מרומם! כמה אנחנו צריכים ללמוד מהבחור הצעיר הזה. קשה לו לכתוב בלי שגיאות כתיב, אבל השאיפות שלו כל כך גבוהות. שווה לי לעמוד כאן ימים שלמים בשמש ובגשם, רק עבור רגע כזה.

"שנזכה כולנו לחלום בגדול".

5 דברים על פרשת ויחי

1. פרשת השבוע, פרשת ויחי, היא הפרשה האחרונה בספר בראשית, פרשה מספר 12. החומש הראשון של התורה מסתיים ובשבוע הבא נתחיל את חומש שמות.

2. הפרשה מתחילה במילים "ויחי יעקב", אבל מתארת את פטירתו של יעקב, וגם את פטירת יוסף. באופן דומה גם פרשת "חיי שרה" תיארה את פטירתה של שרה. לפעמים דווקא הפטירה מגלה לנו את סוד החיים, את המורשת והמסר שהאדם השאיר אחריו, לדורות הבאים.

3. הפרשה מתארת את פרידתו של יעקב מבניו, ואת הברכות המיוחדות שהם מקבלים, כל אחד וברכתו האישית. חלק מהם שומעים ממנו תוכחה על מעשיהם, ופרשנינו מסבירים שגם ביקורת היא ברכה, אם מיישמים אותה ולומדים ממנה. כל אחד מ-12 השבטים סביב מיטתו נפרד מאביו ומקבל משימת חיים שונה, אבל הם כולם מאוחדים בהמשך המורשת של בית-אבא.

4. יעקב מברך גם את נכדיו, אפרים ומנשה, בנוסח שנשמר עד היום. אלפי שנים מברכים כך הורים את ילדיהם בליל שבת ובמועדים נוספים: "יְשִׂימְךָ אֱלֹהִים כְּאֶפְרַיִם וְכִמְנַשֶּׁה". פרשנינו מסבירים שאפרים ומנשה הם סמל לאחים שאין ביניהם מאבקים (בניגוד לאחים רבים אחרים בספר בראשית), ובנוסף הם סמל לשמירה על זהות יהודית חזקה ועצמאית גם בגלות, במצרים.

5. ספר בראשית התחיל בענק, בבריאת העולם. אחר כך הסיפור הצטמצם למשפחה אחת, של אברהם ושרה. הספר מסתיים בכך שהמשפחה הזו מתחילה להפוך לעם. בספר הבא, ספר שמות, נעבור מספר של יחידים לספר של אומה, שיש לה אמירה בעולם. ובסיום הקריאה של חומש, יש בתי כנסת שבהם נוהגים להכריז: חזק, חזק ונתחזק.

מחר עשרה בטבת!

תחשבו שלפני ה-7.10, היינו קובעים יום של צום והתבוננות, וחושבים יחד מה הסכנה האמיתית שאורבת לנו, ומה עושים.

במובן מסוים, זו המהות של הצום שחל מחר (שישי) - עשרה בטבת.

מה קרה בעשרה בטבת? ביום הזה החל המצור הבבלי על חומות ירושלים. רגע, המצור רק התחיל, שום דבר לא קרה בפועל, אז למה לצום? בגלל השאננות, בגלל הקונספציה.

כולנו הרי מכירים את צום תשעה באב, ביום חורבן בית המקדש. אבל אם היינו קולטים את המסר כבר בעשרה בטבת, ביום שבו האויב רק התייצב על חומות ירושלים, לא היה תשעה באב, לא היה נחרב בית המקדש.

פרשנינו מסבירים: אנחנו מבקשים לסמן את הסדק, את הסכנה הראשונית, ולעשות תיקון ותשובה ושינוי כבר שם. אנחנו מבקשים לא לשכוח את היום שבו עוד אפשר היה להציל.

זה נכון לא רק ברמה הלאומית: לפעמים יש סדק בחיים האישיים, בזוגיות, בחינוך הילדים, בתחום הבריאות או בתחום הכלכלי. אנחנו מבקשים לאתר אותו לפני החורבן, ולשים לב לדברים כבר בהתחלה.

אז מחר נציין את היום שבו המלך נבוכדנצר התייצב על חומות ירושלים הקדושה. נתאבל על כך שלא הצלחנו למנוע את החורבן הנורא ההוא, ונפעל כדי לתקן ולבנות להבא.