סיון רהב מאיר: אנחנו חיים במציאות של שפע. יש לנו הזדמנויות שלא כולם מקבלים

1. הגננת בת שבע ניגרי לא פתחה את שנת הלימודים. היא נרצחה בפיגוע בשבוע שעבר, בדרכה להכין את הגן לילדים. אולי צריך לפתוח את שנת הלימודים ולדבר על דמותה – על הוראה כשליחות-חיים, על טיפול בבעיות קטנות בגיל הרך כדי שלא יגדלו ויתנפחו בהמשך, על אינטליגנציה רגשית מדהימה מול ילדים והורים, על איך אפשר להיות מנהיגה של ממש לילדים בני ארבע-חמש ולמשפחות שלהם.

לפני כמה שנים ביקר בישראל ג'ק מא, האיש העשיר ביותר בסין, מקים קבוצת "עליבאבא". בסיום הביקור, כשקיבל תואר דוקטור לשם כבוד באוניברסיטת תל אביב, נאם ואמר שהוא רוצה לשתף בסוד של העם היהודי, לדעתו.

"במשך אלפיים שנה הייתם הומלסים", הסביר. "לכן לא השקעתם בשום דבר פיזי, כי תמיד גירשו אתכם ורדפו אתכם. במשך אלפיים שנה השקעתם רק ברוח, בלימוד, בנכסים שאינם פיזיים. הערכתם את ההוראה".

הוא צדק. עם הספר פתח השבוע את שנת הלימודים תשפ"ד. מיליוני ילדים, הורים, מורים ומנהלים חוזרים לבתי הספר, אבל מעמד הלימוד וההוראה, שאכן היה פעם תמצית ההגדרה של קיומנו, הולך ונשחק. אנחנו כבר לא הומלסים, אבל חשוב שההגדרה שלו תישאר נכונה.

המשבר בתחום ההוראה לא קשור רק להסכמי שכר ותנאים, אלא להערכה שרוחשים לתפקיד. ליוקרה, לתחושת המשמעות, למרכזיות שהחברה נותנת למי שמחנך את הדור הבא. אני בת של מורה ונכדה של מורה, ותמיד אמרתי בגאווה שאמא שלי וסבתא שלי מורות. ההערכה הזו צריכה להתבטא גם בשכר הולם, כמובן, בשינוי לוח חופשות, בתנאים, וגם ברפורמות נחוצות במערכת.

והנה עוד דוגמה: לפני כמה ימים צוין יום הולדתה של נחמה ליבוביץ'. היא הייתה פרופסור לתנ"ך, חוקרת באקדמיה, מרצה נערצת, מחברת ספרי לימוד תנ"ך שתורגמו לשפות שונות, מגישת תכנית רדיו פופולארית על פרשת השבוע. ברמה האישית, היא השפיעה על חיי בדרך הלימוד שלה ולימדה אותי לאהוב את מה ששנאתי ולהעריך את מה שבזתי לו. אחרי כל התארים המרשימים, על המצבה שלה נחמה ביקשה לכתוב רק מילה אחת: מורה.

המילה הזו אומרת הכול, והיא גם מעל הכול. המורה נחמה.

מאחלת לכל מורי ישראל אריכות ימים, אבל מאחלת לכולנו שזו תהיה המילה שבה הם יגדירו את עצמם והמילה שבה אנחנו נגדיר אותם. מורים. בגאווה, בשמחה, בראש מורם.

2. המורה מזל מצליח התחילה את שנת הלימודים בבית ספר של רשת אמי"ת בפתח תקווה, אבל השנה לא היה לה חופש גדול רגיל. היא חזרה בימים אלה מאוגנדה, ממשלחת של ארגון Helpup. לרגל גיל ארבעים החליטה לתת לעצמה מתנה – נתינה. היא יצאה להתנדב עם משלחת מישראל בבית ספר באוגנדה, בעיר ג'ינג'ה, וחזרה נפעמת.

ביקשתי שתספר לי את מה שהיא עומדת לספר לתלמידים שלה, בשיעור הראשון. "מהרגע שנחתנו לא הפסקתי לצלם, ודמיינתי את המצגת שאכין לכיתה שלי. תיעדתי הכול: את הכיתות הקטנות והמיושנות, הקירות המתקלפים, השולחנות והכיסאות הרעועים והנעליים הקרועות (לתלמיד שבכלל יכול להרשות לעצמו נעליים)...

קשה להאמין שב-2023 יש מציאות כזו: תיקי גב מתפוררים, מטבח מתפרק, ברזייה אחת שנעולה במשך רוב שעות היום וארוחת הצהריים היא דייסה מהולה במים. כ-50 תלמידים יושבים בצפיפות בכיתה אחת, בחום ובאבק, בלי מחשב ובלי מקרן, בעצם בלי שום טכנולוגיה. איפה התלונות שלנו על מזגן שמתקלקל ליום, ואיפה הם והחלונות השבורים שלהם, והכביסה שהם עושים בגיגיות עם מים ממוחזרים? והם עוד ילדים שזוכים לקבל השכלה, לא כולם זוכים".

בימים הראשונים היא רק נדהמה לרעה, מהתנאים. אחר כך משהו השתנה. "ראיתי עוני עצום אבל פתאום ראיתי כמה לצידו יש גם שמחת חיים. הם מתרוצצים כל היום עם חיוך רחב על הפנים, והאושר שלהם פשוט מדבק. זה האושר שבפשטות. זה היה שיעור עבורי. באתי לתת אבל מהר מאוד גיליתי שאני מקבלת. הלב שלי התמלא, התרחב, הסתובבתי עם חיוך מרוח על הפנים כל היום, קיבלתי פרופורציות. התחלתי להודות על מה שיש, הבנתי שאני חיה במציאות של שפע והזדמנויות שלא כולם מקבלים".

משלחת המתנדבים התחלקה לצוותים. היה צוות שיפוצים שתיקן את המבנים, שייף, צבע, בנה וחידש. צוות התוכן עסק בלמידה בכיתות, בשלל נושאים. מנהל בית הספר התרוצץ ביניהם בהתרגשות, מרגיש שזכה בפיס. מזל מספרת איך מיום ליום אפשר היה להבחין בשינוי. הכיתות נראו טוב יותר, פלקטים בנושאים לימודיים שונים נתלו על הקירות, הזכוכיות חודשו, השירותים והמטבח שודרגו, ברזיות נוספו, גן משחקים עם מגלשה ונדנדות נבנה ושימש את הילדים בהפסקות, צילייה גדולה נתנה צל, הבגדים הקרועים נתפרו, מדפים מיוחדים נבנו בכיתות, חדר המורים שופץ.

"הקפדנו מאוד שלכל העשייה שלנו שם יהיה אפקט מתמשך. אין טעם לבוא ולשים פלסטר בלבד, זה לא משהו רגעי וחולף שייעלם ביחד איתנו. עזבנו אבל הידע והכלים שהם רכשו ישמשו אותם הלאה. הם קיבלו שיעורי היגיינה, כלים להוראה משופרת, למדו לתקן ולדרוש מעצמם יותר. זה חסד אמיתי, חסד שנשאר. לעזור לאנשים לעזור לעצמם".

התלמידים מהארץ חיפשו אותה בחופש, שאלו מה שלומה. היא סיפרה שיש לה חתיכת שיעור עבורם ביום הראשון.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".