זוגיות ושלום בית
"אני לא מעניינת אותו, הוא לא זקוק לי, אני 'עוד איזו אחת' בשבילו"
עצם הברור וההבנה לצורך ולפחד שעומד מאחורי הדפוס שיצרנו – יש בו אלמנט מיוחד ועוצמתי מאד של הכלה. הרב אריה אטינגר מסביר
- הרב אריה אטינגר
- ג' אלול התשפ"ג
(צילום: shutterstock)
בני הזוג דוד וחנה פנו אלי לפגישת יעוץ לאחר שהגיעו לחוסר אונים.
חנה היא זו שפתחה לספר על המצוקה וחוסר האונים שהיא חשה.
"מראש אני אומרת שהגענו לרמת מודעות גדולה, כבר עברנו כברת דרך והיינו בסבב אצל כמה מטפלים, אז בוא אני אספר לך בקצרה. בעלי רחוק מאד מהאופן שבו גבר אמור להתנהג.
"בתקופת האירוסין הוא היה נראה גבר נפלא – ידע לומר את המילים הנכונות, לפנק ולשדר עוצמה. גם בשנה הראשונה החלום עדיין החזיק מעמד. דוד היה בעל למופת, ושילב היטב רוחניות וגשמיות. הוא היה שקוע בלימוד, הקפיד על זמני תפילה וגבולות ההלכה, ובמקביל גם דאג להכנסה צדדית שלא פגעה באיכות הלימוד. יחד עם זה הוא התמסר אלי, דאג והתעניין בשלומי, וממש הגשים את החלום שרקמתי לעצמי בשנות הבחרות.
"שנה אחר כך נולד לנו הבן הבכור, ובעקבותיו, בלי לשים לב בכלל, מצאתי את עצמי עם שיירה צפופה ותובענית של שמונה ילדים נוספים.
"מיום ליום קלטתי שדוד רחוק מאד ממה שחשבתי. עומס החיים הוציא לאור את דמותו האמיתית, שהפכה יותר ויותר לבלתי נסבלת עבורי.
"דוד הוא אדם גס, קולני, עסוק בעצמו מעל הראש. אין בו שמץ של רוחניות. אמנם כלפי חוץ הוא נראה כחרדי לכל דבר, הולך לבית כנסת ושוהה בכולל בסדר א', אבל אני יודעת היטב שהראש שלו ממש לא שם. הדבר היחיד שמעניין אותו זה קידום בעבודה, כסף, אוכל ובילויים. אני לא מצליחה לספק לו את הדברים הללו, ולכן הוא משתדל להיעדר מהבית כמה שיותר. הוא מוסיף עוד ועוד שעות בעבודה, וכשסוף סוף הוא חוזר הביתה, בשעות ממש מאוחרות, אז הוא מתיישב על המחשב ואין עם מי לדבר.
"אני לא מעניינת אותו, אני לא מרגישה שהוא זקוק לי, אני 'עוד איזו אחת' בשבילו. בנערותי הייתי נערצת ומבוקשת, וכעת מה נשאר ממני? אישה ממומרת שבעלה ממש לא יודע להעריך אותה.
"גם סביב ניהול הכספים אי אפשר לסמוך על שיקול דעתו. הוא מתנהג בצורה ילדותית, לא אחראי ולא יודע את אשר לפניו. הוא גם אינו מתנהל בחכמה מול לקוחות בעבודה. מובן שבמשימת ניהול הבית מצב העניינים לא שונה. אני משקיעה המון כוחות סביב הסדר והניקיון, ולא מקבלת כל תמורה, ולהיפך, איציק משליך את בגדיו על הרצפה, משאיר את כלי האוכל על השולחן ואינו טורח להחזיר את הגבינה למקרר.
"רמת הקשר שלו עם הילדים ירודה. הוא משוחח, או לומד איתם כדי 'לצאת ידי חובה', ומיד מסיים. כשהם לא מיישרים איתו קו – הוא גוער בהם בכעס, וכך הם לומדים לא להביא את צרכיהם לידי ביטוי כשהם במחיצתו.
"בסעודות שבת הוא נראה מנומנם. הוא שקוע בעצמו ובאוכל, אינו מפנה תשומת לב להתעניינות בבני הבית, שר זמירות בקיצור נמרץ, ממלמל את ברכת המזון ומיד משתרע על הספה כשבידיו העיתון השבועי.
"אני רואה את כל זה ומתכווצת בדאגה. בכל פעם שזה קורה אני מבטיחה לעצמי שאני אעניק לילדים דוגמה אישית וחום שלא מקבלים מאבא, ומיד מתגייסת למשימות הפיצוי, ואז אני מקשיבה, מתמסרת, בוחנת אותם על ההספק השבועי ואפילו אומרת דברי חיזוק מענייני הפרשה. אני נותנת את כל כולי לילדים הנטושים שאבא לא השכיל לגדל אותם כפי שהיה מגיע להם, ואינו יכול להוות דוגמה אישית טובה עבורם.
"באירועים משפחתיים אני מתביישת בהופעתו הקולנית עד כדי כך שהייתי מסכימה לוותר על השהות המשותפת.
"דוד בא ממשפחה לא מתורבתת. אמא שלו לא חינכה אותו ללקיחת אחריות, ואבא שלו ניצל את אשתו בדיוק כפי שדוד מנצל אותי.
"אני לא יכולה להגשים את עצמי בתחום המקצועי. אין לי כוחות ופניות רגשית ללמוד ולהתקדם, אני עסוקה בעבודות הבית ובגידול הילדים גם בשעות שבהן דוד יכל להטות שכם ולסייע לי, אבל כיוון שהוא אינו עושה את זה, אין לי אפשרות ללימודים ולהתפתחות אישית".
כאן סיימה חנה את דבריה, ונאנחה בייאוש.
דוד, שהמתין בשתיקה עד לרגע זה, הזדקף בכיסאו והחל לומר: "האמת שבעבר האשמתי את עצמי, אבל ב"ה נגמלתי מזה. תגיד לי אתה, איך אפשר בכלל לחיות עם אישה שלא מסוגלת לקבל את בעלה כמות שהוא?! היא מרירה, שתלטנית, מנסה 'להנדס' אותי בדיוק לפי הציפיות שלה. אין לי חופש ביטוי בבית, היא לא מסוגלת לראות בי אישיות בפני עצמי. אני חייב לייצג עבורה את דמותם של אביה ואחים שלה. הם עונים על רמת הדרישות הגבוהה שהיא הציבה לי: משקימים בבוקר, לומדים בהתמדה, שותפים פעילים בעבודות ניהול הבית, נקיים ומסודרים, עדינים ומנומסים, משקיעים זמני איכות עם הילדים ובנוסף לכל אלו, הם עובדים במשרה תורנית שמאפשרת להם לפרנס את בני הבית בכבוד, בלי 'לצאת מהלימוד'.
"אני מרגיש שחנה בכלל לא מסוגלת לראות את הייחודיות שלי. אני 'שקוף ולא קיים'. מבחינתה אין לי אישיות משל עצמי, אני רק אמור להיות נספח למשפחה המפוארת שממנה הגיעה.
"אני רוצה להיות יותר איש משפחה, אבל חנה לא מסוגלת לאפשר לי לעשות את זה בסגנון שלי. אני רוצה לצחוק ולטייל עם הילדים, וחנה רוצה שאלמד ואבחן אותם, ולכן אני מתייאש מראש ובורח מהמערכה.
"גם בעבודות הבית ניסיתי בעבר לקחת חלק ואחריות, אך תמיד קיבלתי ביקורת על האופן שבו אני מתנהל. בשטיפת הכלים אתה משאיר רטיבות, החפצים לא הונחו במקומם המדויק ובזווית ישרה, המצעים לא מתוחים מספיק, ובקיצור – כמות הביקורת החלישה אותי, וכבר אין לי כוח יותר".
כך סיים דוד את דבריו, גם הוא בתחושה של ייאוש וחוסר תקווה.
כאן אני רוצה לשתף אתכם, הקוראים, במחשבותי. מה דעתכם, מי צודק? דוד או חנה? את מי צריך לשנות ובמי צרך לגעור?
מובן שכאן חשוב להבין שבעצם כל אחד מבני הזוג פועל באופן שמגן עליו, ודרך המפגש ביניהם ניתן ללמוד ולהכיר את עולם הרגשות של כל אחד מבני הזוג. עצם הברור וההבנה לצורך ולפחד שעומד מאחורי הדפוס שיצרנו – יש בו אלמנט מיוחד ועוצמתי מאד של הכלה למטופל. במקום להרגיש אשם, בעייתי, חסר סיכוי או דפוק – הוא מבין שיש כאן טכניקה של הישרדות למול פחד גדול.
גם בין בני הזוג הידיעה הזו מביאה המון רווחה – אותה אשה שחווה את בעלה כגבר "גס, קולני ועסוק בעצמו", וגבר שחושב שאשתו "לא מסוגלת לאפשר לו לחיות כמות שהוא", כעת הם מבינים שמדובר רק במסכות לפחד גדול.
כאן מגיע הסוד העצום והנפלא של מתנת התרפיה, הדיבור בחדר הטיפול, שהוא מקום מוגן למטופל, על הכאב שחווינו בעבר, עם הבנה והכלה למערכת ההגנות שלנו, יש בו הכוח לבנות אמון מחדש, וממילא מתקטנים הפחדים, ואז גם הנפש פחות נצרכת לאחיזת ההגנות.
חשוב שנזכור תמיד שהסיפור שמעל לפני השטח הוא החלק הקטן שבסיפור. אנחנו רואים את קצה הקרחון של מסע חיים ורגשות, ואותו קצה הוא רק "כובע מגן".
הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.