כתבות מגזין
"רגע לפני המוות, האיש שקרא לעצמו אתאיסט ביקש מזוזה": המלווים של החולים הסופניים בשיתופים מצמררים
על מה מתחרטים אנשים שנמצאים ברגעיהם האחרונים? מה גרם לאב להשלים עם בתו ברגעיו האחרונים? ומה הייתה המשאלה האחרונה של החולה, כאשר הבין שלא נותר לו עוד זמן רב לחיות? הצוותים המלווים חולים אל מותם מספקים הצצה לעולמם של החולים הסופניים
- דוד פריד
- כ"ו אב התשפ"ג
(רקע: shutterstock)בעולם הדינמי שסביבנו, ישנה קבוצה שחיה יום יום את הביטוי "חיים על זמן שאול". אלו אנשים שקיבלו את ההודעה הקשה מכל, כי חייהם עומדים להסתיים בתוך תקופת זמן קצובה, וממש בימים אלו הם עוסקים יותר מכל בשאלת המשנה "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון".
"החל מההודעה בה אותם חולים עודכנו שהם חולים במחלה חשוכת מרפא, שממנה יש רק דרך אחת – כל מאווייהם ומחשבותיהם נתונים במקום שונה לחלוטין ממה שרובנו מכירים", אומרת ל'הידברות' צורית ירחי, עובדת סוציאלית, שמלווה חולים ברגעיהם האחרונים, במסגרת צבר רפואה, מערך אשפוז בבית.
צורית ירחי"אנו מאפשרים לחולים חשוכי מרפא להתאשפז בביתם, בכדי לאפשר להם לסיים את חייהם עם מירב איכות החיים האפשרית". בשלב זה מפתיעה ירחי כשהיא מנמקת: "החולים שמאושפזים בבית במצב של מחלה סופנית הם לא פעם אנשים צעירים ואפילו ילדים ותינוקות, לא עלינו. עם זאת, כמובן שהחלק המשמעותי של המטופלים שלנו הם בני הגיל השלישי. המכנה המשותף בין כולם היא כמובן העובדה המצערת שהם עומדים לפני מותם".
איך האנשים הללו מתמודדים עם ההבנה שהם הולכים לקראת מותם?
"כל אדם מתמודד עם הידיעה הזו בצורה אחרת, והתפקיד שלנו זה לתת לכל אחד את המעטפת הנכונה בעניין. חשוב להבין כי לרוב אנשים יודעים מה עובר עליהם, מכירים את המונחים הרפואיים, ויודעים שידם של הרופאים קצרה מלהושיע. אנשים מכירים את פירוש המונח 'הוספיס' (טיפול תומך לקראת סוף החיים). ומשם והלאה זו הבחירה שלהם איך להתמודד עם זה. יש אנשים שאומרים 'אנו לקראת פרידה, וצריכים להתכונן לזה'. ויש אנשים שכדי לשמור על השלווה יעדיפו שלא לדבר או לעסוק בזה. המטרה שלנו כמטפלים היא לגרום בדיוק לכך: להפחית או למנוע את הפחד ככל שאפשר".
כיצד ניתן להקל על אנשים שיודעים שהם עומדים לקראת סוף חייהם?
"כעובדת סוציאלית, אני חלק מצוות שכולל גם רופא ואחות, ואנו משתדלים לסייע כצוות למטופל. ראשית, אנו משקיעים בהיכרות, עמו ועם בני משפחתו, מבררים האם יש בן זוג, או שמא מטפלת סיעודית. בשלב הבא אנו מעניקים את המענה למי שצריך אותו, בגלל שלפעמים המטופל פחות צריך מענה – בגלל שהוא במצב של דמנציה (שכחה). במקרים מעין אלו, עיקר העבודה היא מול המשפחה שסובלת כמובן גם היא כתוצאה מהמצב".
"בדיוק אתמול נפגשתי עם הילדים של אחד המטופלים שלנו. אלו ילדים בוגרים, שהצעירה ביניהם היא כבת 40. הפגישה עסקה באימא שלהם, אישה מבוגרת שחולה במחלה סופנית. הילדים התלבטו ממושכות כיצד לטפל בה, ואני הייתי שם כדי להסביר להם כיצד פועל הטיפול הפליאטיבי התומך, שבמסגרתו אנו פועלים להעניק מענה לשורה של סימפטומים שהמטופל עלול לחוות, כגון: כאב, קוצר נשימה, הפרעה בשינה, בחילות ועוד.
"הילדים אמרו לי במהלך השיחה שקשה להם לדבר עם אימא על הפרידה, אבל איתי קל להם יותר, ואכן גם בזה עסקנו".
סיפור מרגש שעמו נפגשת במסגרת הליווי של חולים סופניים?
"לאחרונה נפטר אחד מהמטופלים שליוויתי. לפני הפטירה שלו הגיעו כל בני המשפחה לבקרו. כאשר היינו לבד, הוא אמר לי שהוא חש שהמוות מתקרב, אך הוסיף בקשה שלא אשוחח על כך עם ילדיו, כדי שהם לא יצטערו. כאשר יצאתי החוצה אל הילדים, הופתעתי לשמוע מהם שהם חשים גם כן שאביהם עומד לקראת סוף חייו אך מבקשים שלא אשוחח עמו על כך – כדי שהוא לא יצטער. התרגשתי מאוד מהיחס המיוחד שהם הפגינו זה כלפי זה, ויחד עם זאת הבנתי שעליי לעשות כאן חיבור. פניתי אל הילדים וסיפרתי להם שאבא כבר יודע, ושכדאי להם לדבר איתו על כך. יחד עם זאת, חשוב לציין כי בעבודה שלנו אנו מתאימים את עצמנו לרצונות המטופל ומשפחתו, והם מתנהלים בדרך שנראית להם הטובה ביותר. אנו שם כדי לעזור".
התחושה של המטפלים שנאלצים להיפרד ממטופלים גם היא לא קלה כנראה.
"זה אכן לא קל. זו עבודה שמחייבת מעורבות רגשית עמוקה, ועליי להביא את כל כולי לעבודה הזו, כאשר הסוף ידוע מראש. יחד עם, זה למדתי שיש בחלק של סוף החיים זמן שהוא נורא הוד. לא סתם אנו נפרדים מאדם בסוף חייו בתפילה, כי זה רגע מאוד גדול, ורגע שהוא דומה לרגע הלידה, ובו הנשמה יוצאת מהגוף והקב"ה נמצא לצד הנפטר".
האם יש הבדל בין אנשים שומרי תורה ומצוות לאלו שאינם שומרי תורה ומצוות בכל הנוגע ליחס לתקופה זו של החיים?
"לכולם יש פחד. יש כאלו שמדברים על זה, ויש כאלו שפחות. גם כאנשים מאמינים אנו יודעים שאף אחד לא יכול לדעת בדיוק מה מצפה לו בעולם הבא. עם זאת, אין ספק שלאנשים מאמינים יש הרבה יותר במה להיאחז בדרך. בזה אין ספק".
נפגשתם עם מקרים של אנשים שמהמקום הזה התקרבו יותר אל הדת?
"רבים מאוד מהמטופלים שלי מרבים באמירת תהילים, בצדקה ובדברים נוספים בתקופות מעין אלו. ויש גם מקרים רבים של אנשים שמתקרבים אל הדת. היה לי מטופל שהגדיר את עצמו כ'חילוני לחלוטין', ולא היה לו בבית כל סממן יהודי. בני הזוג אף גרו יחד ללא חופה וקידושין, וכל הליווי שלהם נעשה על ידינו באופן שמרוחק מיהדות – בהתחשב בחייהם האישיים.
"לאחר פטירתו גיליתי טלית ותפילין על יד מיטתו. שאלתי את רעייתו מה חפצי הקודש הללו עושים בביתם, והיא אמרה שבימיו האחרונים הוא הפתיע אותה כשביקש ממנה להשיג לו טלית ותפילין. ואכן, הוא הניח אותם בימים האחרונים לחייו.
"לצד זאת, יש משפחות ששואלות אותנו על המנהג לקרוא קריאת שמע לפני הפטירה, ואנו עונים כשאנו מתבקשים.
"היה מקרה אחר, שבו טיפלתי במשפחה מאוד חילונית, שאימם נפטרה בבית. לאחר פטירתה ניגשה אלי הבת ושאלה האם יש משהו שאפשר לומר לעילוי נשמתה של האם. הצעתי לה לומר פרקי תהילים. אביה שמע את השיחה וביקש שלא תאמר. אמרתי לבת שהיא צריכה לכבד את אביה, וכאן זה לכאורה נגמר. האישה נפטרה כשברקע שירים שאהבה, ואני יצאתי מהבית בפעם האחרונה. אלא שלאחר מספר שניות של הליכה אני רואה את הבת צועדת אחריי. הופתעתי והמתנתי לה, וכשהגיעה אליי שאלה אלו מזמורים ראוי במיוחד לומר ואמרה שכדי שלא להמרות את פי אביה – היא תגיד אותם מחוץ לבית. נדמה לי שעל סיפורים כאלו אפשר לומר 'מי כעמך ישראל'".
על מה אנשים מרבים להתחרט בתקופה האחרונה לחייהם?
"במיוחד על יחסים שהיו לא טובים בתוך המשפחה. אנשים מבקשים פעמים רבות סליחה מבני הזוג שלהם. היו זוגות שהתגרשו, ולקראת הפטירה הביעו על זה את צערם. זה מאוד מרגש אדם שמבקש סליחה לפני מותו, וזו זכות גדולה להיפרד לאחר בקשת סליחה. יש שמביעים חרטה על כך שלא השקיעו זמן מספיק בילדיהם. ולעומת זאת, אנשים גאים בכך שהם השתדלו לעזור בחייהם לאחרים.
"מה שכן, מאף אחד לא שמעתי שהתחרט על כך שלא הרוויח יותר כסף במהלך חייו. לדעתי, ניתן ללמוד מזה רבות על הערכים האמיתיים שאנו צריכים לאמץ בחיים".
כיצד מלוות המשפחות את יקיריהן ברגעים שבהם הוא מוציא את נשמתו?
"ישנן משפחות שיודעות להפוך את הרגע הזה למשמעותי ומרומם. משפחות מאמינות אומרות דברי תפילה ותורה, ואומרות תהילים. למשפחות שרחוקות מזה, אני מציעה שישירו להם את השירים שהם אוהבים, שייתנו להם את ההרגשה שהם מלווים אותם".
"שומרי תורה ומצוות מעדיפים להאריך את החיים ככל האפשר"
ד"ר משה גרינברגר נמצא על יד החולים במסגרת עבודתו במחלקת הוספיס בית בצבר רפואה, כרופא המלווה אותם בסוף ימיהם. "בהכשרתי אני פנימאי", הוא מספר, "ואת הידע הזה אני מנצל כדי לסייע לחולים אלו".
ד''ר משה גרינברגרמהו סדר העדיפויות של אדם העומד בסוף ימיו?
"אדם שכבר יודע שלא ניתן לרפא את מחלתו, חשוב לו מאוד זמן איכות עם המשפחה ברוגע. זה שלב של סיכומים, מדברים על העבר ועל איך שהוא נחווה".
כרופא, האם אתה רואה הבדלים בין שומרי תורה ומצוות לכאלו שאינם?
"ברבים מן המקרים, אנשים שהם שומרי תורה ומצוות, גם בשלבים הסופיים של החיים, ירצו להאריך את חייהם. אפילו אם הם סובלים ברמה מסוימת. מנגד, המשפחה תרצה לוודא שלא מקצרים חיים שלא כהוגן.
"הבדל נוסף הוא חשבון הנפש. כאשר מגיעים לסוף החיים אנשים עושים חשבון נפש, אז אדם שומר תורה ומצוות הוא מהרהר בשאלה האם הקפיד מספיק לשמור מצוות ולמד תורה, ולפעמים חש רגשי חרטה על כך שלא הוסיף תורה ומצוות".
ויש דבר שלדברי גרינברגר כלל האוכלוסייה דומה בו: "אופי הקבלה של המצב הוא מאוד אינדיבידואלי אבל שווה בין האוכלוסיות. יש אנשים שמקבלים בהשלמה את סוף החיים ויש כאלו שפחות. כרופא, אני מעודד אותם להסיח דעת, ולעשות את מה שהם אוהבים או מורגלים בכך. לדוגמה, אדם חרדי אני מעודד להניח תפילין עוד פעם או ללמוד פרשת שבוע עם החבר".
מזוזה לפני הסוף
נריה מחלב, עובדת סוציאלית בצבר רפואה, סבורה אף היא שיש לעיתים הבדל בין אנשים מאמינים לאלו שלא באופן ההתמודדות עם הסבל והשאלות הקיומיות במצבי סוף חיים.
נריה מחלב"לאנשים מאמינים, לעיתים, קל יותר להתמודד עם משמעות הסבל ושאלת ה'למה זה מגיע לי'. יש להם יותר מקורות של אמונה ותקווה להיאחז בהם באותם רגעים קשים, לעומת אלו שאינם מאמינים, שלעיתים מתקשים מאד 'לקבל את הדין'. עם זאת, דווקא אנשים שהם לא בהכרח מאמינים מגלים לא פעם את 'הנקודה האמונית' שלהם ברגעים הללו", היא מציינת.
"בהסתכלות רחבה יותר", היא מוסיפה, "אנשים לא בהכרח משנים את אורח חייהם, אבל בהחלט יש דיבורים יותר רוחניים, על משמעות הסבל, והתעניינות רבה בשאלת עולם הבא ומהות המוות. פעמים רבות, בגלל החזות הדתייה שלי אני משערת, גם אנשים שאינם מאמינים בהכרח מרגישים בנוח לפתוח בפניי על כך, בטענה שלעיתים הם לא חשים בנוח לשוחח על כך עם בני משפחתם.
"אתן דוגמה לאירוע מרגש שחוויתי עם מטופל, שהיה בימיו האחרונים, שמלווה אותי לאורך כל הדרך. הגעתי פעם ללוות בני זוג במרכז הארץ. הם היו אנשים מקסימים בגילאי ה-40, עם שני ילדים. הגבר היה חולה מאד, ממש לקראת ימיו האחרונים. במהלך הליווי שלהם, שוחחתי עם שניהם ביחד ועם כל אחד בנפרד. הבעל הגדיר את עצמו כחילוני אתאיסט, שאיננו מאמין כלל ולא מוצא במוות שלו ובסיום חייו שום משמעות רוחנית. כאשר שאלתי אותו איך נראה המוות בעיניו, הוא אמר לי שבעיניו זה כמו 'חור שחור'.
"באחת מהשיחות שלי עם בת זוגו , היא סיפרה לי שכאשר הם עברו לגור בדירה הייתה מזוזה שמטה ליפול, והיא הורידה אותה ומאז לא שמה מזוזה חדשה. מאז שבעלה חלה, היא חשה נקיפות מצפון על כך שאולי בגלל הורדת המזוזה המחלה פקדה את הבית. אמרתי לה שאם זה חשוב להם אפשר לדאוג להביא מזוזה, ואוכל לעזור בעניין. היא ביקשה שאביא לה מזוזה, והוסיפה בקשה שלא אשוחח על כך עם בעלה.
"מובן שעשיתי את רצונה, והבאתי לה למחרת מזוזה. אלא שכאשר מצאתי הזדמנות שבה יכולתי להעביר לה בדיסקרטיות את המזוזה, היא אמרה לי שאפשר לשתף בזה את בעלה, מאחר והיא כבר שוחחה עמו והוא אף אהב את הרעיון ותמך בו. כשהוצאתי את המזוזה והעברתי אליה, הוא ביקש לקבוע את המזוזה בעצמו. נכנס לחדר, הניח כיפה ושם על ראשו וביקש שאראה לו את נוסח הברכה. הוא עמד בשקט וביקש להתכוון לפני הברכה. נראה שהדבר היה טבעי ואף מוכר לו. עמדנו שלושתנו בכניסה לחדר, כאשר האיש – שהגדיר את עצמו כאתאיסט – קבע את המזוזה בברכה בעוד כיפה מתנוססת על ראשו ודמעה בעיניו. המחזה היה מרגש מאוד. הוא נפטר יומיים לאחר מכן. כשהגעתי לנחם בשבעה, אשתו סיפרה לי שהוא היה נרגש מאוד כל אותו היום, ושזה היה משמעותי מאוד עבורו".
מחלב ליוותה גם מקרה מרגש של סליחה ברגעים האחרונים של החיים בתוך התא המשפחתי: "זה התרחש עם זוג שליוויתי, כבני 60 ויותר. בני הזוג היו עולים חדשים, והייתה להם בת אחת שלא היה להם קשר איתה בעקבות משבר שהיה לה עם אביה. בתם נשואה ואם לילדים, שהם למעשה הנכדים היחידים שלהם. כששמעתי על כך הבנתי כמה צער טמון כאן, ודאי בהקשר של הבנה שסוף החיים קרב.
"התחלתי בזהירות לשוחח על כך. שוחחתי עם האבא על המשמעות העמוקה של סליחה גם כשהיא לא נעשית ישירות מול הבת – קודם כל בתוך עצמו, לסלוח לעצמו, לסלוח לה, ושהוא לוקח אחריות מלאה על הסליחה בלי שום ציפייה ממנה שהיא תעשה את הצעד הראשון, אלא יראה לה את הדרך למחילה בכך שהוא מבקש סליחה קודם ובכך יפתח לה את הלב, רק אז תהיה אפשרית פה תנועה של מחילה. האיש המקסים ישב ובכה לאורך כל השיחה שלנו, והבנתי שמתחיל פה תהליך של שינוי עמוק, של רצון לתקן. בשלב מסוים הוא התחיל להבין שזה משהו שהוא מאוד רוצה לעשות. כעבור כמה ימים הוא התקשר אליי בבכי, וסיפר שהתקשר לבת שלו והם השלימו ואף נפגשו וחזרו להיות בקשר. זו הייתה תחושת שמחה והחמצה גם יחד על כל השנים שלא דיברו, אבל את התקופה האחרונה לפני מותו הוא עשה כאשר בתו לצדו, וזה היה מרגש".
ואנו נוסיף כי המסר העולה מכל הסיפורים הללו זו החשיבות לשמור ולהקפיד בחיי היום-יום לעשות את הדברים החשובים והערכיים ביותר. על גודל החשיבות שלהם יכולים ללמד רק אותם אנשים שמבינים שהם עומדים לקראת סוף חייהם.