"עברתי שנים של שידוכים, וזה הדבר שהחזיק אותי ברגעים קשים, ולבסוף – גם הביא לישועה"

בעלון 'השגחה פרטית' התפרסם שיתוף אישי על השגחה פרטית, שחווה אב לשני בנים רווקים בפרק השידוכים. "היו לי שני בנים בשידוכים. עברנו איתם כמה שנים של המתנה ארוכה, רצופת אכזבות, עליות ומורדות. פעם אחר פעם אספנו את שברי התקווה, והתחזקנו בציפייה לישועה", כותב האב.

בהמשך הוא מספר מה הדבר שנתן לו כוחות ברגעים קשים, "מה שהחזיק אותי במיוחד, היה דבר תורה נפלא של רבי מאיר מדז'יקוב, בעל ה'אמרי נועם'. בפרשת חוקת, על הפסוק "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כ"א, י"ז), הוא מביא כי הפעם הנוספת בתנ"ך שבה מופיעה המילה 'עֱנוּ' היא "עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה" (תהילים קמ"ז, ז'). כאן הוא מדבר על העניין, שיש פעמים שהקב"ה מקיים "טרם יקראו ואני אענה, עוד הם מדברים ואני אשמע" (ישעיהו ס"ה, כ"ד).

"בפסוק זה נראה שיש סתירה. מתי הקב"ה עונה – לפני שמתפללים, או בשעה שמתפללים? והתשובה היא, שיש פעמים שבקשה בתפילה אינה נענית, כי המקטרגים מפריעים לה לעלות. אבל כאשר יהודי משבח לבורא עולם, ומטמין את הבקשה בתוך השבח, אזי מתקיים בו "עוד הם מדברים ואני אשמע". לדוגמא, כשאדם אומר 'בורא רפואות' – הוא מושך רפואה".

כלומר, בקשה עליה מתפללים יכולה לא להיענות מכיוון שיש קטרוג על האדם, בעקבות עבירות ומעשים שליליים שעשה בעברו. לכן, כאשר האדם לא מבקש בקשה אלא משבח את הקב"ה, בעניין שקשור למשאלת ליבו, אז אין קטרוג על דבר השבח שאמר. ואז ניתן למשוך ישועות וברכת שמים באותו עניין.
וזה נלמד מתוך כך שבפסוק שבו בני ישראל אומרים שירה על מי הבאר, נאמר 'עֱנוּ', כפי המופיע בפסוק "עֱנוּ לַה' בְּתוֹדָה". אף רבי יעקב בן אשר, המכונה 'בעל הטורים', מבאר על הפסוק "עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ" (במדבר כ"א, י"ז): "שנים במסורה עלי באר ענו לה, ענו לה' בתודה, שעל הבאר ענו לה בתודה ואמרו שירה".

האב ממשיך ומשתף: "דבר התורה הזה ליווה אותי כל השנים. הייתי מודה לקב"ה על שנתן לי בנים, ועל כל המעלות שבהן חנן אותם. שוב ושוב הבעתי את בטחוני כי מי שנתן את הבנים, ישלח להם את זיווגם. וכך הודיתי, שיבחתי ושרתי השכם והערב לבורא כל עולמים, על בשורת הבנים שכבר התקיימה, ועל בשורת הזיווג שעוד תתקיים.

"ואכן, ראה ה' בעונינו, ובני הראשון התארס. בעוד אנחנו מהללים ומשבחים, ונכנסים להכנות לחתונה בקצב מוגבר, ברינה ובהודיה, אני שם לב להארת פנים נפלאה, ממש גילוי שמימי, להראות לי שבכל הימים עד עתה היה הקב"ה עמנו ולא עזבנו לרגע אחד – תאריך החתונה נקבע, לא פחות ולא יותר, ליום היארצייט של בעל ה'אמרי נועם', רבי מאיר בן רבי אליעזר מדז'יקוב. ואם לא די בכך, אותו שבוע היה השבוע בו קוראים בפרשת חוקת: 'אָז יָשִׁיר יִשְׂרָאֵל אֶת הַשִּׁירָה הַזֹּאת עֲלִי בְאֵר עֱנוּ לָהּ'. ההודיה מושכת ברכה וישועות. תודה לבורא עולם על הארת הפנים ועל ההשגחה המדוקדקת".