דבורי רובינשטיין (וקשטוק) כאן להזכיר: טיפות הן כוח. וחשוב שתסתכלי מה הן עושות לך

את הפוסט הזה כתבתי ושלחתי לקהילת הנשים שאני מדוורת אליה ב-2015, לפני 8 שנים! אבל אני חושבת שתוכנו ראוי ונכון להיזכר כל שנה מחדש, ולא רק בימי ספירת העומר, אבל ודאי וודאי בימי ספירת העומר.

הפעם גם יש לי תוספת משמעותית (וגם עריכה אחרת), אז אם כבר קראת את התוכן הזה בעבר, יש בו שינוי חשוב.

בימים אלו, בהם אנו מתאבלים על תלמידיו של רבי עקיבא ואנו לקראת הילולת גדול תלמידיו, רבי שמעון בר יוחאי, ניתן ללמוד כל כך הרבה על היכולת שלנו לעשות שינויים.

לפני כן אקדים את סיפורו של רבי עקיבא בקצרה: עקיבא, שהיה רועה צאן פשוט, בן 40, בור ועם הארץ, (בימינו היו קוראים לו אנאלפבית), נשא לאישה את רחל, בתו של העשיר האגדי כלבא-שבוע. היא בחרה בעקיבא למרות שידעה שתרד מרמת חיים גבוהה ועשירה לעוני ומחסור.

רחל דחפה אותו ללכת ללמוד קרוא וכתוב וללמוד תורה, גם אם זה יהיה על חשבון זה שהם לא יראו זה את זה שנים רבות.

רבי עקיבא עזב הכל ויצא לדרך ארוכה מבלי שאף אחד מהם יודע מה ישיג בסופה.

מסקנה ראשונה: לא עליך המלאכה לגמור. את אחראית לצאת לדרך! והתוצאות? בידי שמים.

וכך על פי המדרש: בדרך למקום לימודו עצר ומצא את עצמו עומד על פי הבאר.

אמר: מי חקק אבן זו?

אמרו לו: הטיפות שתדיר נופלים עליה בכל יום.

אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא "אבנים שחקו מים"?!

מיד הבין רבי עקיבא דין קל וחומר בעצמו: "מה רך (טיפות המים) פיסל את הקשה (סלע), דברי תורה, שקשה כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי, שהוא בשר ודם!".

ומיד חזר ללמוד תורה!

לאחר 24 שנות לימוד תורה, בהתמדה וברצון עז, הוא הוכתר כ"רבן של ישראל", והיו תחתיו 24 אלף תלמידים.

מיד למחרת הפסח ועד ל"ג בעומר מתו על פניו כל תלמידיו היקרים, וזאת משום שלא נהגו כבוד זה בזה.

על אף הצער והכאב מצא חמישה תלמידים חדשים: רבי מאיר, רבי יהודה,רבי יוסי, רבי שמעון בר יוחאי ורבי אלעזר בן שמועוהתחיל ללמדם תורה, מההתחלה.

סיפורים אלו על רבי עקיבא הביאו אותי להסתכל עליהם מזווית נוספת, ואשתף אתכן בשתי נקודות מהותיות.

הנקודה הראשונה

מסיפורו של רבי עקיבא אני למדה שטיפה ועוד אחת הופכות במשך עשרות שנים לכוח עוצמתי גדול מאד.

הטיפות הקטנות האלה, הלא משמעותיות, חסרות הכוח והכמעט בלתי נראות – הצליחו ליצור חור גדול באבן חזקה ומוצקה, וזה מה שנתן לרבי עקיבא את הכוח להמשיך.

אני אוהבת מאד את הסיפור הזה של רבי עקיבא, על כך שהוא הסיק שגם בוּר ועם הארץ כמוהו, שעוסק למחיתו ברעיית הצאן, שלא יודע קרוא וכתוב, יכול בעמל של טיפה ועוד טיפה לשבור את הבוֹרוּת שלו, ולא רק זה – אלא להפוך לדמות משפיעה כל כך גם מאות שנים אחרי מותו, ושדבריו ממשיכים להילמד והם נר לרגלינו דורות רבים אחריו!

אני מתחברת מאוד לסיפור הזה של רבי עקיבא כי הוא מדויק לאמונה שלי, ששינוי קטן ועוד שינוי קטן יוצרים שינוי גדול, שמקפיצים אותנו ממצב של "בור ועם הארץ" למצב של "אחד המשפיעים הגדולים בעולם היהודי".

גם אם באותו רגע אנחנו לא רואים את כוח השינוי, אנחנו יודעים שבסופו של דבר הוא יצור את ההבדל בין חיינו לפניו לבין חיינו אחריו.

יותר מזה, אני אוהבת את האמונה של רבי עקיבא, שעל אף הקשיים, ועל אף שלכאורה "אין סיכוי" – הוא המשיך בעקביות ובהתמדה בדרכו ולא ויתר.

בזכות אותן טיפות מים המשיך רבי עקיבא בדרך לחיים האמיתיים שהוא רוצה, לחיי המשמעות שהוא חיפש, לייעוד שלו. אלו החיים האמיתיים.

ומחשבה נוספת שעלתה לי, לאור השינויים שעברתי ואני עוברת בשנתיים האחרונות: אם אנחנו מבינים שלכל טיפה יש כוח כשהיא באה בכמות גבוהה, עקבית, תמידית, וכשהיא מטפטפת על אותו המקום, אפשר להבין שיש לה כוח לטוב, אך גם לרע.

במקרה של ר' עקיבא, מדובר בכוח טוב.

אבל לפעמים יש לטיפות כוח רע, הרסני.

אם את בקשר רעיל, מסוכן, אלים, את כנראה לא מבחינה בכך מיד. לוקח זמן רב, לפעמים עשרות שנים, כדי להבחין שעוד טיפה של רעל ועוד טיפה של רעל יוצרים חור גדול בנפש שלך, בביטחון העצמי שלך, בכוח שלך להתמודד עם החיים.

כי מה זו בסך הכל טיפה? כלום. שום דבר. לא שווה לעשות מזה עסק.

אבל טיפה ועוד טיפה? זה כבר משהו אחר.

בקשר שיש בו גזלייטינג, למשל, קשה מאד לזהות את זה. אבל עוד מקרה, ועוד אחד, ועוד גיחוך על כך שאת טועה, ועוד ערעור של הביטחון שלך, עושים חור גדול. לפעמים גדול כל כך שאין לך כוח לקום ולברוח.

אז אני כאן להזכיר: גם אם יש בחייך חור שנוצר מטיפות טובות או חור שנוצר מטיפות רעות: טיפות הן כוח. וחשוב שתסתכלי מה הן עושות לך.

ואם ר' עקיבא יכול, בתנאים לא תנאים, בתקופה בה לא היו כלים שתמכו ועודדו ועזרו, בזמן שעוד ישנו על קש ורעו את הצאן והלכו שבועות שלמים בדרכים עקלקלות, בזמן שלא היו סיפורי השראה שמופצים בשניות במייל על אנשים שכבר עשו את הדרך והיום מלמדים אחרים – גם את יכולה לעשות את השינוי שאת רוצה!

הנקודה השנייה

תחשבי שאת מורה או מנטורית או מטפלת או בעלת עסק, ובתוך 33 ימים קורה משהו נורא ל-24,000 אנשים קרובים שהשקעת בהם את הנשמה שלך (בערך 727 הלוויות בממוצע בכל יום), וכל העסק / האימפריה / הקהילה שבנית במשך עשרות שנים – נמחקים ברגע אחד...

איך היית מגיבה? מה היית עושה?

רבי עקיבא לא נפל ברוחו לרגע! קם על רגליו והתחיל הכל מהתחלה! בחר חמישה תלמידים חדשים, שכל אחד מהם הפך להיות מגדולי הדורות הבאים, אותם הוא טיפח וקידם ולימד והשקיע כאילו דבר לא קרה לפניהם.

בנקודה זו חשוב לי להסביר כי הרבה פעמים בחיים אנחנו משיגים הישגים מרשימים ומתקדמים, ואז קורה משהו שגורם לנו להפסיק! כישלון, פדיחה, שבר כלשהו...

ובכן, אסור אף פעם להתייאש ולסגת! אחרי כל משבר צריך להתחיל מהתחלה ולפעמים דווקא אז רואים את האור הגדול, כמו אצל רבי עקיבא שבזכותו התגלה רבי שמעון בר יוחאי.

אל תשכחי שאם רבי עקיבא יכול – אז את בטוח יכולה!

או בשאלה אימונית, מקדמת: מה את יכולה ללמוד מרבי עקיבא בקשר אליך?

איתך, בדרך מטיפה לטיפה עד להשגת המטרה.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן