ראש המוסד על לכידת אייכמן: "זה לא היה מבצע ביטחוני. זה היה מבצע לאומי, מוסרי וערכי"

ראש המוסד דוד ברנע התייחס היום (שני) למבצע "פינאלה", שהוביל המוסד לחטיפת הפושע הנאצי אדולף אייכמן מארגנטינה במאי 1960 והבאתו לישראל, ולתרומתו הייחודית של המוסד לסדיקת מסך השתיקה אודות השואה בראשית ימיה של המדינה.

במפגש של עובדי המוסד עם בני משפחתם ניצולי השואה, אמר ברנע כי "אחד האירועים המכוננים שאפשרו את שבירת השתיקה היה משפט אייכמן, ומה שאפשר את המשפט היה מבצע חטיפתו של אייכמן והבאתו לישראל כדי שיעמוד לדין כדי שנשמע אחת ולתמיד את הקולות ששתקו עד אז. בעיניי היה זה אחד המבצעים המשפיעים ביותר של המוסד, אחד החשובים ביותר, והוא בכלל לא היה מבצע ביטחוני. הוא היה מבצע לאומי, מוסרי וערכי בראש ובראשונה".

לקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה קיים המוסד אירוע "זיכרון בסלון" לשמיעת עשרות עדויות של שורדי שואה, בהשתתפות פורום הפיקוד הבכיר ומאות מעובדי הארגון. ‏השנה בחרו במוסד לתת במה מיוחדת לשורדי שואה שהינם בני משפחה ומקורבים של משרתי ארגון הביון הישראלי.

אחת העדויות שנשמעו באירוע הייתה של אווה אסתר גלט, שנולדה בשנת 1926 בהונגריה והייתה נערה צעירה כאשר החלה המלחמה. בשנת 1944 היא הגיעה למחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו עם כל משפחתה: "לא ידענו איפה אנחנו. לא היה זמן להגיד לאבא או לאחי שלום, או לחבק. הלכנו מרחק לעבר במה ששלושה ארבעה אנשי אס-אס ישבו".

"סבתא חיבקה אותי פתאום בלי מילים. איש האס-אס סימן לאמא שלי עם המקל הקטן שהיה לו ביד לפנות לכיוון אחד, ואז סימן לי ללכת לעברה. אני ואמא הלכנו לכיוון אחד וסבתא ודודה שלי לכיוון השני. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותן", סיפרה גלט, ששרדה את המלחמה עם אמה, עלתה לארץ בשנת 1948 והקימה בית ומשפחה.

גלט סיכמה: "המוסד עבורי מוביל אותנו לאיפה שאנחנו. זה הסוד זה הכוח של ישראל. אני זוכרת את בעלי אומר: 'עם עשר ציפורניים תחזיקו את המדינה. אין משהו אחר'".

יעקב שניידר, סבה של עובדת המוסד הדס חנה שוחט ז"ל, סיפר את סיפורו האישי הקשה מהמלחמה: בבוקר אחד נרצחו אחד עשר בני משפחתו, והוא נותר עם אביו לשרוד את הזוועות עד ששוחררו ממחנה העבודה באוקראינה ועלו לארץ ישראל בשנת 1949.

בתום העדויות נערך טקס הוקרה לשורדי השואה, בהשתתפות בני משפחתם וכלל עובדי הארגון. ראש המוסד דוד ברנע פנה בנאומו לשורדים: "קשה לשמוע את מה שאתם מספרים, אבל חובה להקשיב. חוויתם התקפה אכזרית וברוטאלית על היהדות שלכם, על עצם קיומכם. חלפו כמעט שמונים שנה, ועדיין קשה להאמין עם אלו מנגנונים מפלצתיים של הרס והשמדה נאלצתם להתמודד.‏ הסיפורים שלכם משקפים אנושיות, אומץ לב, נחישות, התמודדות עם אובדן נורא ועם בדידות תהומית, ולצד כל אלה – אופטימיות, תקווה, צמיחה מהאפר ותקומה אישית ולאומית"‏.