דבורי רובינשטיין (וקשטוק)

חיובי זה טוב – עד שזה כבר לא. תיזהרו מהמוקשים

מתי חיוביות הופכת להיות רעילה? הכל על הסכנות של הפסיכולוגיה החיובית

(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

הפסיכולוגיה החיובית השתלטה על חיינו, ובגדול, טוב שכך.

למי שלא יודעת, הפסיכולוגיה החיובית היא אסכולה שלמה בעולם הפסיכולוגיה שחוקרת את חוזקותיו של האדם במקום את חולשותיו וטוענת כי מיקוד בטוב וב"יש" יגבר על ה"אין" ועל השלילי.

במילים פשוטות, הפסיכולוגיה "הרגילה" (ואני קוראת לה "השלילית", משום שהיא שמה דגש על השלילי) מטרתה לחקור את הסיבות לקשיים של בני האדם ולהבין את הגורמים למצוקתם (וחסרונה הגדול שהיא לא מסייעת לפתור את מה שהיא מגלה, אבל על זה מתישהו בפוסט אחר).

בעוד הפסיכולוגיה החיובית, מטרתה לחקור את הסיבות להצלחת בני האדם ואת היכולת לממש את כוחותיהם ובכך לסייע להם לפתור את קשייהם.

בשנת 1998 טבע מרטין סליגמן, פסיכולוג יהודי, פרופ' באוניברסיטת פנסילבניה ונשיא אגודת הפסיכולוגים האמריקנית לשעבר, את המונח "פסיכולוגיה חיובית".

כמי שהתחילה את הקריירה המקצועית בעולם האימון האישי, וכמי שהצהירה על עצמה (ועדיין מאמינה באמונה זו בכל לבי) שהאימון שינה את חייה (וכל עולם האימון מתבסס על הגישה של הפסיכולוגיה החיובית), אני רוצה לשים תמרור "עצור!" כדי להשאיר את הפסיכולוגיה החיובית – חיובית, מבלי שלל הבעיות החדשות שהיא יצרה.

ובמה דברים אמורים?

לפני מספר שבועות כתבה אישה בשם יפעת שמח (קיבלתי את אישורה לפרסם את שמה ואת הפוסט המדובר), שביתה נחרב כליל משריפה פתאומית, פוסט נוקב שהזכיר לי שכבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על הנושא הזה.

הנה הפוסט שלה, ככתבו:

"כשילד נופל ומקבל מכה, לא נגיד 'לא קרה כלום', 'אל תבכה', 'לא נורא'!!!

כן קרה משהו, זה כואב, זה מבהיל וכן, מותר גם לבכות!

אותו הדבר צריך לעשות גם עם מבוגרים!!!

לפני כחודש וחצי נשרף לי הבית, כליל!

המקום הבטוח שלי, המפלט שלי, הנחמה שלי

נשרף מהמטבח, שירותים ועד לחדר השינה שלי

מן הקצה אל הקצה.

כבר כמה ימים שאני מרגישה על הקצה...

מחזיקה את הדמעות, מחזיקה את עצמי בשביל הבית, בשביל בעלי, בשביל הילדים, בשביל העבודה

בשביל כולם!!! אבל לא בשביל עצמי.

ואמרתי, ושיקפתי את מה שאני מרגישה.

אבל בשוטף, אתה צריך לעטות על עצמך מסיכה ולהמשיך להתנהל כבשגרה.

היום... הרגשתי שאני עושה עוול לילדים בעבודה, לא צעקתי, לא התעלמתי, לא חיפפתי, פשוט לא הייתי אני. הקירות נסגרים עלי, וכדי להגן על עצמי אני נסגרת יותר קטן.

היום ראיתי שלושה ילדים שבד"כ מזנקים אלי, חושבים פעמים, מסתכלים לי בעיניים.

והתחלתי לבכות...

הבנתי שכנראה זה כבר חיצוני, זה כנראה כבר מורגש.

יצאתי מהעבודה וחזרתי הביתה...

אני לא רוצה לשמוע, 'לא קרה כלום', 'קומי תתאפסי על עצמך', 'חייבים להמשיך הלאה'.

לא! קרה גם קרה.

ומותר לי לשבור החומות, להתפרק, לבכות ולעצור קצת את הכול.

סופ"ש בדרך, נעשה קצת סדר בראש, בלב, בנפש...

ואם מישהי לידכן עוברת משהו...

לא משנה מה

תחבקו, תכילו, תשלחו הודעה של 'חושבת עליך', 'אוהבת אותך', 'אני כאן' או אפילו תשלחו איזה פרח, עוגה, משהו...

ותנו את המקום גם לבכי ולכאב, זה חלק מהשיקום".

 

וזו התגובה שכתבתי לה:

"מה שלקחה מאיתנו ה'פסיכולוגיה החיובית', זה את הזכות להרגיש דברים קשים.

כבר הרבה זמן אני רוצה לכתוב על זה פוסט מקצועי, והפוסט הזה שלך מדרבן אותי לעשות את זה בהקדם.

ובלי להכיר אותך, הייתי מחבקת אותך.

עברת אבדן. אבדן של בית, לא רק מהפן הפיזי של קירות, אלא גם ובעיקר מהפן הרגשי.

נשרפו לך חפצים אהובים, זיכרונות.

לזמן מה ’נשרף’ לך ביטחון בסיסי.

והדרך ’להתאפס’ עוברת קודם כל בלהסכים להיות בכאב.

את תעברי את זה, ועד אז, את יכולה פשוט להיות, גם אם זה לא פוטוגני ונוח לסביבה".

 

אז הנה, אני כותבת את הפוסט אחרי חודשים רבים שהוא נכתב לי בבטן.

אנחנו בעידן חדש.

עידן שבו מלמדים אותנו להקשיב לצרכים שלנו.

ואז... לתת להם מקום.

ובמקביל, אומרים לנו להתמקד בטוב, בחיובי, ולהגדיל אותו.

וזו סתירה מוחלטת.

 

אנחנו בעידן שכשמישהי אומרת שקשה לה, רבים מאיתנו ינסו לעזור לה לראות את החיובי, את הטוב למרות הקושי וזווית חדשה לקושי.

חלקנו אפילו יעודדו אותה שהקושי זו הזדמנות לצמוח, ושבזכות הקושי הזה היא תגיע רחוק.

ויש מי שפשוט יהיו אמפתיות, יכילו את הכאב, יגידו לה שזה בסדר לכאוב, לפרוק, לשחרר, ושאם היא תחנוק את הכאב – הוא יצוץ דרך מחלה אוטואימונית או התפרצות זעם לא פרופורציונלית.

אני זוכרת שכשהייתי עם דיכאון חמור אחרי לידה והבנתי שאני במצוקה לא פשוטה, אמרתי לסביבה שלי שאני רואה שחור, שאני רוצה להעלם בפוך לנצח, שאני בדיכאון.

אבל תפקדתי על טורבו, כמו תמיד.

והתגובות היו ברורות: "זה שום דבר, כל הנשים עוברות דיכאון קל אחרי הלידה", "עברת דברים קשים יותר. אל תדאגי, זה יעבור", ו"קטן עליך".

אבל הייתי במצב מסכן חיים ממש. וכאשת מקצוע ידעתי להגיד בדיוק איך קוראים לזה.

ואף אחד לא הקשיב.

זה יכול היה להיגמר רע, וזה היה קרוב מאד להיגמר ככה.

בסוף גררתי את עצמי לטיפול, ושם, המטפלת המדופלמת נפלה בדיוק לאותו הבור כשהיא אמרה לי: "את אישה חזקה כל כך! את תצאי מזה".

היא רצתה לעודד, אבל גרמה לי להרגיש שהיא לא מבינה אותי, לא מכילה וודאי לא יודעת מה זה דיכאון אחרי לידה.

אז מי צודק?

ומה נכון?

בשביל זה אני כותבת את הפוסט הזה.

בשביל שתדעו שיש פסיכולוגיה חיובית, ויש מה שהוגדר כ"חיוביות רעילה" ובאנגלית: Toxic Positivity.

חיוביות רעילה היא "היפר אופטימיות", וכמו כל דבר שהוא "היפר" ולא מאוזן, כך גם בנושא זה.

זהו שימוש יתר באופטימיות ובגישה חיובית, באופן כזה שלא מאפשר רגשות קשים, שהדרך הנכונה לעבד אותם היא פשוט לאפשר אותם.

היא מכחישה את הכאב או דוחה רגשות קשים ולא מאפשרת עיבוד ועיכול של הקשיים.

אפשר להיות אופטימיים, ולא בהכרח חיוביים.

כלומר, להאמין בטוב גם אם כרגע אני מרגישה לא טוב.

לדוגמא: את עוברת תקופה מאד לא פשוטה. אני מצטערת כל כך שאת עוברת את הקושי הזה. מה שחשוב שתזכרי, שהתקופה הזו תעבור, כמו הרבה תקופות מורכבות שעברת בחיים ויצאת מהם חזקה יותר. ועד שזה יקרה ובכלל, אני איתך! שולחת לך חיבוק חזק! מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לך?

זהו שילוב של אמפתיה, תיקוף רגשי, אופטימיות ותקווה, בלי טיפה אחת של רעילות.

תיקוף: את עוברת תקופה מאד לא פשוטה.

אמפתיה: אני מצטערת כל כך שאת עוברת את הקושי הזה.

אופטימיות וכוח: מה שחשוב שתזכרי, שהתקופה הזו תעבור, כמו הרבה תקופות מורכבות שעברת בחיים ויצאת מהם חזקה יותר.

תמיכה, קשר, אהבה: ועד שזה יקרה ובכלל, אני איתך! שולחת לך חיבוק חזק!

הצעת עזרה: מה אני יכולה לעשות כדי לעזור לך?

שמעתי פעם מאישה שגילו לה את המחלה, שמישהי אמרה לה שאם היא רק תחשוב טוב, היא תבריא.

התעצבנתי מאד כששמעתי את זה, ובכל זאת שתקתי ושאלתי את האישה החולה איך זה הרגיש לה לקבל משפט כזה מחברה קרובה.

היא פשוט אמרה: היא קוראת יותר מידי ספרי העצמה והתפתחות אישית, עד שהיא שכחה את האנושיות.

*

ענבל ונגר, מחברת הספר "החיים הם לא נמר", כתבה הכי מדויק והכי טוב מכל מה שקראתי בנושא. היא כותבת כך: "חיוביות רעילה – Toxic Positivity מוגדרת כהכללה מוגזמת ובלתי יעילה של שמחה ואופטימיות בכל קשת המצבים בחיים.

"תהליך החיוביות הרעילה מביא להכחשה, מזעור וביטול של החוויה הרגשית האנושית האותנטית.
כמו כל דבר שנעשה יותר מדי, כשמשתמשים בחיוביות כדי לכסות או להשתיק את החוויה האנושית, היא הופכת לרעילה.

"כשאנחנו מבטלים את קיומם של רגשות מסוימים, אנחנו נכנסים להכחשה ולהדחקה רגשית.
לפעמים אנחנו מקנאים, כועסים, ממורמרים וחמדנים. לפעמים החיים פשוט מבאסים.

"כשאנחנו מעמידים פנים שאנחנו 'בוייב חיובי' כל הזמן ובכל מצב, אנחנו שוללים את תקפותה של חוויה אנושית אמיתית.

"זה ממש ממש קשה להיות או לחיות לצד Toxic Positivity.

"כשההורה / בן-בת זוג / מנהל.ת / חבר/ה לא מאפשרים לך לספר על חוויה שלילית שעברת,
לקטר, להביע רגשות שליליים, לכעוס, להתבאס – התחושה היא בדידות איומה.

"ואז, לא רק שאת עצובה או מעוצבנת, את גם מרגישה 'לא בסדר' על זה שאת מרגישה ככה, ועל זה שאת 'לא חיובית'.

"באופן כללי, הדחקה של רגשות עשויה לפגוע בבריאות שלנו והיא לא מומלצת בכלל.

"מעתה, תרגלי אמפתיה, ורק אחרי זה 'חיוביות'".

איתך, בחיוביות מועילה.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן

הידברות שופס

מגילת אסתר וארכיאולוגיה תנכית חלק ד

120לרכישה

מוצרים נוספים

שיעורי הרב יגאל כהן

ערכת פורים מיוחדת לילדים

ADHD - הרב דן טיומקין

מעבר לסגולה 2 כרכים

ערכת כסף עם עיטורי זהב

ממתק לשבת - יש טעם חדש לפרשה

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה