"השגרה היומיומית נראית לי משעממת וחסרת משמעות"

דמיינו שני גברים – שלומי ששומר תורה ומצוות, ועידו שעדיין לא שומר תורה ומצוות. שניהם אומנם חיים את חייהם עם השקפה שונה לחלוטין, אבל בשורה התחתונה היום שלהם זהה ב-85% מהזמן. שניהם יוצאים בבוקר לעבודה, וגם לפעמים נתקעים בפקקים; שניהם עושים קניות בסופר, וגם לפעמים מתלבטים אם לקנות לילד החמוד את הממתק הלא-בריא שהוא כל כך אוהב; שניהם עוזרים בניהול הבית, וגם לפעמים חושבים לעצמם איך הבית הגיע לכזה מצב; שניהם עוזרים לילד עם שיעורי הבית, וגם לפעמים דואגים איך לעזור לו להדביק את הפער; ושניהם גם נתקעים פעם בשנה חצי יום עם האוטו בטסט. ההבדל היחידי בין היום של שלומי לבין היום של עידו הוא ששלומי מתפלל שלוש תפילות ביום (ששתיים מהן – מנחה וערבית – אורכות כעשרים דקות בלבד), ובנוסף הוא מקדיש שעתיים בערב ללימוד תורה.
אותו הדבר בצידו הנשי של המטבע – נועה ששומרת תורה ומצוות, וטלי שעדיין איננה. שתיהן חיות את חייהן בצורה זהה לחלוטין ב-99% מהזמן. שתיהן קמות בבוקר לעבודה, ומנסות להספיק בלחץ את כוס הקפה של הבוקר; שתיהן דואגות לתזונה בריאה לילדים, ומציצות בילקוט לראות כמה הם אכלו היום בבית ספר/בגן; שתיהן לוקחות את הפעוט לטיפת חלב, ומצטערות שזה יום של חיסון; ושתיהן עומדות המומות מול ערמת הכביסה. נועה וטלי עושות את אותן פעולות בדיוק לאורך כל היממה, יום יום. אבל האמת היא, שמבחינה רוחנית – החיים שלהן הפוכים לחלוטין.

מבחינה חיצונית הפעולות היומיומיות של שלומי ועידו, וכן של נועה וטלי, אומנם כמעט זהות לחלוטין אבל כל זה הוא זה רק ממבט חיצוני ושטחי. אם היו לנו משקפיים רוחניות היינו רואים שלשתי פעולות זהות יכולה להיות השפעה רוחנית ברמה שונה לחלוטין.

לדוגמא, שתיית כוס הקפה של הבוקר. כל ברכה שמברכים על אוכל או שתייה מקדשת את הפעולה הגשמית ומכניסה בה רוחניות. הברכה יוצרת נקודת חיבור אל ה', בה אנו מודים לה' על אותה הטבה שהעניק לנו.

דוגמא נוספת – החלפת חיתול לתינוק. אמא בעלת השקפה תורנית יודעת שהחלפת החיתול לא מסתיימת כאן, אלא שזה מעשה של נצח. היא יודעת שגידול התינוק שלה זה נצח נצחים של דורי דורות של צאצאים שומרי תורה ומצוות, כאשר כל מצווה ומצווה שצאצאיה יעשו תיזקף לזכותה, כי ממנה ניתנו החיים. ולא זו בלבד, אלא שכל מעשה של הטבה לבני משפחתה נחשב כקיומה של מצוות חסד. ודווקא חסד שבתוך הבית הוא החסד החשוב והקודם לכל. המשגיח רבי שלמה וולבה זצ"ל כותב לאור דברי רבי חיים ויטאל זצ"ל, שאדם שעושה חסדים עם אנשים מבחוץ אבל מזניח את בני ביתו ולא גומל עימם חסד – לא ייחשבו לו בשמים כל מעשי החסד שעשה מחוץ לביתו. החסד שלנו צריך להיות בראש ובראשונה מופנה למשפחתנו, ורק לאחר מכן לאחרים. כל מעשה הטבה קטן עם בני משפחתו הוא פעולה רוחנית נצחית, שתיזקף לזכותנו לעתיד לבוא.

ועוד דוגמא – שינה. אפילו הדבר הכי נטול מאמץ יכול לקבל משמעות רוחנית כאשר הוא מנותב עבור מטרה רוחנית. כתבו חכמי ישראל כי אדם שישן במטרה שגופו יהיה בריא ומוחו צלול לעבודת השם מקבל על כך שכר רוחני.

בכל פעולה ביום יום שלנו ניתן להכניס משמעות רוחנית, ואז אותה פעולה טכנית הופכת לרגע של נצח. על כך אמרו חז"ל "אָנוּ עֲמֵלִים וְהֵם עֲמֵלִים: אָנוּ עֲמֵלִים וּמְקַבְּלִים שָׂכָר, וְהֵם עֲמֵלִים וְאֵינָם מְקַבְּלִים שָׂכָר" (מסכת ברכות, דף כח).

כשיודעים שבכל מעשה קטן טמונה משמעות רוחנית, אז ההסתכלות על חיי היום יום משתנה לחלוטין. הפעולות הרגילות מקבלות מימד נצחי, ובכך זוכים לחוש סיפוק מאותו יום שגרתי.

איך מעשה חומרי הופך למצווה? הרב זמיר כהן במסר מעצים: