ה"אבא" של הפגים: ליווה אלפי פגים, וכעת חושף את סיפורו המרגש

"אין הרבה אנשים שנכנסים עם הטלפון הנייד למקלחת או שעולים לתורה בשבת ומקווים שהמכשיר לא יצלצל בדיוק בשעה זו, עם קריאה דחופה", את הדברים האלו אומר פרופ' מיכאל שימל, כשהוא מבקש להמחיש את מה שעבר עליו ב-45 השנים האינטנסיביות האחרונות, כשעבד כמנהל הפגייה בבית החולים שערי צדק.

למעשה, זהו עיסוקו כבר מאז היותו צעיר. הוא נכנס לתפקיד זמן קצר אחר נישואיו, והמשיך לעסוק בו עד לתקופה האחרונה. כחלק מכך ליווה פרופ' שימל אלפי פגים ובני משפחותיהם, ורק כעת, כשהוא פורש לגמלאות, יש לו לראשונה זמן כדי לעצור ולספר מעט על מה שחווה.

"זה לא רק הסיפור שלי", הוא מבהיר, "אלא זהו סיפורה של המחלקה כולה ושל פגים רבים כל כך שליווינו באהבה אין קץ, לפעמים ברגעים שבהם היו תלויים ממש בין חיים למוות".

ילד קטן, מקצוע גדול

פרופ' שימל נולד בתל אביב של שנות ה-50 ועבר מסלול חינוכי רגיל כמו יתר חבריו. כבר בגיל צעיר הוא נמשך לעולם הרפואה, וכחלק מכך התנדב בשנות התיכון במד"א ובבית החולים איכילוב. 

מאיפה הגיע החיבור שלך למקצוע? אתה מגיע ממשפחה של רופאים?

"דווקא לא, אבא שלי עבד במפעל מכני וגם אמא שלי לא באה מהתחום. לצערי אבי נפטר בגיל צעיר מאוד, ואני זוכר שזמן קצר לפני פטירתו שוחחנו על החלום הגדול שלי – להיות רופא. שיתפתי את אבא בכך שאני חושש מאוד מגודל האחריות, ותגובתו הייתה: 'לכל מקצוע יש אחריות, גם אני כעובד מפעל מייצר בסך הכל קופסאות פח, אבל אם בטעות אפיל קופסא על אחד העובדים האחרים, זה עלול לעלות בחיי אדם. עם כל מקצוע שתבחר תצטרך לשאת באחריות'. מבחינתי זה הספיק לי כדי לדעת באופן סופי שזו אכן מטרתי בחיים".

פרופ' שימל מציין שלאחר פטירתו של אביו, שוחחה אתו אמו, והבטיחה לו שלמרות שמצבם הכלכלי אינו שופע, היא מבטיחה לו שדבר לא יעכב אותו מללמוד רפואה. "וכך אכן היה", הוא אומר, "יומיים לאחר שחרורי מצה"ל כבר התחלתי ללמוד את המקצוע בבית הספר לרפואה בתל אביב".

באותה תקופה הכיר פרופ' שימל את אשתו לעתיד שהייתה עולה חדשה מצרפת. "עוד לפני החתונה הבהירה לי אשתי שהיא לא עלתה לארץ כדי לגור בתל אביב, אלא בירושלים, ולכן התחייבתי שמיד לאחר שאסיים את לימודי הרפואה בתל אביב נעבור לירושלים, מה שאכן קרה בשנת 1976 – אז עלינו לירושלים ומיד התקבלתי ללימודי התמחות בילדים בבית החולים שערי צדק".

באותו שלב פרופ' שימל כלל לא חשב שהוא יעבוד עם יילודים בפגייה, אלא שבדיוק באותם ימים עלה לארץ פרופ' איידלמן כדי להקים את הפגייה בשערי צדק. "התבקשתי להיות יד ימינו של פרופ' איידלמן", הוא מספר, "מבחינתי זה היה קצת שינוי בתוכניות, כי תמיד חשבתי שאעסוק ברפואת מתבגרים, מה עוד שאשתי פסיכולוגית וזה השפיע עליי. אבל ככל שהתעסקתי עם היילודים הקטנטנים כך התאהבתי במקצוע שהיה חדש יחסית". 

(צילום: shutterstock)

שנתיים לאחר מכן נשלח פרופ' שימל על ידי פרופ' איידלמן לעבור תת התמחות ברפואת יילודים בחו"ל, שם הוא רכש כלים חדשים וידע רב בנושא. "חזרתי לארץ והמשכתי לעבוד בפגייה", הוא משחזר, "מאז אני עובד אך ורק בפגייה בשערי צדק, זה הבית שלי וזהו הדבר היחיד שעסקתי בו בחיי. כמובן שבמשך השנים עברה הפגייה שינויים רבים שהתבטאו בעיקר בגודלה. כך, למרות שהתחלנו עם שבע מיטות, פרשתי בגמלאות כשיש בפגייה 65 מיטות, מה שהפך אותה לגדולה ביותר בישראל".

"שלם עם עצמי ועם אלוקים"

כשפרופ' שימל מבקש להמחיש את משמעות תפקיד מנהל הפגיה, ניכר בקולו גודל האחריות. "כל רופא בכיר, ובוודאי מנהל מחלקה, מבין שהאחריות שלו אדירה", הוא מפרט,
אבל במקרה שלי מדובר בהצלת חיי אדם באופן יומיומי, כי בשערי צדק מתקבלות כ-22 אלף לידות בשנה, כאשר בכל רגע נתון עלול משהו להשתבש או לקרות, מה שאתה אומר שאתה חייב כל הזמן להיות דרוך.

"וזה לא רק העבודה הפיזית, אלא גם הצורך לקבל החלטות קשות וממש בלתי פשוטות, כמו – האם להמשיך החייאה או להפסיק? לטפל או לחדול? אתה גם חייב להתייעץ עם גורמים נכונים וכמובן לתת עצות ענייניות. בסופו של דבר הכי חשוב שתהיה שלם עם עצמך ועם הקב"ה, כי עיני ההורים תלויות בך ואתה זה שפוגש אותם. אתה חייב לדעת שעשית כל מה שאתה יכול, ובאופן הטוב ביותר".

אתה חושב שכרופא דתי מתקבלות אצלך החלטות באופן שונה?

"אני מקווה מאוד שלא. כרופא אני יודע שהאמונה שלי היא דבר אחד, אבל כשאני נמצא בבית החולים תפקידי לשרת את הפציינט ואת הוריו. לצורך זה אני מתייעץ לעתים קרובות עם גדולי ישראל מכל החוגים והמגזרים, כדי לדעת מה לומר להורים במצבים שונים וכיצד להנחות אותם. להבדיל, בעת הצורך הזדמן לי גם לשוחח עם קאדים מוסלמים או ראשי חמולות, או אנשים בכירים אחרים שהמשפחות הפנו אותי אליהם. למדתי להכיר את השפה והמונחים, מתוך הבנה שכל רופא העוסק בחיי אדם צריך להכיר את תרבות האדם שהוא משרת ולהתייעץ עם גורמים שאותה משפחה מעוניינת שיתייעץ איתם. אני לא חושב שכרופא דתי אני נוהג אחרת מכפי שמצופה מכל רופא אחר, זה הכל עניין של אתיקה".

ניתן לשער שבמשך השנים נתקלת גם בסיפורים לא פשוטים...

"בוודאי, היו אכן מקרים בהם עשיתי את הטיפול ובכל זאת המצב הסתבך והתוצאה הייתה שונה מכפי שציפיתי. אני זוכר שהיה מקרה בו החלטתי לתת דם לפג קטן מאוד, וכתוצאה מכך התפתח אצלו סיבוך נדיר שעל פי הספרות הרפואית מופיע בשכיחות של כ-1 למיליון, וכתוצאה מזה הוא נפטר. זה היה קשה מאוד, הסתובבתי במשך כל אותו יום בתחושה נוראה, אך יחד עם זאת, ידעתי שעשיתי את המוטל עליי ועליי להבין שלכל החלטה שאקבל תמיד עלול להיות מחיר, גם אם הוא אחד למיליון. כמובן שזה לא מפחית מהקושי ומהדמעות בזמן שאתה עומד מול הורים מלאי כאב".

(צילום: shutterstock)

מההיכרות שלך עם המשפחות, להורים מאמינים קל יותר להתמודד בתקופת הפגיה?

"אני חושב שלהורים עם אמונה, ולא משנה איזו, יהיה תמיד קל יותר לקבל את המצב, גם אם הוא קשה. ההבנה שהכל נעשה משמיים ולא במקרה, עוזרת מאוד בזמנים כאלו.

"אני גם פוגש את זה במצבים שבהם מתלבטים לגבי טיפול מסוים או שצריכים לקבל החלטה משמעותית. ההורים מחליטים – 'נשאל את הרב', ומאותו רגע הכל הופך לפשוט יותר, הרב אומר את דברו וכך נוהגים, כי מדובר בדעת תורה. אין ספק שלהורים בעלי אמונה וציות לתלמידי חכמים – הרבה יותר קל בזמנים של משבר".

פלאי הבריאה בפגייה

מה נתן לך כוח לעבוד בעבודה כל כך מורכבת במשך 45 שנים?

"זה כמובן הסיפוק העצום, כי מידי יום אתה רואה ניסים ופלאי הבריאה ממש. לראות תינוקות שנכנסו לפגיה במשקלים נמוכים ביותר, ומשתחררים בתפקוד מלא כשהם אוכלים היטב, שוקלים כראוי ומתחילים חיים נורמטיביים – זה מחזק מאין כמוהו. בדיוק לאחרונה ביקרתי בחתונה של תינוקת שנולדה אצלנו במשקל 519 גרם. כיום היא בת 23 ומתחתנת. זה היה מרגש כל כך. במקרה אחר הצטרף למחלקה שלנו באחד הימים רופא בכיר שהתגלה כפג שטיפלתי בו בעבר. זו הייתה סגירת מעגל מיוחדת מאוד. אני חושב שמעטים האנשים בעולם שיכולים לומר שהם רואים סיפוק גדול כל כך בעבודה, באופן יומיומי.

"בנוסף, יש גם את הכוח שאני מקבל לאורך כל הדרך מאשתי ומילדיי. יש לי ברוך ה' שבעה ילדים שבמשך השנים הקריבו לא מעט כדי שאביהם יוכל לעבוד בעבודה כה תובענית. הם תמיד גיבו אותי, ושאבתי מהם הרבה כוח".

ומה מבחינת הטיפול בפגים? האם היכולת לטפל השתפרה במהלך השנים?

"כמובן שחל שיפור משמעותי מאוד, כיוון שאנחנו כל הזמן לומדים ומתייעלים. מדובר כאן בתחום שחשוב מאוד להתמקצע בו, ובאופן אישי טסתי לא מעט לקורסים ולהשתלמויות בחו"ל כדי ללמוד דרכי טיפול נוספות. כיום יש טיפולים חדשניים שלא הוכרו בעבר, ציוד שלא היה קיים בתחילת הדרך ובכלל, הסטטיסטיקות הרבה יותר טובות. אנחנו מצליחים להציל את חייהם של פגים רבים, כולל פגים קטנים, ומה שחשוב גם כן – נותנים להם איכות חיים".

ידוע שבמדינת ישראל לא עושים החייאה לפגים שנולדו לפני שבוע 23. האם זה עדיין נכון?

"אכן, במדינה שלנו לא נותנים טיפול מציל חיים לפג מתחת לשבוע 23, מה שאומר שכל פג עד גיל 22 שבועות ושישה ימים לא מקבל טיפול. אמנם יש מקומות בעולם בהם התחילו לטפל באופן ניסיוני גם בפגים קטנים יותר, אך בארץ  זה עדיין לא רלוונטי".

* * *

אם היה ניתן לחשוב שאחרי 45 שנות עבודה יזכה פרופ' שימל למעט שקט, מסתבר שהוא לא ממש מסוגל לנוח. "ימים ספורים לפני שפרשתי", הוא מספר, "פניתי לעיריית ירושלים והצעתי לרופא האחראי על טיפת חלב להקים שירות מיוחד המיועד אך ורק לילדים שהשתחררו מהפגייה. הוא התחבר מאוד לרעיון וכך הקמנו שלושה מוקדים בעיר, אליהם אני מגיע כמה פעמים במהלך השבוע, יושב עם ההורים בנחת ועובר איתם על כל מה שנאמר להם במהלך השחרור. ישנם מחקרים שמראים שהורים נוטים לשכוח אחוז גבוה מאוד ממה שנאמר להם, וזה הזמן להסביר להם את הדברים. בנוסף, אני ממשיך לבוא לשערי צדק לכמה שעות שבועיות, כדי לתרום מיכולותיי, וכן יצאתי לאחרונה בספר פרי עטי – 'הרואה את הנולד'. זהו ספר שמספר את סיפור חיי וסיפורם של המקצוע והפגייה, מתוך רצון לחשוף את הקוראים למה שמתרחש בתוך חדרי טיפול נמרץ ובדרך כלל נסתר מעיניהם. אני חייב את תודתי לעורכת הספרותית חיותה דויטש שכיוונה אותי וכן לנכדתי הנהדרת שעיצבה את כריכת הספר".

ומה עם מעט חופש ומנוחה?

"מאז שפרשתי החלטתי עם אשתי לפנות לנו יומיים חופשיים בשבוע, בהם אנו נמצאים יחד ומשקיעים בזוגיות שלנו. זה חשוב לא פחות מהעבודה, אני בטוח".