כשהסרטן נקש אצלי בדלת
כשהסרטן נקש אצלי בדלת, פרק 15: החיוך של רז ולירז, במחלקת אשפוז יום
בקושי היינו שמות לב אליהם אלמלא הקפה והעוגות שרז הביא לכולנו, ואני בתמימותי אומרת לו: "אמרו לנו שסוכר וקמח לבן לא טובים לסרטן", ורז ענה: "אז אמרו. מספיק קשה גם ככה, לא צריך להחמיר"
- לימור דגן
- ט' חשון התשפ"ג
(צילום: shutterstock)אני יושבת פה כבר קרוב לשעתיים בהמתנה לביקורת תקופתית אצל האונקולוגית, ותוהה לעצמי מדוע הם קובעים שעה אם בפועל אני נאלצת להמתין זמן רב כל כך, והיד עוד נטויה. ואז עולה בי קול נוסף שאומר - תגידי תודה שאת פה וממתינה. המתנה היא אותיות מתנה, ובכלל תגידי תודה שאת באזור ההמתנה לביקורת ולא בכורסאות הטיפול באגף הצמוד.
אני עוצרת את שטף המחשבות ומודה להשם על כל זה. עוצמת עיניים ונזכרת בפעם הראשונה שהגעתי לאשפוז יום אונקולוגי כדי לקבל את הכימו הראשון.
הפחד מפני הטיפולים היה עצום. הייתה לי ידיעה קודמת לקראת מה אני הולכת, והיא לוותה בשוק הראשוני שעדיין הייתי בו, מכך שאני בכלל חולה בסרטן. לכך נוספה תחושה רעה מניתוחים קודמים שכשלו ובגללם נפצעתי קשות, ומהקריאה של האונקולוגית שלי, ד"ר רוזנגרטן, להתאושש מהר מהניתוחים, כי יש Hi grade, וצריך להתחיל בטיפול הכימותרפי בהקדם האפשרי.
הגעתי מרוסקת, מכווצת, מפוחדת, מבוהלת, המומה, כאובה, כעוסה, מתוסכלת ועוד שלל רגשות קשים שאותם חלק איתי בהזדהות עמוקה אורי בעלי.
כל הדרך לבית החולים לא דיברנו, לא הצלחנו בכלל לנשום. הגענו למחלקה קפואים עד לשד עצמותינו, מפוחדים מהנודע ומהלא נודע.
התמקמנו בעצב רב באחת הכורסאות בפינה ושנינו בשוק מוחלט! מפורקים עוד מתקופת הניתוחים, לפני שהתחלנו בכימו.
אם היו מכניסים בנו סיכה - שנינו היינו מתפוצצים מרוב מתח ולחץ.
ואז התמקם לידינו זוג צעיר מאיתנו ועליז משהו, בירכו אותנו לשלום, ואנחנו... בקושי רב הצלחנו לגמגם לשלום חזרה. הם הציגו את עצמם: "אנחנו רז ולירז". אורי הסתכל עלי, ואני עליו, ופרצנו בצחוק. היינו בטוחים שהם צוחקים עלינו, והצחוק הזה פירק מטען רב כל כך שרבץ עלינו, ושיחרר באחת את כל האנרגיה השלילית שהייתה אצורה בנו. אחרי שהם שכנעו אותנו שזה אמיתי הם אמרו: "נכון שאתם בטיפול הראשון? רואים עליכם, יא 'שוקיסטים'". רז שאל את אורי אם הוא מעשן, ולקח אותו איתו לפינת עישון. לירז ואני נשארו יחד, ותוך חמש שניות מצאנו מכנה משותף ראשון. שתינו אימהות לתינוקות בנות פחות משנה. לירז הכירה לי את כל ה"שטיקים" במחלקה, איפה נמצא המקרר של הגלידות, איפה מקבלים רפלקסולוגיה לפני הכימו, מי האחות הכי סבבה, היכן כדאי להכניס את העירוי והיכן לא, וגם לא להסכים אם מציעים לי, בשום מצב, ועוד שאר ידיעות שחשוב שאדע.
רז ואורי חזרו מפינת העישון. בקושי היינו שמות לב אליהם אלמלא הקפה והעוגות שרז הביא לכולנו, ואני בתמימותי אומרת לו: "אמרו לנו שסוכר וקמח לבן לא טובים לסרטן", ורז ענה: "אז אמרו. מספיק קשה גם ככה, לא צריך להחמיר".
שמתי לב שהצבע על פניו של אורי התחלף לצבע חיוני יותר.
את השעות הבאות העברנו יחד בנעימות עד כמה שאפשר, בהתחשב בנסיבות, בהרבה הומור, אמפתיה, רגישות וחמלה, וכך גם את שאר הטיפולים שבאו בהמשך, כמו דאבל דייט זוגי.
אומנם רז ולירז צעירים מאיתנו בעשור, אך היה להם מעט יותר ניסיון מאיתנו במחלקה, ואותו הם חלקו איתנו באהבה ובשמחה.
היום הסתיים, ושבנו כל זוג לביתו. הייתי מרוגשת כל כך מהיום הזה, זה שממנו פחדתי, ושהסתיים בכזאת שמחה. הגענו הביתה, וכיאה לחסידי ברסלב פתחנו בריקוד (סטרואידים בשילוב אורות זה מומלץ!). על זה נאמר "בצר הרחבת לי". גם בתוך הצרה ניתן למצוא את ההרחבות שהשם שולח.
לא היה קל. חד משמעית! לא היה קל לאף אחד מאיתנו, אבל יחד ניסינו לעשות מהלימון לימונדה.
רז ולירז, תודה ענקית שהייתם שם, בצומת הסואן הזה בחיינו. אחזתם בידינו ועברנו אותה יחד. "ועמך כולם צדיקים".
לכאורה, זוג הצדיקים האלה יכל לבחור אחרת. אורי ואני דתיים, בעלי הופעה חרדית מובהקת, והם לא. הם יכלו בקלות לתת לשוני בינינו ליצור חומה, אבל הם בחרו באנושיות, בחמלה, בקירוב לבבות ובאחדות.
וזה שיעור לחיים לכולנו: לא לתת לשוני ולדעות קדומות ליצור חוצץ בינינו, כולנו רקמה אנושית אחת.
לעשות חסד עם מישהו זה גם להאיר לו פנים, להגיד לו מילה מעודדת.
לעולם לא תדע כמה החיוך שלך או מילה שלך יכולים להיות משמעותיים עבור האחר.