"בחרתי להתנתק מאמא, לא רציתי שהיא תהיה חלק מחיי"

מה עובר על ילדה קטנה שנאלצת לעזוב את הבית ולגדול רחוק מן ההורים? "כמה שתנסו לתאר, לא תבינו את הכאב הגדול", אומרת אורטל רחל פרנקל. כיום היא בת 33, נשואה ואמא לילדה, אך כשהיא נזכרת באותן שנים, ניכרת בקולה המצוקה הקשה.

סיפורה של אורטל מתחיל בגיל שלוש וחצי. "הוריי התגרשו, ובשל המצב שנוצר הוחלט למסור אותי למשפחה מאמצת. בסופו של דבר החליטה סבתא שלי – אמא של אמא, לגדל אותי. בהמשך אמא התחתנה בשנית וכשהייתי בת ארבע נעשה ניסיון דרך הרווחה להחזיר אותי אליה, אך הוא לא צלח, ואחרי כחצי שנה, הוחזרתי שוב לגדול אצל הסבתא".

אורטל מציינת שהיא הכירה את אמה ופגשה אותה לא פעם, אך אף פעם היא לא הרגישה מחוברת אליה רגשית. מה גרם לתחושה הזו? אורטל מדברת בכנות ובכאב: "כילדה בעיקר זכורים לי הוויכוחים של סבתא עם אמא. היה ביניהם הרבה כעס, וככל ששמעתי אותו יותר כך הרגשתי שאני רוצה להיות רחוקה מכל זה. בשלב מסוים בחרתי להתנתק לגמרי, וגם אם אמא התקשרה ושוחחנו – היינו מדברות בלי שום רגש, היו גם תקופות בהן לא דיברנו כלל. עד גיל שלושים הייתי  מנותקת רגשית".

"המורה הזהירה שתשלח אותי למוסד"

בסך הכל זוכרת אורטל רחל את הילדות שלה כטובה. "אצל סבתא היה לי טוב, אבל כיום, במבט לאחור, אני מבינה שבמשך השנים צצו תופעות שונות, שאילו היו מטופלות בזמן ייתכן שלא היו מובילות לבעיות שהתפתחו אחר כך. כך למשל בכיתה ד' הייתה תקופה בבית הספר בה הייתי אלימה מאוד, כנראה שניסיתי להוציא החוצה את כל הכעסים והכאבים שספגתי. אני זוכרת שהמורה הזמינה אותי ואת סבתא לשיחה, והזהירה אותי שאם אמשיך כך היא תשלח אותי למוסד לנערים בסיכון. כמובן שפחדתי מאוד ושוב הסתגרתי. לא הייתה לי שום דרך להוציא את הכעס, אז רק הכנסתי אותו פנימה, והוא חלחל עמוק.

"בשלב מסוים סבתא התערבה ודיברה עם המורות, שאכן הפכו להיות סלחניות וקצת יותר סבלניות. זה אפשר לי לנסות לחולל שינוי ולהצליח להוכיח את עצמי, אבל הכל נעשה מתוך רצון לרצות, לא היה לי מנוע פנימי שיעזור לי להוכיח שאני בסדר. היה רק פחד גדול, בעיקר מכך שמישהו יבוא ויוציא אותי שוב מהבית".

הפעם הראשונה בחייה בה הגיעה אורטל לטיפול הייתה בגיל 18, רק אז, כשניסתה בליווי מקצועי לבדוק מהיכן הכל הגיע, היא התחילה להבין שייתכן שיש בתוכה הרס עצמי שכרסם במשך שנים. "במשך כל חיי הצעירים התרגלתי לבטל את הרגשות שלי, פחדתי להיראות עצובה ואפילו לדבר על מה שאני מרגישה, כי תמיד כשדיברתי הרגשתי ששופטים אותי, שלא מכילים אותי. אפילו היו אומרים לי: 'נתנו לך כל כך הרבה, איך את מסוגלת להגיד דברים כאלו?' בפעם הראשונה, לקראת גיל 20 התחלתי להבין שמשהו כאן צריך להשתנות, וכך התחיל המסע שלי אל תוך עצמי".

"אל תתייאשו, תמיד יש סיכוי"

נשמע שאורטל רחל מודעת לעצמה היטב, ולא רק זאת, אלא מודעת גם לכך שתופעת ניכור הורי קיימת במשפחות לא מעטות, בכל המגזרים ובכל התרבויות.

"אנחנו בעיקר פוגשים את זה במצבים בהם הורים מפרקים את הבית ולפעמים פותחים פרק ב' בחיים, ואז הילד מהנישואים הקודמים מזכיר להם את העבר שרצו לשכוח, וזה גורם לכך שמתנכרים לו. אבל זה גם יכול לקרות בבתים שלמים ויציבים, בהם הורים מרגישים שאחד מהילדים מתרחק מהם משום  מה. לפעמים זה קשור לאופי של הילד שמסתגר בתוך עצמו, ולפעמים זה קשור דווקא לאופי של ההורה. נוצר מצב בו ההורים כביכול מתנכרים לאותו ילד, כאילו לא אכפת להם ממנו, והתחושות עלולות להיות קשות מאוד.

"ילדים שחווים מצבים שכאלו מתנהגים לעתים קרובות בתוקפנות", מפרטת רחל אורטל, "לפעמים הם אפילו בורחים מהבית או מתנהגים בחוסר אמון כלפי הסביבה, ובעיקר כלפי מבוגרים. על פניו נראה שהם לא צריכים אף אחד, אבל זו לא האמת. הם משוועים למישהו שיסתכל עליהם ויאהב אותם, מישהו שיצליח לראות את הפנימיות שלהם ולהזכיר להם את הדברים שהם טובים בהם. רק כך הם ילמדו להאמין בעצמם יותר".

ומה את מציעה לעשות באלו מצבים?

כאן חוזרת אורטל רחל לסיפורה האישי: "במקרה שלי הדבר היחיד שנתן לי כוחות לטפל בעצמי היה הפחד הגדול ביותר שהיה לי – שמא גם אני אעשה לילדים שלי בדיוק את מה שנעשה לי. אגב, באותם ימים שטיפלתי בעצמי גם חזרתי בתשובה, וזה השלים לי מאוד את התמונה. זו הייתה התקופה בחיי בה התחלתי להשלים עם המציאות שהייתה, ולהבין שאין טעם לכעוס על הוריי, כי מה שחוויתי הוא חלק מהמסלול שבורא עולם בחר בשבילי, וזה מה שהיה עליי לעבור.

"כיום אני ברוך ה' בקשר טוב עם אמא שלי, אנו נפגשות לפחות פעמיים בשבוע ויש לי גם קשר עם אחיי שנולדו מנישואים שניים. יחד עם זאת יש עדיין מורכבות גדולה ולכולנו ברור שהנושא רגיש, אנו משתדלים להתמודד בצורה הנכונה, לכבד ככל האפשר ולדעת שתמיד יש להיכן לשאוף ולהתקדם".

אורטל רחל ממליצה לכל אחד שחווה מצב כזה לטפל בעצמו, וכן להורים שמתמודדים עם ניכור הורי כלפי ילדם, להבין את מה שעובר עליהם ולפנות לייעוץ מתאים. "ברגע שההורים יעברו תהליך בו הם יתחברו למקומות שלהם בילדות, הם יצליחו להכיל יותר את עצמם, ובעקבות כך גם היחס שלהם כלפי הילדים ישתנה", היא טוענת, "ילד יחוש מיד שההורים מתייחסים אליו אחרת, וממילא כולם יצאו מכך מחוברים יותר".

על עצמה היא אומרת: "אחרי שטיפלתי בעצמי, הבנתי עד כמה שנפש האדם מעניינת אותי, וכך למדתי בעצמי כלים טיפוליים שונים שיעזרו לי להבין את הנפש שלי. זה הוביל אותי להעביר את המסרים הללו גם לנשים נוספות שעברו דברים דומים, ויש לי כיום 30 שגרירות, חלקן מהמגזר החרדי שעברו אצלי תהליך ומפיצות אותו גם הלאה, במעגלים שלהן.

"רק לאחרונה יצרה איתי קשר אישה שהייתה כל כך שבורה. היא סיפרה שבנה היחיד מתנתק ממנה, ולא מוכן אפילו לספר למה. אפילו למכתבים שהיא כותבת לו הוא לא מגיב. אחרי ששוחחנו והדרכתי אותה איך לנהוג, עבר עליה תהליך בו היא ניסתה ללמוד לעשות את ההפרדה – להתרכז בחיים שלה ולהעצים אותם, ויחד עם זאת גם להבין למה הבן כועס וממה הוא כל כך פגוע. שוחחתי איתה לפני כשבועיים ושאלתי מה שלומם. בתגובה היא הראתה לי תמונה בה הם יושבים יחד בטיול משותף, וסיפרה שהבן התחיל ליצור קשר ולהתקרב. "זה לא תהליך שקורה ביום אחד, אלא עבודת חיים", מבהירה רחל אורטל, "אבל גם במקרים קשים יש סיכוי. אף פעם אל תתייאשו מלחבר את הקשרים", היא מסיימת באופטימיות.