"אבל סבתא מרשה..." – אז מה קורה בבית?

ילדי באים אלי בתלונה שאני מקלקלת את הילדים שלהם.

כשהנכדים שלי באים אלי, אני מרשה להם לפתוח את ארונות המאכלים ולקחת כל מה שמתחשק להם. הם יכולים לאכול מה שרוצים, ולא צריכים בכלל לידע אותי.

בשביל מי אני קונה אם לא בשבילם?

בבית שלהם הכול אחרת. צריכים לומר לאמם, שהיא כלתי, כל דבר שלוקחים ואוכלים, ולא רק לומר, אלא לבקש רשות.

לאחרונה בני הגיע אלי בטענה, שהילדים לא רוצים לשמוע בקולם. הם לוקחים לבד מהארונות, על אף שההורים לא מרשים, ולא מבקשים רשות.

כשהוא כעס על הילדים שעשו זאת, הם ענו במצח נחושה: "אבל סבתא מרשה!".

הוא ביקש ממני שלא ארשה יותר לעשות זאת, כי זה לא חינוכי...

* * *

כדי שלא להתווכח ולא לריב עם בנך וכלתך, הייתי מציעה לך לוותר. לומר לנכדים שמעכשיו יבקשו ממך כל דבר.

אבל, מלכתחילה, אם יש לך דיבור נכון וטוב עם ילדיך, הורי הנכדים, הסבירי להם דבר פשוט: ילדים מבינים הרבה יותר משאנו חושבים.

הם יודעים יפה מאוד שבמקום אחד מותר לעשות דבר, ובמקום אחר הוא אסור.

הם יודעים מצוין שאמא מרשה וסבתא לא ולהפך. אין צורך להשוות בין שני הבתים.

על ההורים לענות לילדים: "איזה כיף לכם שסבתא שלכם מרשה, אצלנו בבית זה לא כך".

ילדים קולטים את זה מצוין, אין צורך להרחיב.

את סבתא נהדרת. מצאי את הדרך הנכונה - או לוותר, או להסביר ולקבל הסכמה לדרכך הנכונה.