דבורי וקשטוק עם תובנות של תודה מתוך הספונג'ה

יש לי חברה טובה, כלומר, אחת מהן, שבכל פעם מרגשת אותי בטוב שבה ובטוב שהיא רואה בעולם.

השבוע היא כתבה פוסט באחת הרשתות החברתיות, ואני מצטטת:

"אחרי הדלקת

נרות שבת

אני עומדת

עם עיניים עצומות

מושכת את הדקות

והיא שואלת:

"אמא, על מה

את מתפללת?

מה את מבקשת"?

ואני עונה לה:

"כלום, יפה שלי,

אני לא מבקשת כלום,

אני רק בהודיה".

כשקראתי את הפוסט הזה, שוב ושוב ושוב, הרגשתי שאני לא מצליחה לזקק את מה שאני מרגישה. מעין רגש שאני מכירה פחות, אז הלכתי עם המילים האלו, ומידי פעם חזרתי אליהן, עד מצאתי את השם לרגש שלי: קנאה.

קינאתי בה.

זה לא שאני לא מודה להקב"ה. אני מודה, המון. גם על דברים קשים. והרבה מאד פעמים אני רק מודה. תודה על זה ועל זה וגם על זה. כמעט כל לילה נכנסת למיטה ממלמלת "מזמור לתודה" גם אם היה לי יום איכסה.

כן, לימדתי את עצמי להודות (במקום לקטר), והיום אני מחוברת מאד לרעיון המהותי של אמירת "תודה".

יחד עם זה, מתי בפעם האחרונה הדלקתי נרות שבת ורק הודיתי?

מתי לאחרונה הלכתי לכותל כדי להודות?

רק כדי להודות?

כנראה שהלכתי לכותל להגיד "תודה" אחרי שהתארסתי, ואולי גם אחרי החתונה. אני מניחה שאיפשהו אחרי לידה של כל ילד אני הולכת לכותל בשביל להגיד תודה.

אולם תמיד זה בא עם "אבל ה', בבקשה... תשמור על הילד הזה. בבקשה, ככה וככה".

נו, אתן יודעות.

לפני זמן לא רב חזרתי מהכותל. נכנסתי הביתה בסביבות 24:30. נסעתי להודות, אה, וגם לבקש.

לפני 39 שנים נולדתי, בת זקונים להורים יקרים, שיזכו לעוד הרבה שנים בשמחה, בנחת ובבריאות.

אני יכולה להעיד על עצמי שהחיים לא היו לי קלים אף פעם. 26 שנים הם היו קשים בכל המובנים, בלב, במח, במציאות. אחרי שהכרתי את עולם האימון, הם היו קשים במציאות, אבל כבר הרבה יותר חיוביים כי המחשבה השתנתה ובעקבותיה – גם הרגשות (שבכלל לא נמצאים בלב. יום אחד אכתוב על זה, בעז"ה).

מה שאומר, שגם כשאני עוברת טלטלות לא פשוטות, די מהר אני מצליחה לראות את ה"יש", להודות עליו ולהמשיך את החיים למרות וביחד עם הקשיים.

היום, כשראשי היה מונח על אבני הכותל והלב המה, אמרתי להקב"ה קודם כל "תודה".

תודה על 39 השנים האלו, הלא קלות. על כך שהוא מונע ממני שקט ושלווה בכל מחיר, ומעביר אותי מסע אל מעבר לאוורסט.

כן, יש קשה יותר. בהחלט.

בדיוק בשבת, כשצעדתי עם אחת מאחיותי לשמחה משפחתית שחגגנו, וקיטרנו ביחד על החיים עם הציניות המושחזת שלנו, עבר ילד מיוחד מאד שאי אפשר היה להתעלם ממנו. היה ברור שהוא אוטיסט בתפקוד נמוך שמתמודד, הו הו מתמודד. השתתקנו לרגע, ואז הצקתי לה עם המרפק שלי ואמרתי לה "את רואה? יש יותר קשה. יש התמודדויות שלא הייתי עומדת בהן. את הצער הזה הקב"ה חסך ממני וממך. זו לא סיבה להגיד 'תודה'?".

היא הסכימה איתי, וביחד המשכנו את הדרך, הפעם בנימה אחרת לחלוטין, מונות את כל הטרגדיות שהקב"ה חסך מאיתנו. איזה עשירות אנחנו בטוב!

אז בכותל, קודם כל, אמרתי להקב"ה תודה.

בכלל, אין בקשה שאני מבקשת ממנו בלי "רשימת תודות" לפני, ככה, כדי לעשות לו חשק להקשיב לי.

ואז אמרתי לו, שבדיעבד, הבנתי אחרי כמעט כל מהמורה שעברתי בדרך (לפעמים אחרי שנים רבות), למה היא באה, ומינפתי אותה למשהו טוב, לכן בוודאי שאין לי צל של ספק ואני סמוכה ובטוחה שההתמודדות שאני נמצאת בה כרגע היא רק קשה עכשיו, אבל אני מתפללת שבבוא היום אדע שהיא הייתה לטובה. הכי לטובה שיש.

וככה, אחרי רשימת תודות ארוכה, ביקשתי מאבא שבשמים עלי, על המשפחה שלי, הילדים האהובים שלי, ההורים היקרים, האחים והאחיות, הלקוחות שלי (הקב"ה מכיר אותן היטב, הוא הרי שלח אותן אלי) וגם על עם ישראל שזקוק לשנה אחרת, טובה הרבה יותר.

ובעיקר, בעיקר התחננתי שאזכה לראות בקרוב שהכל לטובה. גם מה שמרגיש רע וקשה וכואב.

[אנקדוטה מתוקה: כשהמתנתי לאוטובוס שיוצא מהכותל, והשעה הייתה בדיוק 12 בלילה, חייגתי לאמא שלי, כדי לדבר את השיחה היומית הקבועה שלנו מזה מספר שנים. היא לא ענתה. סגרתי את הטלפון ופתאום מישהי דופקת לי על הגב. "סליחה, גברת. מה השעה?". הסתובבתי וראיתי את... אמא שלי, שהלכה לכותל כדי להגיד תודה עלי ביום ההולדת שלי - הנהגה שאני בעצמי משתדלת ליישם וללכת לכותל בכל יום הולדת של ילדי, כדי להודות להקב"ה על המתנה שקיבלתי. מומלץ מאד.

חיבקתי אותה בהתרגשות. איזו אמא! איזו זכות!

רק כשהגעתי הביתה, ותוך כדי הספונג'ה והכביסות (אין כמו השעה 1 בלילה לעניינים האלו), פתאום קלטתי.

קלטתי שהנה, ביקשתי לראות שהרע הוא לטובה והנה, ברגעים אלו אני כבר זוכה לזה!

לפני כ-3 חודשים חוויתי אירוע מפתיע וקשה מאד שבו, משומקום, עברתי את אחת ההשפלות האיומות בחיי, אם לא הקשה שבהן, כשנכחתי במקום מסוים ומישהו בייש אותי מול מספר אנשים על לא עוול בכפי. הכל קרה מהר מדי, מפתיע מאד, ונשארתי באלם מוחלט, חסרת אונים וחסרת מילים (אני?! חסרת מילים?!).

בסיום האירוע מצאתי את עצמי פצועה ומתפרקת לחתיכות, אבל באותן נסיבות לא יכולתי לאפשר לעצמי להביע את הכאב, ובעזרת המסכה (תודה לך, קורונה) ומשקפי השמש (תודה לך, שמש) הצלחתי לשלוט בבכי שגעה מתוכי. אלו היו רגעים איומים מנשוא. לצערי באותם רגעים לא זכרתי שיכולתי לנצל את הרגעים הקשים האלו לתפילה, אבל הקב"ה יודע נבכי לב והבכי שלי היה מספיק.

מאותו רגע קיבלתי החלטה משנה חיים. ההחלטה הזו התהפכה בראשי כבר זמן רב, אבל לא היה לי האומץ לקום ולעשות מעשה, והאירוע הזה טלטל אותי מהיסוד והבהיר לי שאני לא צריכה יותר שום סימן או רמז או הוכחה או משהו.

ההשלכות של אותו אירוע לא פשוטות, עדיין, במיוחד שאנשים יקרים שהיו שם נפגעו גם הם. הבכי שלא יצא אז - קפא בתוכי, מחכה לרגע שיוכל להפשיר. והכאב, הו... זה לא הזמן עכשיו לגעת בו.

אישית, עדיין לא מרשה לעצמי לחזור אל האירוע הזה ולאפשר לעצמי לצלול אל הכאב כדי לנקות אותו, וכרגע מתמודדת איתו ברמה השכלתנית והביצועיסטית, מודעת היטב לעובדה שיגיע היום שאני אטפל בו.

זמן קצר לאחר אותו אירוע, כשהפכתי בעניין עם חברה טובה מאד, אשת מקצוע בעצמה, אמרתי לה, שהאירוע השחור ההוא, קראתי לו "טראומה שחורה", וההשלכות הלא פשוטות שהוא הביא בעקבותיו, בסוף יהפוך ל"טראומה לבנה", כלומר: אירוע מורכב שלעולם ישאיר בי שריטה מכוערת ועמוקה, אבל בזכותו אני אדע שקיבלתי החלטות חשובות ונכונות יותר עבורי שיפתחו לי דלת שהייתה סגורה עד אז. וביחד הסכמנו שהקב"ה יודע מה הוא עושה, ושהכל, אבל הכל, לטובה.

היום, באחת משיחות הטלפון שעשיתי הקשורות באופן עקיף להשלכות של אותו אירוע, קלטתי בבום פתאומי שמה שקרה שם עתיד לעזור לי באופן בלתי צפוי, בעניין שאפילו לא יכולתי לשער.

ורק עכשיו, בזמן הספונג'ה והמאבק בלכלוך עיקש שנדבק לרצפה במטבח, הכתה בי ההבנה שהנה, שום דבר לא יכול להיות לרעה, גם הרע ביותר. רק שלא תמיד אנחנו זוכים לראות זאת. ואני כבר שנים מתפללת לזכות לראות שהכל לטובה.

***

אז היום, ביום ההולדת שלי, כ"ב באלול, אני רוצה להזמין כל אחת ואחת מקוראותי (וקוראי) היקרות והנאמנות:

בקשו לראות את ה"יש" מתוך ה"יש", בלי צורך לקבל תזכורות.

הודו על ה"יש" גם כשאין. כי תמיד יש.

זכרו שהכל לטובה. גדולים ממני אמרו (והוכיחו) את זה.

התפללו שתזכו לראות זאת בעיניים.

אני רוצה לנצל את הבמה הזו ואת ההזדמנות הזו להגיד לכן (ולכם): תודה.

תודה על שבחרתן לעקוב ולקרוא אותי (כמעט) מידי שבוע במשך שנים. למרות האורך(!!!), למרות קשיי הקשב והריכוז, אף על פי שהעיניים שלכן נעצמות, אף על פי שהורדתן בגלל זה זמן בעבודה כדי לשמור על היושר והיושרה, אף על פי שזה בא על חשבון השינה.

למרות הכל, אתן כאן.

בעידן שבו יש המון מלל, זה לא מובן מאליו.

אז תודה על זה.

תודה על האמון שלכן בתכנים שלי, במילים שלי, גם כשאני כותבת דברים לא קלים, לא רגילים וגם לא מקובלים.

תודה על התגובות שלכן. אלו שמחממות את הלב, מפרגנות, אוהבות, מחבקות, מעודדות, משמחות, משתפות.

וגם על אלו המעירות והמאירות. אולי בעיקר עליהן. כל אחת מהן עוזרת לי להיות אדם טוב יותר.

תודה על שאתן מצביעות ברגליים ומגיעות אלי מכל מקום בארץ, מהקצוות הרחוקים, מטלטלות בדרכים, ובכל זאת מגיעות.

תודה על שאתן ממליצות עלי, מפנות משפחה, חברות, חברות לגינה, חברות לעבודה. סומכות ידכן ומפרגנות, רק בזכות הפוסטים שלי.

תודה על שאתן מעבירות את הפוסטים שלי ומגלגלות את המילים שלי הלאה, שאם הן כבר נכתבות, לפחות שיגעו וישפיעו ויעזרו לעוד נשים יקרות. אני מתפללת על זה, להיות משפיעה לטובה. הלוואי שאני מצליחה.

תודה להקב"ה שנתן לי במתנה את יכולת הכתיבה. זה בא ביחד עם הפעקאלע שלי, ולכן אני יודעת שנועדתי להעביר את התובנות שלי הלאה ולא להשאיר אותן אצלי.

תודה על שהיה ושאזכה להודות על שיש ועל שיהיה.

שכל הברכות יחולו על ראשכן.

שנה טובה טובה, שמחה, בריאה, מלאה באור וטוב, בנחת ובשפע מכל הסוגים בכל התחומים.

שזנכה לראות מעלת חברינו ומעלת עצמינו ולא חסרוננו וחסרונם.

איתך, באמונה שהכל לטובה!

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.