המוהל מארגנטינה: "את המסעות שעברתי בדרך לבריתות בתקופת הקורונה לא אשכח לעולם"

עבור רבים מאיתנו, הקורונה היא כבר היסטוריה, משהו עמום ורחוק, שנראה כי היה כאן כבר לפני שנים רבות. אך יש מי שלא ישכח את התקופה הזו לעולם, ולאו דווקא בגלל הוירוס עצמו. הוא לא היה חולה קשה, וגם לא התנדנד בין חיים למוות. ובכל זאת, המוהל אפרים קטשה מארגנטינה, עבר בעקבות הקורונה בשנה האחרונה כמה וכמה הרפתקאות. עבורו, התקופה הזו תיזכר תמיד כזמן מיוחד, בו היה עליו למצוא פתרונות יוצאים מגדר הרגיל כדי לקיים את מצוות המילה. נסיעות לאורך מאות קילומטרים, אישור מיוחד שהגיע באמצע הלילה, ואבא שאינו שומר מצוות, אך מוכן לשלם ככל הנדרש עבור ברית מילה בזמנה, הם רק חלק מהן. 

1,300 קילומטרים של מסירות נפש

"שבוע אחרי חג הפורים תש"פ, ארגנטינה הכריזה על סגר ל-15 ימים", פותח הרב קטשה את סיפורו המיוחד. "הבריתות בתוך בואנוס איירס, מרכז היהדות של ארגנטינה, נערכו בבתים ללא קושי מיוחד, אך הבעיה היתה בערים שמחוצה לה. כמה ימים לפני חג הפסח, נולד התינוק הראשון בצ'אקו, הנמצאת במרחק של כ-1,000 קילומטרים מאיתנו. באותו זמן, כל הטיסות הופסקו, ולכן אמרתי למשפחה כי בלית ברירה עלינו לחכות. חשבתי אז לתומי כי אחרי השבועיים האלה נחזור לשגרה. אלא שכמה ימים אחר כך הבנו את המצב לאשורו, ואני התחלתי לחפש דרכים כדי להגיע לשם. היה עליי להשיג אישור לנסיעה, אך לאחר בירור הבנתי כי מדובר במשימה כמעט בלתי אפשרית". 

שחרית בצ'אקו

ובכל זאת, לא מוהל יהודי כרב קטשה יתייאש. "יצרתי קשר עם חבר בשם אורי חוסני, אשר במסגרת פעילותו הקהילתית נרשם כמי שאחראי על חלוקת מזון בזמן הסגר. בעזרת קשריו המסועפים, הוא הצליח להגיע עד לראש העיר של צ'אקו, והלה אישר לנו לנסוע באוטובוס העובר גם ככה בין הערים, כדי להחזיר לביתם את כל האזרחים ששבו מחו"ל. כך הגענו בשעה 10 בערב לתחנת האוטובוס, שהיתה הומה אדם. אלא שבזאת לא הסתיים הסיפור, שכן ברגע שראה אותנו אחד השוטרים, כשאנחנו לבושים בחליפות מכובדות, הוא הסביר לנו שאין זה מתאים לאנשים כמונו לנסוע באוטובוס. אותו שוטר המשיך ואמר, כי רבים מהחוזרים מחו"ל הם כבר כנראה חיוביים לקורונה, וכי נסיעה איתם לאורך שעות ארוכות אינה מומלצת עבורנו. הבנו את דבריו, אך לא קיבלנו אישור לנסוע בדרך אחרת. ובכל זאת, החלטנו לא להתייאש, ושלחנו בקשה לאישור נסיעה ברכב".

הצלחתם לקבל אישור כזה?

"ובכן, השעות עברו ותשובה לא נראתה בפתח. לכן המשכנו לעמוד בתחנת האוטובוס, תוהים מה עלינו לעשות. אך הקב"ה לא עזב אותנו, ואחרי 4 שעות המתנה, בשעה 2 בלילה, פתאום הגיע המסמך המיוחל. ממתי שולחים אישורים בשעה כזו? אינני יודע. אך אנחנו קפצנו מאושר, ופנינו מיד לביתי, כדי לקחת את הרכב".

כך באמצע הלילה, אחרי שעות ההמתנה המתישות, החלו השניים בנסיעה. "הכבישים היו שוממים כולם, ורק מידי פעם עצר אותנו שוטר כדי לבדוק את המסמכים שברשותנו ו'לנקות' את הרכב מ'הוירוס שלא יהיה' על ידי זריקת כמה טיפות מים. באחת מאותן פעמים, הביט השוטר על האישורים ושאל אם אנחנו לוקחים איתנו אוכל. אני עניתי לתומי שלא, אך אז קפץ אורי והראה לשוטר כי יש בתא המטען של הרכב קופסאות של עוגיות 'אלפחורס'. רק אז נודע לי כי האישור שלנו הוא בעצם להובלת מזון, וכי אם היינו מבקשים אחד כזה לברית מילה, כנראה לא היה מי שיבין את העניין". 

אולם כשהגיעו השניים לעיר צ'אקו, נראה היה כי העסק מסתבך. "שוב עצר אותנו שוטר ובירר לשם מה בדיוק אנחנו נוסעים. סיפרתי לו שאני הולך לטפל בתינוק, והוא הודיע לי נחרצות כי בדף שמולו כתוב משהו אחר. עמדתי נבוך, והוא שאל אותי 'אתה נוסע ולא יודע למה?! אינך יודע אפילו על מה קיבלת אישור?!' כך שוב מצאנו את עצמנו מתקשרים ללשכת ראש העיר, ורק אחרי שיחה ישירה איתו הצלחנו לעבור. לבסוף, הגענו בשעה 12 בצהריים לבית התינוק וערכתי את ברית המילה. לשמחתנו , יום למחרת עשינו את כל הדרך הארוכה חזרה הביתה, הפעם ללא עיכובים".

חושך, כביש מתפתל

הנסיעה המאתגרת הבאה לא איחרה לבוא. "הפעם היה עליי להגיע לעיר טוקומן, אך הובהר לי כי רק תושבי האזור יכולים להגיע אליה, וגם זאת בהתחייבות לבידוד של שבוע ימים. ובכל זאת, לא היתה ברירה אחרת, ולכן יצאתי לנסיעה יחד עם בן הרב של העיר. בכל המקומות בהם עברנו בדרך, קיבלנו אישור להמשיך בצורה חלקה, ורק הובהר לנו כי נאסר עלינו לרדת מהרכב. אולם בהגיענו לעיר, הודיע לי השוטר כי הכניסה אליה סגורה, וכי אני יכול לעבור דרך כביש אחר. לא היתה לנו ברירה, ובזמן שהשמש שקעה שמנו את פעמינו לאותו כביש. בעקבות הסגר על המדינה גילינו כי הוא שומם לחלוטין, ולא רק זאת, אלא שבהמשך נסיעתנו, כשהכל מסביב כבר היה חשוך, התחלק לפתע הכביש לשניים. לא ראינו סביבנו שום שילוט, לא היתה לנו במקום קליטה של ג'י-פי-אס, ולא היה לי מושג באיזו מהדרכים לבחור". 

מה יכולתם לעשות?

"לא היתה לנו ברירה, אלא לנסות לנסוע באחד הכיוונים ולקוות לטוב. כך המשכנו בנסיעה, כשמסביב חשוך לחלוטין, בלי אף נפש חיה. לפתע עבר לידינו רוכב אופנוע, ובחסדי ה' הצלחתי לסמן לו שיעצור. רוכב האופנוע הסביר לי כי בחרתי בדרך השגויה, וכך חזרנו לאחור ופנינו לכיוון השני. בתוך כל החושך הגדול, התחיל הכביש להתעקל בסיבובים חדים, עליות ומורדות, וסביבנו בחושך הופיעו הרים גדולים. בן הרב שלצידי שאל אותי 'אתה בטוח שאינך טועה? מאיפה צצו ההרים?' אך לא היה לנו לאן לחזור או את מי לשאול, ולכן המשכנו לנסוע ולהתפלל. אחרי זמן שנדמה כנצח ראינו סוף סוף את העיר מרחוק. אלא שגם בכניסה הזו עמדו שוטרים, וביקשו לראות את האישור שבידינו".

לאחר בדיקת המסמכים, תשובתם השלילית של השוטרים לא איחרה לבוא. "היה כתוב באישור שאני רב קהילה, אך להם זה לא הספיק. השוטר הסביר לי כי כל הפעילויות הדתיות הופסקו, ולכן כרב אין לי אישור מעבר". 

מה עבר לך בראש באותם רגעים?

"תהיתי לעצמי, 'נסעתי 1,300 קילומטרים ואיני יכול לעבור?!' ויחד עם זאת, אמרתי בליבי לשוטר כי הפעילות הדתית שלהם הופסקה, אך שלנו מעולם לא. מאחורי עמדה כבר שיירת רכבים ארוכה, ולכן נעמדתי בצד, שוקל בדעתי מה לעשות. לפתע, נזכרתי כי יש לי מסמך נוסף, שאולי יכול להתאים במצב כזה. הראיתי לשוטר אישור טיפול בנכים, אשר ניתן לי בעקבות אחריותי על מצבם הבריאותי של התינוקות הרכים. עם המסמך הזה התיר לי השוטר לעבור, אך הורה כי עליי להיות קודם בבידוד של שבוע במלונית. כדי להגיע לשם, היה עליי לחכות במשך 3 שעות לליווי משטרתי, שייקח אותי למקום. באותן 3 שעות, נדרשתי לסדר את כל האישורים הנדרשים לשם כך. ידעתי כי במידה ולא אספיק לעשות זאת, יהיה עליי להמתין על הכביש עד ללווי המשטרתי הבא, שאמור היה להגיע רק בבוקר שלמחרת".

כך, אחרי נסיעה מתישה של 13 שעות, החל הרב קטשה בסדרה של שיחות טלפון. "הצלחתי להגיע לשליח חב"ד בטוקומן, שיש לו קשרים עם הממשלה. הוא שוחח עם שר הבריאות, שהתיר לי לבצע את הברית ללא בידוד, אך הודיע כי יהיה מותר לי לפגוש רק את התינוק והוריו, וכי הם ייאלצו להיות בבידוד לאורך השבוע שאחר כך. הדברים הועברו לשר הביטחון, והוא נתן לכך את אישורו. ההורים מצידם הסכימו לתנאים בשמחה, העיקר לקיים את המצווה. בסיומן של אותן שלוש שעות, עברתי מול השוטר שעיכב אותי, כשעל פני חיוך מאוזן לאוזן. הרגשתי איך הולך איתי כוח עליון, ממלא אותי באנרגיות אינסופיות, ועוזר לי להפוך את העולם כדי לקיים את מצוות ברית המילה". 

ברית בטוקומן

טיסות בלי טיסות

הנסיעה הבאה, היתה כבר אל מחוץ לגבולות המדינה. "באורוגוואי השכנה נולדו תינוקות חדשים, אך אף מוהל לא נמצא באזור", אומר הרב. "כאן הבעיה היתה כבר סבוכה יותר, מכיוון שהגבול בין המדינות היה סגור, ועל טיסות בכלל לא היה על מה לדבר. ביררתי ובדקתי מה אפשר לעשות, ובאופק לא נראה שום פתרון. בינתיים, אב התינוק המשיך להתקשר אליי מידי יום, לברר אם יש חדש. היתה לו אפשרות לערוך את הברית עם רופא שאינו שומר מצוות, אך למרות היותו אדם רחוק משמירת מצוות בעצמו, דווקא את המצווה הזו הוא התעקש לקיים כהלכתה". 

למרות המצב הבלתי אפשרי, המשיך הרב קטשה לנסות למצוא נתיב הגעה לאורוגוואי. "סיפרתי על כך לקרוב משפחתי, והוא השיג לי אישור דרך קשרים שונים שהיו לו במדינה. עכשיו, העיב על שמחתי רק דבר אחד - הבנתי כי לא אוכל להימלט מבידוד של שבועיים במקום. ובכל זאת, יצאתי לנסיעה של כ-8 שעות, ולאחריה חיכיתי בבידוד בבית מלון 3 ימים. זאת עד להגעת התוצאה השלילית של בדיקת הקורונה שעשיתי עם כניסתי למדינה. אחרי כל זה, זכיתי למול שני תינוקות, וכמה ימים אחר כך עוד שניים. הזמן זחל לו באיטיות, ואני חיכיתי כבר לסיים את 14 ימי הבידוד שנגזרו עליי. אולם ביום ה-11 לשהותי באורוגוואי נולד בן נוסף, והיה ברור כי אחכה לברית שלו. היא התקיימה בשעת בוקר מוקדמת ביום שישי, ומיד לאחריה יצאתי במהירות לביתי. לא יכולתי לדמיין לעצמי עוד שבת בודדה ללא משפחתי בבית המלון שם, וכך אחרי 18 ימים באורוגוואי, זכיתי לחזור לביתי".

בדרך לאורוגוואי

אך לא היתה זו הנסיעה היחידה למדינה השכנה. "כאשר נולד הילד הבא באורוגוואי, לא הצלחתי לקבל שוב את אותו אישור שנתנו לי קודם", נזכר הרב. "לבסוף, התערב בנושא אחד הרבנים, שהצליח לשוחח עם בכיר בשדה התעופה באורוגוואי. הלה הסכים להכניס אותי פנימה, אך רק דרך שדה התעופה. טיסות ציבוריות לא היו אז בנמצא, וכך הבנתי כי עליי להגיע בטיסה פרטית". 

איך מוצאים טייס פרטי בתוך כל המצב הזה?

"באופן מקרי לחלוטין, פגשתי אדם לא יהודי בעל רשיון טיסה, אשר הבטיח לי כי תמורת תשלום הגון יביא אותי ליעד. הרגשתי איך הקב"ה עוזר לי באופן מיוחד, וקבענו להיפגש בשדה התעופה למחרת ב-8 בבוקר".

הפעם זה הלך בקלות?

"ממש לא, כי כשהגעתי למקום, התברר כי חסר לי מסמך אחד לאישור הטיסה, אשר לוקח 3 ימים להשיגו. התקשרתי לאב התינוק והודעתי לו בצער על העיכוב, והוא בעקשנות אמר לי: 'נשלם מה שצריך, רק תגיע למול את בני בגיל 8 ימים!' אינני יודע אם האיש הזה אפילו שומר על כשרות, אבל על מצוות מילה בזמנה הוא לא היה מסוגל לוותר. הטייסים מצידם עמדו כשליחים משמיים, וניסו גם הם לעזור לי בהשגת המסמך. אך ככל שניסינו יותר ויותר, גילינו כי אין באפשרותנו לצאת מהבעיה".

אולם בנסיעות כאלה לצורך מצווה, תמיד מרגיש הרב קטשה סיוע מיוחד משמיים. "לפתע עבר חבר של הטייס, וכאשר שמע על הבעיה, הוא הציע להתקשר לאדם מסוים שיוכל לעזור. במשך שעה ארוכה דיבר איתו הטייס, ואז העביר סוף סוף את השיחה אליי. האדם שמעבר לטלפון, הבטיח לסדר לי את המסמך הדרוש בתוך שעה, אחרי קבלת תשלום הוגן כמובן. הוא רק שאל תחת איזה אישור אני נוסע, ומוהל, רופא או רב לא הספיקו מבחינתו".

עם הטייסים בדרך לאורוגוואי

איזה עוד אישור יכולת להמציא לו?

"ובכן, לפתע נזכרתי במסמך הכניסה הקודם שלי לאורוגוואי, שנכתב עבורי ללא תאריך. צילמתי אותו לאדם שמעבר לטלפון, והוא הצליח להפיק דרכו אישור חדש ליציאה מארגנטינה. ועם כל זאת - הוא הודיע לי כי אינו יודע אם זה יהיה תקף גם בדרך חזרה. כך יצאנו משדה התעופה בשעה אחת בצהריים, בלי לדעת איך אחזור, כשבליבי אמונה תמימה שכפי שהקב"ה סידר את הדרך הלוך, הוא גם יסדר את הדרך חזרה".

אולם כשהגיע הרב קטשה לאורוגוואי, הרימו הפקידים בשדה התעופה גבה. "הם בדקו במחשב את המסמך שבידי ושאלו מי נתן לי להיכנס. בתשובה עניתי להם 'אלחנדו'. היה זה השם הראשון שנזכרתי כי שמעתי בשעות האחרונות. לא היה לי מושג מי הוא אותו אדם, אך למשמע שמו נתנו לי לעבור ללא שאלות נוספות".

כך נערכה הברית ביום השמיני, לשמחתם הגדולה של ההורים. "שהיתי בביתם שעה אחת בלבד, וכבר התקשרו הטייסים לומר לי שהם מחכים לבואי כדי לחזור", נזכר הרב. "לא האמנתי למשמע אוזניי, שהם מוכנים להחזיר אותי ללא אישור מסודר, ולאורך כל הדרך חזרה התאפקתי מלשאול אותם על כך. רק כשהגענו לארגנטינה העזתי להעלות את השאלה באוזניהם, והם ענו לי בפשטות שלא השיגו עבורי אישור חזרה, כאילו היה זה דבר של מה בכך. באותו יום עוד זכיתי להגיע להדלקת נרות חנוכה עם משפחתי בזמן, והרגשתי על בשרי איך שלוחי מצווה אינם ניזוקים לא בהליכתם ולא בחזרתם".

בהמשך, הוחמרו תנאי הכניסה לאורוגוואי, וכדי להגיע למדינה, היה צורך לקבל אישור מיוחד מראש הממשלה. "בשבוע בו נולד תינוק יהודי חדש במדינה ניתנו רק חמישה כאלה, אחד מהם היה עבורי", אומר הרב בהתרגשות, "מרוב שזה היה נדיר, הנושא אפילו פורסם בעיתון הראשי של אורוגוואי". 

ברית באורוגוואי

מצבים משתנים, מצוות נצחיות

לסיום, אומר הרב: "כמה חודשים לפני פרוץ הקורונה קראתי סיפור בשם 'מתנתו של הנווד מאורוגוואי'. היה זה סיפור על מוהל, שהלך למול תינוק ונתקע בסגר של חודשיים באחת העיירות, בגלל מגיפת החולירע. אני לעומתו, לא נתקעתי, אלא ידעתי מראש שאצטרך להישאר לצורך ברית מילה בבידוד לאורך זמן. כאשר נזכרתי בסיפור הזה, ראיתי איך דורות עברו, מצבים השתנו, אך מה שנותר נצחי אלו המצוות, וכמובן - מסירות הנפש של עם ישראל עבורן".