סיפורים אישיים

"אבא ואמא שכלו 7 ילדים, וזו הצוואה שהם נתנו לי": מטלטל

קטעים מחזקים ומרגשים מסיפור חייה של הרבנית בתיה ברג, שגדלה כילדה בבית שומר מצוות – בתוככי רוסיה הקומוניסטית

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)
אא

"היתה לי ילדות רעבה מאוד. הרעב היה ספוג בדמי, זרם בוורידים", מספרת בתיה ברג ל'קראט'. "קיבלנו מדי שבוע כמות לחם שהיתה אמורה להספיק לשלושה אנשים: אבא, אמא ואני. אמא חילקה את הלחם למנות מדוקדקות: מנה אחת לארוחה המשותפת היומית, ומנה שניה היתה שומרת לי לבוקר, כי אני 'חייבת לאכול כדי לגדול'.

"הארוחה החגיגית המשותפת נפתחה במנת מרק. היינו מפוררים את הלחם לתוך צלחת ובה מים רותחים, ממתינים שהלחם יתנפח, ואז שותים את המים בתור מנה ראשוה לבטן ריקה. אחר כך אמא היתה מוציאה בזהירות את הפתיתים מהמרק, מסדרת אותם בצורת לב או פרח, מקשטת בכמה עלים ירוקים מסביב ואומרת בחיוך גדול ובפנים מאירות: 'אם אין מה להניח בצלחת, לכל הפחות נסדר אותה יפה'.

"הילדה הרעבה שהייתי, אכלה מהר את הפתיתים הנפוחים ונשארה לשבת ליד אמא, להביט בה בעיניים גדולות, זורקת ניצוצות רעבים. באחד הימים אמרה אמא שלי: 'את יודעת, קשה לי לאכול מול העיניים הרעבות שלך. הייתי נותנת לך בשמחה גם את המנה שלי, ילדתי, אבל אם אמות מרעב – לך לא תהיה אמא. את זקוקה לאהבת אם ולמענך אני צריכה לעצור את הדחף שלי לתת לך את המנה, ולאכול אותה בעצמי'. מאותו יום הפסקתי להסתכל עליה כשהיא אוכלת. סיימתי את המנה ועזבתי את השולחן.

(צילום: shutterstock)(צילום: shutterstock)

"כשיצאתי לבית הספר היתה אמא מציידת אותי בסוכריה קטנה, ארוזה בפיסת נייר", ממשיכה ברג לספר. "כל ההפסקה, בזמן שהחברות נגסו בכריכים שלהן, הייתי מוציאה את הסוכריה, מוצצת וצוררת, שוב מוציאה, מוצצת, ומטביעה את השארית בנייר. אחת החברות הבחינה שכבר חודשים ארוכים אני לא מביאה סנדוויץ'. היא ניגשה אלי ובידה הכריך שלה. אהההה - - - איזה ריח היה לכריך ההוא! כשאני מספרת עליו, אני רואה אותו מול עיניי בבהירות. היתה זו לחמניה לבנה, מרוחה בחמאה בשפע, ומעליה חתיכת נקניק אדום ומלפפון ירוק. היא תלשה פיסה הגונה מהכריך הזה, הושיטה מולי יד ונתנה לי.

"מכל הקשיים שעברתי בחיי, מכל הניסיונות שיכולתי להם, היה הרגע הזה חזק, עוצמתי וקשה. הרגע הזה שבו משכתי את היד ולא לקחתי את הסנדוויץ' היה רגע שורף, אבל הייתי מלאת גאווה. דקה אחרי כן, מילא אותי סיפוק אדיר, הזין אותי כמעט כמו אוכל אמיתי. מעולם לא הייתי מרוצה מעצמי כמו באותה דקה שבה זכיתי וסירבתי לכריך המפיץ ניחוח, בעוד הבטן מתכווצת ומתהפכת.

"רצתי הביתה שיכורה, חציתי את כל הרמזורים, פתחתי את הדלת ונפלתי לידיה של אמא: 'אמא, נתנו לי סנדוויץ'. ולא אכלתי אותו!

 

סנדוויץ' עבור ילדה רעבה

"אמא שלי ידעה מהו סנדוויץ' עבור ילדה רעבה. היא הרימה עיניים לחות לשמים ואמרה בערגה: 'עוד מלאך נולד'. עד היום אני זוכרת את הברק ההוא בעיניה, עד היום הוא נוצץ אלי, זורק לי זהרורים.

"בכל מעשה טוב שאני זוכה לעשות, כל מצווה שאני מקיימת, קמה בי אותה ילדה ונעורה בי אמא. ושוב נוצץ הברק בעיניה, ושוב נדלקים כוכבים, ואני יודעת שעכשיו נולד עוד מלאך.

"הרעב הצובט הזה שליווה את חיינו וכרסם בהם בקביעות היה המחיר ששילמנו על שמירת השבת. זה היה הקרבן. אם ההורים שלי היו יוצאים לעבודה בשבת, היינו מקבלים יותר אוכל. כיוון שלא עבדו, התקיימנו מפנסיה קטנה שקיבלנו חלף דמם של הילדים שנרצחו במלחמה. בכל פעם שהגיע הכסף היתה אמא נושפת ואומרת: 'דמי שחיטה. שחטו לנו את הילדים, ואנו אוכלים לחם טבול בדם'''.

"ידענו תמיד שאנחנו רעבים בגלל שמירת שבת. אנחנו שומרים שבת בזכות הרעב, ועם העובדות האלו חשנו את עצמנו גיבורים גדולים. גיבורים על רוסיה.

"הייתי יוצאת אל הרחובות הלבנים, אפופי האדים ומכוסי גלידי הקור, וצועדת בפסיעות גאות: 'אף אחד לא יודע כמה גיבורה אני', נאמתי לעצמי. 'אם היו יודעים כמה גיבורה אני, היו מנשקים את האדמה שעליה אני פוסעת'.

"ידעתי, בכל צעד של עקב ואגודל, שאני נושאת את הדגל של בורא עולם. סטאלין יימח שמו הרג 22 מיליון בני אדם וסבור שהוא גיבור. אני הגיבורה! הוא לא מרשה לשמור שבת, ואני שומרת. חזקה אני מסטאלין.

"כך שרדתי, שרדתי כגיבורה. רק גיבורים שורדים", אומרת ברג. "אולי זה תמצית סיפור חיי - מסכנים מתפרקים, נמסים ונופלים. גיבורים – שורדים. גיבור או מסכן? התשובה לשאלה הזו נמצאת בראש. אם אני מרגישה גיבורה – אני מתנהגת כגיבורה ושורדת כגיבורה. אם אני מרגישה מסכנה – כולם רואים בי מסכנה ואני לא יכולה להחזיק מעמד. ואת הכוח להיות גיבורה נתנו לי ההורים שלי.

"שמירת שבת היתה המצווה הכי קשה בילדותי. שומרי שבת נשלחו לסיביר, ומעטים מהם שבו משם. היינו מוכנים לתת תמורת השבת נעל, בגד ולחם. אבל לוותר על הלימודים שלי היה בלתית אפשרי. חוק חינוך חובה תקתק כמו שעון רשע בפתחו של גיל שבע. ילד בן שבע ומעלה שלא הגיע ללימודים היה זקוק לסיבה מספקת. והסיבה המספקת היחידה ברוסיה היתה מחלה. היחיד שיכול היה לתת אישור מחלה הוא הרופא, ולכן לימדה אותי אמא תחבולות איך להיות חולה.

"'צאי יחפה לשלג', אמרה אמא שלי לילדה שלה. כך אמרה האמא החומלת בעולם, ששבעה אפרוחים כבר נטבחו מול עיניה (6 ילדים נרצחו בבאבאי-יאר, והבת הגדולה נרצחה לאחר שגויסה בכפייה לצבא האדום, ה' ייקום דמם). 'תקפצי על השלג ותקראי בקול: 'אני מקיימת מצוות שמירת שבת'. צליל הקול ישבח את המצווה, וה' יעזור שתהיי לנו חולה...'

הרב עמנואל מזרחי - סוד השבת: סגולה להצלחה

"וה' עזר וחליתי. חליתי בכל שני וחמישי באנגינה ובדלקות גרון. כך עברו שנתיים. כשהייתי בת 9 קיבלו ההורים מכתב ממשרד החינוך הרוסי, שהודיע שאם אני כה חולנית עד שאיני יכולה ללמוד בבית ספר, עלי לעבור בדיקות התאמה ולהשתבץ בבית ספר בית חולים.

"כל הקיץ הסתובבתי מפוחדת, ושאלתי את הורי כל כמה שעות: 'אז מה יהיה? אני אכתוב בשבת?' ההורים שלי היו רגועים: 'אל תדאגי', אמרו לי. 'משיח כבר בדלת'... כל הילדים ברוסיה חיכו ל-1 בספטמבר, ובתיה הקטנה חיכתה למשיח...

"אבל השמש זרחה ב-1 בספטמבר, ומשיח לא הגיע. הילדה הקטנה שאלה את אבא: 'אז לכתוב או לא לכתוב?' זזו לא היתה שאלה הלכתית. היא ידעה היטב שאסור לה לכתוב בשבת, היא כבר עברה ניתוחים בגדרון בגלל אותו איסור. השאלה היתה אחרת, והילדה הקטנה התכוונה לברר: 'האם אני אנוסה בחילול שבת או שלא?'

"אבא לא יכולה היה לומר לביתו היחידה: 'אל תכתבי בשבת בכל מקרה', כי חשש שברגע של מצוקה היא תלשין עליו, ועל כן אמר כך: 'תשמעי, בתיה. את עמדת בהר סיני בדיוק כמוני. מה שצריך לעשות – את יודעת. איך לעשות? יעזרו לך מן השמים'.

 

גיבורה מול רוסיה

"וכך המשיך המאבק של ילדה קטנה מול רוסיה רחבת הזרועות. על כל שבת אפשר לכתוב ספר נפרד", אומרת ברג, "אבל כשנגמרו התירוצים והמורה הזהירה את כולן לכתוב כי כבר באה המפקחת, הרמתי את הסכין ששימש כמחדד, ו... חתכתי לעצמי אצבע ביד ימין.

"היום, כשאני גדולה, אפשר לשאול אותי: 'וכי מותר לחתוך אצבע בשבת?', אבל זו לא שאלה שמתאימה לילדה הקטנה שהייתי. לא היה לי רב, לא היה לי מורה, אני אימצתי את אוזני לשמוע דיברות מסיני, ולי, ילדה קטנה כזאת, היה נראה שעדיף לפצוע את האצבע פעם אחת ולא לאחוז בעיפרון ולכתוב חמש שעות... וזה החשבון האישי שלי – ילדונת מאז – עם אבא גדול בשמים.

"בגיל 16 יצאתי לעבודה והשלמתי עם לימודי בכתב תוך כדי שמירת שבת. בהמשך נפל מסך הברזל החלוד ובאתי ארצה.

"ואתה גיבורה ילדותית עודנה צועדת איתי ונמסכת בי. ילדה גיבורה על רוסיה.

בספרה "קול בדממה נשמע", מספרת ברג כי באחד הימים לקח אותה אביה לטיול על נהר הדנייפר. "את יודעת, בתיה'לה, שהיו לי בנים מוצלחים ומוכשרים. לימדתי אותם תורה במסירות נפש, וחינכתי אותם לאמונה בה'", אמר האב לביתו, היחידה שנותרה לו מכל ילדיו. "והנה ההשגחה העליונה רצתה אחרת. ונגזר עלי ללכת מהעולם הזה מבלי להשאיר אפילו מי שיגיד אחרי קדיש. לפיכך רצוני הוא, שאת תהיי הקדיש שלי והמצבה שלי! זהו רצוני האחרון, וזה מה שנשאר לי מכל תקוותי ושאיפותי בחיים!".

המשיכה בתיה ואמרה: "מה הכוונה שרצונך שאהיה המצבה שלך?", מספרת בתיה כי אביה השיב לה: "מצבה אין הכוונה לשורת האבנים ולוח השיש שעליהן. אלה הם רק סימן וציון לזהות את מקום הקבר. המצבה של האדם הם מעשיו ופעליו הטובים שעשה בחייו מיום היוולדו עד יום פטירתו. ואף המעשים הטובים שעושים צאצאיו אחריו והתנהגותם הישרה והמופתית הם חלק מהמצבה הנצחית של האדם.

"אני מבקש ממך, שתשתדלי להתנהג בצורה כזאת, שכל מי שיפגוש בך בכל מקום שתבואי, יראה עליך באצבעו: 'הנה, זאת בתו של ר' יהודה לייב מייזליק'. זה הקדיש וזו המצבה שלי".

עוד הוסיף אביה של בתיה ואמר לבתו היחידה: "אני רוצה שתדעי, שאם הילדים סרו מדרך ה', גם אב צדיק לא יצילם ולא יפדם. אבל כי חז"ל: 'ברא מזכה אבא' - הבן מזכה את האב ומוציא אותו מגהינם. ואני סמוך ובטוח שבזכות התנהגותך המופתית ומעשיך הטובים אנצל מגהינם ואזכה להתענג בגן עדן.

סיים האב את דבריו: "אני מבקש ממך שלא תעשי דברים שבגינם יוציאו אותי מגן עדן. וככל שתשתדלי יותר להתנהג כראוי לבת ישראל כשרה, ולבתו של לייב מייזליק - תעלה נשמתי למדור יותר עליון ויותר קרוב לשכינה הקדושה".

4 דברים ביקש האב מביתו היחידה, סמוך לפטירתו: למצוא חברה טובה, להיות לעיתים חירשת (לדברים שראוי לא לשמוע, ולדברים שעלולים לגרום לה לירידת מוטיבציה), לא להיפגע (הוא הסביר לה שרק אדם פגוע – פוגע, ואם כן למה לנו להיפגע מפגועים?!), ובקשה אחרונה – שמחה. להיות בשמחה תמיד, כפי שכתוב: 'עבדו את ה' בשמחה בואו לפניו ברננה'.

ברג מסיימת את דבריה, הנאמרים מדם ליבה: "אנא מכם, תהיו אתם הקדיש שלי והמצבה שלי. זכיתי והתחתנתי עם בן תורה, לומד ובעל חסד גדול, אך לא זכינו לילדים משלנו, ועל כן, מבקשת אני מכם, המשיכו את הדרך, זכרו את ארבעת הבקשות, חיו על פיהם ואתם תהיו הקדיש שלי, ואתם תהיו המצבה שלי". 

הרב זמיר כהן - מסירות נפש, עד היכן?

תגיות:סיפורים אישייםרוסיה

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה