מגזין

התפילה הסודית שלי: ראיון עם איתי אנגל

הציבוריות בארץ עצרה את נשימתה כשעיתונאי ישראלי הצליח להסתיר את זהותו ולצלם ראיון ארוך ומסוכן עם לוחמי דאעש בסוריה הכבושה, אבל מבחינתו של העיתונאי איתי אנגל זה אפילו לא מתקרב לסכנות שהוא חווה בעיראק של מהומות הדמים, באפגניסטן של הטליבן, בסרייבו של מלחמת האזרחים ובכל זירה מדממת. יש לו הוראות לשעת חירום ותפילה סודית שהוא לא מסכים לחשוף

| ג' אייר התשע"ה |
אא

"אלו היו שני שלוחי השטן", הוא משחזר בבעתה. "הם דיברו על הזוועות הכי גדולות, שהם בעצמם חוללו בידיהם, בשלווה אדישה. שמץ של חיוך התגנב לשפמם כשהם סיפרו על מעשיהם. זה היה מצמרר, בקושי רב הצלחתי להסתיר את הרגשות שלי".

מעט מאוד אנשים הישירו מבט אל מלאכי המוות השחורים של דאעש ונותרו בריאים ושלמים. בטח לא עיתונאי, וודאי שלא ישראלי. איש שיחי, איתי אנגל, הוא גם עיתונאי וגם ישראלי. היחיד כנראה שעשה את זה. הוא נכנס פעמיים אל ארץ המוות והדם, שפעם הייתה קרויה סוריה, והיום היא מצויה בחלקה הגדול בשליטת לוחמי הארגון הרצחני.

בפעם השנייה, לפני חצי שנה, הוא עבר חוויה מסכנת חיים, כשהצטרף ללוחמי המיליציה הכורדית בחזית הלחימה על תל חאמיס, לא הרחק מבירת המדינה האסלמית, רקה. ממרחק של הנפת חרב, הוא עקב אחר הקרבות ואחרי הלוחמים של דאעש. וכשלוחמי הגרילה הכורדים הצליחו לשבות שניים מהם, אנגל הוזמן לשוחח עימם.

איתי אנגל (צילום: סטודיו דוד זר)

"בדרך כלל", הוא מסתייג, "אני מציג עובדות מבלי לערב שיפוט ופרשנות משלי. אבל הפעם, אני מודה, זה היה ממש קשה. רק בקושי הצלחתי לשמור על קור רוח כששוחחתי עם אלה שרצחו את ידידי והקולגה למקצוע, העיתונאי האמריקני ג'יימס פולי. זה לא היה קל".

הביקור הסורי הכפול, הוא רק אחד בסדרת הביקורים והמשימות העיתונאיות שערך אנגל על פני הגלובוס. הוא ביקר באפגניסטן שתחת הטליבן; בעיראק הנקרעת בין השיעים לסונים; היה במצרים בעיצומה של המהפכה ומהפכת הנגד, הצטרף לגדוד גולני שנלחם בבינת ג'בל מול החיזבאללה, ועוד. כל זירת מלחמה מדממת מצאה לבסוף את אנגל והמצלמה שלו בתוכה.

מה מריץ אותך לשם, הסכנה? האדרנלין?

"אני לא הרפתקן ולא מטפס צוקים מטורף. אני עיתונאי שעושה חדשות. אני רוצה להיות במקומות שבהם קורים הדברים, החשובים ביותר בעולם, איפה שמתחוללת ההיסטוריה. אני יכול לשבת באולפן ולפרשן עם חליפה, אבל זה לא מה שאני רוצה לעשות, אני רוצה להיות בשטח. מה אעשה ומדובר באזורים רוויי סכנות ולחימה. נכון, תחושת הפחד מוסיפה ליכולת לחוש את המקום, להיות ער לו. אבל זו אינה המטרה. אני בא לעשות חדשות, וגיליתי שאני מסתדר עם העובדה שיורים עליי קצת".

אתה מצויד בנשק? יש לך ידע בהישרדות, בהיאבקות, בהתגוננות?

"ממש לא. להיפך, אם אתה בא עם נשק מאיים, מיד עולים עליך. לי יש בעיה גדולה, אני ישראלי שמגיע למקומות מסוכנים מעבר לקווי האויב, תחת זהות בדויה של אזרח זר. היום קל לעלות עליך. מספיק שישאלו כמה שאלות, יחקרו קצת, ומיד עולים עליך. לכן המאמץ העיקרי שלי מופנה להיטמעות, שלא אבלוט ושלא ישימו לב אליי. רק בחסות חוסר תשומת הלב אני יכול לפעול. בהקשר הזה המראה שלי עוזר לי. אני לא נראה בריון, אלא צנום וגמלוני, לא מאיים. בגלל זה גם לאנשים קל לדבר אתי, אני לא מעורר ריחוק וחשש.

"הכלל החשוב ביותר הוא לא לשדר לחץ. אם אתה מסתובב באזור והעיניים שלך מתרוצצות בחרדה זה מיד מעורר שאלות: מיהו? למה הוא מפחד? זה מה שאני מתמחה לעשות.

"ולמרות שנראה שאני עושה דברים מסוכנים, אני לוקח סיכונים מחושבים, לא מתאבד, לא לוקח הימורים. יש לי תחושות בטן, ואני ער למה שקורה בשטח. יש מקום שבו אתה מגיע והוא שליו, אבל אחרי רגע זה הופך לגיהנום עלי אדמות. צריך להתנהג בהתאם לזירה ולהיות ער לשינויים בה".

והנה סוד נוסף שחושף אנגל. "כן, אני אדם מאמין, מאמין באלוקים, מאמין שהוא שומר עלינו ומאמין שהוא שומר עליי. יש לי תפילה מיוחדת פרטית שאני פונה איתה לקדוש ברוך הוא ואומר אותה כל פעם לפני שאני נכנס לאזור סכנה".

אפשר לדעת את נוסחה?

"לא. זהו נוסח פרטי שחיברתי לעצמי. אני אומר אותו גם לפני שאני נכנס לים. כל מקום שבו המצב לא בטוח. והנה אני כאן, עברתי סכנות ואני חי וקיים. אלוקים פה, הוא מקשיב".

 

קרואטיה: מפגש עם נאצים ועוזריהם

אבל הסיפור שלו מתחיל עוד הרבה לפני דאעש. אנגל, בן 47, נולד בארצות הברית לאביו מיכאל, כלכלן, ולאמו אסתר, ביוכימאית, שלמדו באוניברסיטת קולומביה. משם הדרכון הזר. ההורים חזרו בסופו של דבר לתל אביב וכאן גדל. הוא מעולם לא התעניין במיוחד בחדשות, אבל איכשהו מצא את עצמו מתגייס לגלי צה"ל. הוא מונה לעורך חדשות החוץ של התחנה.

"מה עשיתי? ישבתי באולפן, דיברתי עם כל מיני אנשים מכל מיני מקומות בעולם וכמו כל שדר, פרשנתי אנשים שלא פגשתי ומקומות שלא ראיתי. זה היה בשנת 1989. ימי ניצני מהפכה בסין והטבח בכיכר טיאנמן. כל הכתבים בעולם שידרו מהמשרד או מהאולפן בבייג'ין, וגרהם ליץ', הכתב של BBC, היה בכיכר. הוא סיפר מה ראה ברחוב ומה הוא מרגיש, וזה ריתק אותי. אחר כך, באה ההתמוטטות הגדולה במזרח אירופה. ברית המועצות התפרקה והפרשנים המשיכו לשבת באולפן ולפרשן, כשפעם אחר פעם מתברר שהם טועים. הבנתי שכדי לעשות חדשות צריך לצאת לשטח והחלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כשפרצה המלחמה בבלקנים, החלטתי שאני יוצא לקרואטיה לסקר מהשטח".

אלא שגל"צ לא היו בעניין, וסירבו לממן את זה. אנגל, נחוש כדרכו, שילם את הכרטיס, לקח ציוד ויצא לשטח. "גיליתי עולם ומלואו. להפתעתי אנשים התחילו לדבר איתי, התייחסו אליי, וגיליתי דברים שלא ידעתי. עד היום, אנשים לא מכירים למשל את קרואטיה, לא יודעים שהיא שיתפה פעולה עם הנאצים. נוסעים אליה לחופשה, אומרים 'איזו מדינה יפה' וממשיכים הלאה. לא יודעים שאנשיה רצחו והשמידו יהודים, לא פחות מגרמניה הנאצית. בגלל זה, כשהקרואטים שמעו שאני יהודי, פתחו לפניי את הדלתות. הם רצו להוכיח שהם כבר לא האנטישמים של פעם".

המשימה הבאה שלו הייתה בבוסניה הרצגובינה שנקרעה בין הסרבים לנוצרים. "הגעתי לסרייבו, עיר שנמצאת בעמק. בהרים ישבו צלפים וירו בכל מי שזז. ירו גם על המונית שהסיעה עיתונאים למלון, וירו גם על המלון. ביום הראשון פחדתי לצאת מהמלון. ביום השני יצאתי בזהירות ובפחד מוות. נקלעתי לרחוב והחלו לירות עלינו מכל הכיוונים. היה שם כתב הולנדי גדול וחסון שאמר בנונשלנטיות: 'זה נראה מעניין' והלך קדימה. חשבתי לעצמי 'הנה איש חזק' והתעודדתי קצת, ואז החלו ליפול פגזים. הייתי בטוח שלא אצליח להיחלץ. רציתי לברוח. הבעיה הייתה שמחוץ לעיר היה מסוכן עוד יותר. הייתי חשוף לשטח, אז התחלתי לראיין אנשים. ראיתי שאנשים נפתחים, שמוכנים לדבר.

"נעזרתי בקהילה היהודית המקומית", הוא משחזר. "המוסלמים והנוצרים רבו ביניהם אבל את הקהילה היהודית כולם כיבדו. כשהייתי צריך לעבור ממקום למקום, נתנו לי נהג מהקהילה היהודית. כל מחסום שהגעתי, אמרו להם: הוא משלנו, תנו לו לעבור. וכך הצלחתי לנוע במדינה".

וההורים? מה הם הגיבו על המקצוע המסוכן שבחרת לעצמך?

"הם לא ממש שמחו, אבל הם יודעים שאני אחראי, שאני יודע מה אני עושה". דווקא הסבים, פחות אהבו. בפרט כשהוא המשיך לצאת ולהביא דיווחים ממדינות ברית המועצות המתמוטטת. מליטא, גאורגיה, אזרבייג'ן ועוד. "מאוד התלהבתי מהמדינות הצעירות, מהדמוקרטיה שהחלה להתפתח בפולין וליטא. אבל סבי שמשפחתו נהרגה בשואה, לא אהב את זה. הוא אמר לי: 'שיבוא לפיד וישרוף את כל הפולנים והאוקראינים. הם כולם אנטישמים, כולם רוצחי יהודים'.

"אגב, לאחרונה כשאני מסקר את מה שקורה באוקראינה, סבתא שלי דווקא מצדדת בפוטין וברוסים. היא נגד האוקראינים. היא אומרת לי: 'כשהייתי ילדה, האוקראינים היו רצים אחרי ילדים ומורחים להם בכוח שומן חזיר על השפתיים. היא לעולם לא תסלח לאוקראינים על מה שעשו ליהודים'".

אך עד מהרה עברה הזירה שוב למזרח התיכון. לאחר הפיגוע במגדלי התאומים בניו יורק, יצא אנגל לפקיסטן ולאפגניסטן ותיעד את המלחמה שפרצה שם, בין כוחות הממשלה לטליבן. הוא נכנס לתוך שטחי הטליבן ונקלע להפגנה אנטי אמריקנית. הוא לא יכול לשכוח את זה: "על הרצפה כבר נשרפים דגלי ישראל ואמריקה, ומסביב אלפי בני אדם ממלאים את הרחובות וצועקים 'בן לאדן' או 'אוסמה'. אני תוקע את העיניים שלי בתוך העינית של המצלמה ומתבונן במציאות רק דרך העדשה. אחרי שאני לוקח כמה נשימות אני מרים את הראש ודואג לעשות את הדבר שאחרי 18 שנות ניסיון של עבודת שטח הבנתי שהוא הכי חשוב לכתב באזור עוין: לא להיראות מפוחד. כלומר אני כולי מפחד, אבל אף אחד בחיים לא יראה את זה.

"משהו קורה לי ברגעים האלה. אני אפילו לא יודע להגדיר אם זה קור רוח, יכולת תיאטרלית, אדרנלין מטורף או סתם אטימות. אבל מתוך החרדה הזאת אני באמת נותן הצגה משכנעת. אני ניגש לאיש ששורף את דגל ישראל, מצלם אותו ואת הדגל ממרחק שלא מעיק עליו, ואז מוריד את המצלמה ומבקש ממנו בנימוס סיגריה. הוא מתבונן בי לכמה שניות, ואז נותן לי אחת. אני מודה לו ונשאר לעמוד לידו, רגוע, מסתכל בדגל שלי שעולה באש ומנסה לפתח שיחה. לא בכוח, רק כמה משפטים. ממילא קשה לשמוע אחד את השני כשכולם צועקים 'אוסמה'".

 

אפגניסטן: ציפורים עפות וחיילים נהרגים

המסעות הנועזים של אנגל, זימנו לו גם חוויות יהודיות נדירות בעוצמתן. הוא מישש בידיו את הדופק הגווע של יהדות ארצות האסלם, וכמו ברוב המקרים, גם כשהוא נפגש עם אחיו בשרו, הוא נאלץ להעמיד פנים ולהסתיר זהות.

"כשהייתי באפגניסטן", הוא נזכר, "הגעתי לקאבול. שם נרגעו מעט הרוחות. אמרו לי שנותרו שני יהודים בעיר. הגעתי למקום, אכן היו שני יהודים שלא שוחחו אחד עם השני וממש כמו בהלצות, לכל אחד מהם היה בית כנסת. הם גרו באותו בניין והתעמתו ביניהם בחירוק שיניים. השכנים הערבים אמרו לי: 'אצלנו מלחמת האזרחים כבר נרגעה, המלחמה האמתית היא בין שני היהודים'. אחד היהודים כבר הלך לעולמו, השני עדיין חי שם עד היום.

בשנת תשס"ג, הגיע אנגל עם הכוחות האמריקניים שכבשו את עיראק מידי סדאם חוסיין. מאז הוא חזר אליה מספר פעמים. "אחד המקומות המסוכנים ביותר, אולי אחרי סראייבו", מדרג אנגל, "זה בפלוג'ה, או מה שמוכר בהיסטוריה היהודית כפומבדיתא. כאן פעלה, לפני כאלף שנים, אחת משתי הישיבות המפוארות של יהדות בבל. בימים נורמליים יותר, הייתי לוקח את הזמן ומנסה לחפש את השרידים שלה. אני הצטרפתי לכוח של המארינס האמריקני שהסכים לארח אותנו. זה היה בתקופת בוש, והעולם התחלק לשניים: טובים ורעים. אני הייתי בצד של הטובים, אז קיבלתי אישור לצלם. חייתי עם החיילים, אכלתי איתם, לנתי איתם.

"היו רגעים שהכול היה שקט וחשבת שהכול רגוע. החיילים היו מחלקים שוקולד לתושבים, ובדיוק אז, היה מגיח צלף ויורה. היריות שלו הגיעו תמיד ברגעים הכי רדומים. הם היו מעבירים מידע באמצעות ציפורים. איש הציפורים היה צופה ברחובות שמתחתיו, וכשהיה רואה פטרול של המארינס היה משגר לאוויר ציפורים במספר זהה למספר החיילים שזיהה למטה. את הציפורים המעופפות אפשר היה לראות מכל פינה בפלוג'ה. זה היה המודיעין ששימש את המורדים הסונים כדי להניח בזריזות מטעני צד ברחוב שאליו המארינס התקדמו או את הצלף שידע כעת איך להתמקם נכון יותר. באחד הפיגועים, נהרגו כך 16 לוחמי מארינס. אם היית רואה יונים בשמים היית יודע שהגיעה בשורת המוות".

בסופו של דבר, רחובות פלוג'ה הם אלה שגרמו לאמריקאים לברוח ולסגת מהמדינה כאשר פטרול צבאי נקלע למארב ואנשים נהרגו. התמונות של המשוריינים עולים באש ושל המקומיים חוגגים סביבם, הן שהביא לשינוי בדעת הקהל האמריקנית.

אך אם בפומבדיתא המדממת לא הצליח אנגל להתחקות אחר שורשי היהודים שם, הוא הצליח לעשות זאת בבגדד, שם נפגש עם שרידי היהודים. "שאלתי איפה היהודים כאן, והגעתי לשכונת בתאווין. היה שם מבנה 'בית הכנסת מאיר טוויג'. דפקתי על השער והגיע אדם שסירב לדבר עימי. אמר שזה לא בית כנסת ואין שם כלום. עד שאמרתי לו: 'אני יהודי מארצות הברית, ובאתי לבקר אותך'.

"נפגשתי שם עם הגבאי האחרון של בית הכנסת, עימאד לוי. שאלתי אותו איך הוא מחזיק מעמד בכל השנים האלה, תחת ה'מוחבראת' של סדאם חוסיין, השיעים, הסונים, הפיגועים. הוא הוציא עט ואמר לי: 'בזכות זה'. בעט היה טמון קמיע עתיק מקלף, שקיבל מאחד הרבנים. 'זה מה ששמר עליי וימשיך לשמור עליי', הוא אמר באמונה תמימה. הוא עלה ארצה לפני זמן מה ונפגשנו. עבורי הייתה זו התרגשות גדולה לפגוש אותו. הוא מאוד כעס עליי שלא סיפרתי לו שאני ישראלי. אני התנצלתי והסברתי לו שרציתי להגן עליו: שלא יבואו אליו אחר כך בטענות על כך שהיה בקשר עם ישראלי".

בילדותך קיבלת חינוך דתי?

"לא קיבלתי חינוך דתי. אבי אמנם התחנך ב'בני עקיבא', אך גם הוא לא בא מבית דתי. אני מחבב ומכבד את המסורת. אני חושב שאסור שהדת תפריד בין אנשים, הדת היא כוח גדול ועליה לקרב, לא להפריד. הייתי בכל כך הרבה מלחמות בעולם, ושים לב, שכולן ללא יוצא מהכלל הן על רקע דתי. מוסלמים, נוצרים, סונים, שיעים. אבל הדת צריכה להיות משהו חיובי, מחבר ולא מפריד.

"בזמנו הייתי בהאיטי לאחר רעידת אדמה שגבתה רבבות קרבנות. מסביב היה ריח קשה ונורא של מוות. אני יכול לתאר מה היה שם; אני יכול להשמיע קולות ולהראות מראות, אבל הריח הוא משהו שאי אפשר לתאר ולהעביר. היה שם רב צבאי, אדם נאצל, שהשקיע רבות כדי לסייע לאנשים, בנועם, באהבה. מאוד התרשמתי ממנו, ואז באחד הימים הוא אומר לי: 'איתי מה דעתך להניח תפילין?'. בגלל שהבקשה באה מאדם שכה הערכתי את מעשיו השתכנעתי, והנחתי תפילין בפעם הראשונה - אני חושב - מאז בר המצווה שלי".  

קרה שהותקפת על רקע הדת שלך? על רקע היותך יהודי?

"כמעט ולא. לפעמים אחרי כמה ימים שאני במקומות כאלה, אני מספר שאני יהודי ואין לי בעיה עם זה. חוץ ממקרה אחד, במיקום די מפתיע, מאישיות מפתיעה: הייתי במזרח קונגו ותיעדתי את מלחמת האזרחים שהשתוללה. חזרתי אחר כך והצטרפתי למשלחת בינלאומית של רופאים ואנשי סיוע שהגישו עזרה לנפגעי המלחמה. שהיתי עם המשלחת מספר שבועות ואז באחת מהסעודות שאכלנו עם אנשי הסיוע, אחת הרופאות ממוצא צרפתי, אישה שבאמת עזרה להרבה אנשים שם, אומרת פתאום: 'אתה יודע, כל הצרות שבעולם הן בגלל היהודים. זה בגלל שאתם לא מאמינים באותו האיש'. הייתי המום. פתאום אישה כזו אינטליגנטית, אומרת כזה דבר אנטישמי. זה זעזע אותי".

 

סוריה: התיעוד שהכניס עיתונאים למעגל

בפעם הראשונה, לפני שנתיים, נכנס אנגל לשטח הסורי. הוא יצא מטורקיה למחוז אידליב שבסוריה. היה זה בתחילת מלחמת האזרחים ששיסעה את המדינה. אנגל הגיע בשליחות עיתונאית עם התחקירן אמיר תיבון לסקר את הקרבות מהצד הבטוח של הגבול - הצד הטורקי. שניים מחבריו כבר נהרגו בחומס במהלך הקרבות והוא לא חשב שיהיה בטוח שייכנס פנימה. הוא שוחח עם המורדים הסורים ששהו על אדמת טורקיה ואז בהחלטה של רגע נכנס פנימה.

"מה שרצינו", הוא משחזר, "היה לצלם את גבול סוריה מהצד הטורקי. שאלתי את המורדים על האזור והם סיפרו לי איך הם מבריחים את הגבול ואז הציעו לי: 'אם אתה רוצה להיכנס, אפשר להבריח אותך איתנו'. חששתי שזה אולי מסוכן מדי, אבל הבנתי שקיבלתי הזדמנות נדירה. זהו קו הגבול הכי מצותת על פני כדור הארץ. אין לי סיכוי להיכנס בצורה מתוכננת. הסיכוי היחיד הוא באלתור נועז שלא יאפשר לאף אחד להיערך אליו".

מיותר להסביר שזו הייתה יכולה להיות מלכודת. לא קשה יהיה לעלות על זהותו הישראלית. אבל אנגל פעל על פי תחושות הבטן שמלוות אותו בכל מקום. "אני תמיד מגיע עם דרכון זר ועם הזהות הלא-ישראלית שלי. אבל תמיד יש חשש שאולי עלו עליך, אז אני פועל בתחושות בטן. היינו עם האדם הזה כמה שעות, הוא היה נראה בסדר. הסתכלתי עליו, על העיניים, הן היו טובות. התחלנו לצעוד באזור מיוער על הגבול, אחרי שעתיים של הליכה הוא אמר לי 'אנחנו בסוריה'. היינו שם יומיים, דיברנו עם האנשים, כשכל הזמן חשש גדול מקנן. שרק לא יבוא מישהו וישאל יותר מדי שאלות".

איתי בסוריה

באותה כניסה ראשונית, שמו של ארגון דאעש היה ידוע אולי לכמה מזרחנים וחקרי מודיעין. ממש באותם ימים, עשה גם העיתונאי ג'יימס פולי את דרכו לסוריה. "ג'יימס נכנס לסוריה עם איש קשר אחר, בנתיב קצת שונה משלי, רחוק קילומטרים ספורים, באותו מחוז שבו היינו. אלא שבסוריה, לפעמים מרחק של כמה מאות מטרים, זה כבר עולם אחר, שנשלט על ידי קבוצת מורדים אחרת. למרבה הצער, הוא נקלע למארב של אנשי דאעש.

"לא ידעתי מדבר, עד שראיתי אותו - יחד עם כל העולם - מככב בסרטון של דאעש בסרבל כתום. זה היה בשבילי מראה קשה. הכרתי אותו מאפגניסטן וממקומות אחרים שסיקרנו. הוא היה נועז וידידותי. באותו רגע גם הבנתי שהשתנו הדברים, העיתונאים הפכו להיות מטרות. עד אז, לפחות לעיתונאים מערביים הייתה הגנה מסוימת. זה הביא תקופה חדשה. העיתונאים בסכנה לא פחות, ואולי יותר, מכל מערבי אחר".

לעומת הכניסה הראשונה, בזהות בדויה, הכניסה השנייה הייתה מתוכננת מראש, כאשר אנשי הגרילה הכורדים מודעים היטב לזהות הישראלית שלו. "בדרך כלל, אני מציג את עצמי כעיתוני אמריקאי עצמאי. אבל זה עניין די מתיש לשמור כל הזמן על זהות בדויה, תוך כדי שיחות וראיונות ידידותיים. לפחות החשש הזה נמנע ממני".

לכורדים קשרים טובים עם ישראל, הם רואים בה מופת למדינת מיעוט במזרח התיכון שמצליחה לפרוח ולשרוד מול איומי הרוב האסלמי. הם היו רוצים שישראל תסייע להם יותר ותעניק עזרה לאוטונומיה הכורדית ההולכת ומתבססת בצפון עיראק, אלא שעד לפני זמן לא ארוך, זה נמנע, כדי לא לפגוע ביחסי ישראל-טורקיה. עד שארדואן החליט מעצמו להרוס את היחסים, ישראל סיפקה לטורקיה מל"טים ואמצעי לחימה. "אני ראיתי את המל"טים האלו, עכשיו ירו איתם עליי", אנגל מתבדח.

מסתבר שהכורדים הפזורים בעיראק, טורקיה, סוריה ואיראן, מכירים את אנגל ומוקירים את פעילותו. לפני ארבע שנים הוא ראיין את מפקדת המחתרת הכורדית (PKK). "מה שמעניין שלא מדובר בגדוד לוחמים, אלא נשים לוחמות. יש לכך חשיבות, כי הכורדים גילו שלוחמי דאעש חוששים עד אימה ליפול מכדור של לוחמת, משום שלפי אמונתם מוות כזה לא יזכה אותם להגיע לגן העדן של הג'יהאדיסטים. לוחמי דאעש הם אכזרים, אבל הם זועקים 'א-ללה אכבר' בעת הלחימה וכך קל לגלות את מיקומם. הלוחמות לעומתם משמיעות זעקות קרב של 'קולולולו' והם נמלטים על נפשם.

"המפקדת שלהן ששמה מידה, היא לוחמת נועזת במיוחד. פגשתי אותה גם בעבר, באימונים בצפון עיראק. היא בעלת ידע רחב, מצטטת פילוסופים ומכירה את ההיסטוריה של האזור ואת ישראל. היא זכרה אותי, והיה לה הפעם מסר לישראל: 'אתם, העם היחיד בהיסטוריה שעבר טבח עם יותר נורא מאיתנו, התקוממתם והתאגדתם ובזכות זה הגעתם למדינה. אתם המודל שלנו לכך שנוכל להתגבר על רצח העם שנעשה לנו. חבל שבמקום לתמוך בנו עזרתם למי שרוצחים אותנו. הגיע הזמן שתסייעו לנו".

 

כוויית: חשיפה ומעצר עוצר נשימה

"המלחמה היא הזדמנות", הוא טוען, "לא רק סיכון: יש אזורים, בעיקר במדינות הערביות, שבימי שגרה לעולם לא אצליח להגיע אליהם. כשהמדינה מסודרת והמודיעין מתפקד, הם מיד בודקים את הזהות שלך ועולים עליך. אבל בזמן מלחמה, כשהכול מתפרק והגבולות פרוצים, זה הרבה יותר קל.

"במצרים, למשל, כשאני מגיע ומצלם, מיד מופיע איש 'מוחבראת' - המודיעין המצרי - ומתחיל לשאול שאלות: מה אני עושה ולמה אני מצלם. אבל בזמן המהפכה, השוטרים הועלמו מהרחובות, אין אנשי מודיעין ואין מי שישאל שאלות. וכך גם בסוריה: האם הייתי מצליח אי פעם לחצות את הגבול הסורי בזמן שהמשטר תפקד? אבל בחסות התוהו ובוהו אתה יכול לחמוק למדינה בלי לעורר תשומת לב. אני חייב לומר שהעבודה שלי מתקיימת על תוהו ובוהו".

וקרה שעלו עליך, שהיית על סף גילוי הזהות שלך?

"היה מקרה אחד: בכווית, לפני מספר שנים. הגעתי לשם עם הדרכון הזר שלי בדרך לעיראק ועלו עליי שאני ישראלי. עצרו אותי ל-14 שעות ושלחו אותי לירדן. זה אולי בגלל שבעבר, לפני כעשור, הייתי במדינה בזמן מלחמת המפרץ ושידרתי משם. בשעתו זה עשה רעש בכווית, שישראלי חדר להם לתוך המדינה ושידר משם".

והיכן היה המקום המסוכן ביותר שהיית בו? בלבנון כאשר החיזבאללה ירה עליך אר. פי ג'י? בסוריה כשהיית קרוב מדי למחסומי דאעש?

"נראה לי שהסיטואציה המסוכנת ביותר אליה נקלעתי הייתה סרייבו, בירת בוסניה. שם חששתי שלא אצא בחיים. סרייבו, בעת מלחמת האזרחים של הבלקן, זו הייתה בעצם טבילת האש הרצינית הראשונה שלי.

"בפעם האחרונה", הוא מנסה להרגיע, "בסך הכול שהיתי באזור החזית והקרבות, אבל אלו מקומות שאני יכול להסתדר בהם. הייתי מאוד קרוב לדאעש, מרחק ירי, ומוקף בבתים מרוסקים שעל כולם כתוב 'דאעש', לומר שבהם הוא שלט, עד שהכורדים שיחררו את העיר. אבל לא נכנסתי לתוך האזור שבשליטת דאעש, למקומות ששובים שבויים. להיכנס לשם זו התאבדות". נרגענו.

בראייה שלאחר מעשה, אנגל מבין שבעצם הוא תיעד את תהליך העלייה והצמיחה של המדינה האסלמית. "סוריה ועיראק", מסביר אנגל, "הן יצירות מלאכותיות. אין דבר כזה סורי ועיראקי. כשהייתי שם ושאלתי מישהו אם הוא עיראקי, הוא פשוט נעלב. הוא אמר לי: 'אני לא עיראקי, אני סוני'. השני אמר לי: 'אני לא זה ולא זה, אני כורדי'. המדינות האלו שסועות בין דתות ועדות שונות. מה שהחזיק את כל הפלגים הללו, הייתה הברוטליות של סדאם חוסיין.

"כשהאמריקנים כבשו את עיראק, ברוב תמימות או יומרנות הם הבטיחו לבנות מדינה חדשה עם כוח צבאי חזק שיחזיק את כולם יחד. אבל זה לא ממש הצליח. כשתיעדתי את אימוני הצבא העיראקי החדש, ראיתי קצין מחיל הנחתים, שמלמד את החיילים העיראקים איך לירות. מי שתרגם ביניהם היה כורדי. הוא לחש לי באוזן: 'אני שונא אותם, אני מלמד אותם לא טוב כדי שלא יירו עליי ועל האנשים שלי'.

"עכשיו בא דאעש ואומר: עזבו גבולות, אנחנו בונים מדינה לפי הדת: בונים חליפות אסלמית. מה אתה חושב דבר יותר אמיתי ומשמעותי? גבולות שהאירופאים שרטטו לפני מאה שנה, או החלוקה לפי הדתות? התשובה ברורה למדי".

עד כמה האמריקאים אשמים בהצלחתו של דאעש?

"הם למעשה יצקו את התשתית והמסד שעליהם צמח דאעש. אחרי שהם חיסלו את סדאם חוסיין, הם עוד העמידו בראש המדינה אדם שיעי, דבר שהפלה את המיעוט הסוני הגדול. הם גם קבעו שכל מי שהיה שותף לצבאו של משטר הבעת' הסוני של סדאם חוסיין, לא יוכל להשתתף בצבא החדש. וכך הם השאירו מחוץ למעגל את הקבוצה הכי חמושה ומיומנת שנותרה עם המון זמן וידע מיותר לעשות צרות. בפרט כשהם היו ממורמרים.

"פגשתי כמה חיילים לשעבר שצעקו לעברי: 'אנו דורשים מארצות הברית, מכוחות הקואליציה ומכל הגזענים שייתנו לנו את כל זכויותינו. אם לא, נילחם בהם, בכל מקום. נקריב שאהידים ויישפך דם של חפים מפשע". דאעש שהחל לצמוח בעיראק, זכה מהם בתמיכה משמעותית. הם לא כל-כך קיצוניים, אבל העלבון והזעם דחפו אותם להצטרף אליהם.

"בניגוד למה שחושבים, דאעש לא פועל לבד. את מוסול, העיר השנייה בגודלה בעיראק עם אוכלוסייה של מיליון איש, הם כבשו בין לילה. איך הם עשו את זה? מי שעזרו להם מבפנים היו החיילים לשעבר של סדאם חוסיין. המפקד שלהם היה עיזת איברהים א־דורי, שהיה סגנו של סדאם במועצת מפקדת המהפכה".

והמדיניות של אובמה במזרח התיכון, הנסיגה שלו מעיראק, גם היא קידמה את הצלחתם?

"בהחלט. היה בכך מסר בעייתי שאפשר את ההצלחה של דאעש. העובדה שצבא ארה"ב נטש, הותירה ואקום שחיזק אותם עוד יותר. מה שמפתיע הוא שדאעש, בניגוד לתדמית הפרועה שלו, הוא ארגון מסודר וממושמע. יש לו משנה סדורה".  

 

שועפט: המוקד של ההנסים האמיצים

דאעש מהווה איום עלינו, על ישראל?

"ישראל לא נמצאת בראש מעייניהם כרגע", מתרשם אנגל. "האויב הגדול שלהם כיום הם הכורדים, היזידים והשיעים. אבל אנו בהחלט ברשימה. דאעש עצמו חזק מול צבאות חלשים, כמו הסורים והעיראקים. אין צבא רציני שנלחם בארגון חוץ מהכורדים והאיראנים שהפכו לבעלי ברית של ארה"ב. אבל עם כל הכבוד, אני לא מאמין שיש להם כוח להתמודד עם צבא כמו זה של ישראל. הבעיה היא שדאעש מתפשט. הוא מושך אליו צעירים מכל רחבי העולם: חצי האי סיני בידו, לוב בידו. הוא נמצא קרוב לגבול הגולן. אם ירדן תיפול, הוא בהחלט עלול לעשות לנו צרות".

החוויה והביקור בשטח גרמו לך לשנות את דעתך לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

"פעם חשבתי שאפשר לעשות עסק עם אסד ולהחזיר את הגולן תמורת הסכם שלום. היום? זו בדיחה. אין למי להחזיר. ברור שהמצב הגיאופוליטי הבלתי יציב באזור שלנו, גורם לחשיבה מחודשת בעניין הזה.

"אחד הדברים למדתי כשהסתובבתי בעיראק וראיתי מה עושים למיעוטים שם, איך טבחו ביזידים למשל, אותם הכרתי היטב. עכשיו אני מבין היטב מה היה גורלנו לוּ היינו חסרי ישע. מיעוטים במזרח התיכון מתקשים לשרוד ללא כוח הנשק".

לא מדהים אותך, כעיתונאי חוץ, שכאשר סביבנו העולם בוער, רבבות נרצחים בסוריה ובעיראק, כשבאוקראינה מתנהלים קרבות עזים, העיתונות הבינלאומית עסוקה בכמה אבנים שנזרקו ברמאללה או קשקוש על מסגד בשכם?

"בהחלט מדהים. במערכות העיתונים מסבירים ש'יהודים זה חדשות'. מעבר לזה, כאן בישראל נוח לסקר. בא עיתונאי לתל אביב, נמצא במלון טוב של מדינה מערבית מסודרת ונוסע במרחק מספר קילומטרים לאיזו הפגנה בבילעין שמצטלמת טוב וחוזר הביתה בלי להסתכן ובלי להתאמץ.

"קח למשל את הנס מדנמרק. העיתון שלו שולח אותו לישראל, הוא נוסע לשועפט בירושלים ומצטלם עם שכפ"ץ וקסדה כשברקע שלו כמה פלסטינים מבעירים צמיגים. אני ואתה צוחקים אבל הצופים בבית מתרגשים ומתפעלים מהנס הגיבור. ואז פורצת מלחמה באפגניסטן ואומרים: 'בואו נשלח את הנס האמיץ לשם, הוא הרי כבר מומחה בעניין'. והנס מפסיק לצחוק ומתחיל לבכות. לשם הוא לא ייסע".

מה הפרויקט הבא שלך?

"כרגע אין משהו על הפרק", מתנצל אנגל. "צריך קצת להירגע. אני כותב, ומלמד על קונפליקטים ברחבי העולם". כשאני מבקש מאנגל תובנה, הוא משתתק. בסוף הוא מפנה אותי למקורות השמירה הקדומים:

שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.  

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מעבר לסגולה - הרב אליהו עמר

55 לרכישה

מוצרים נוספים

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

ספר קהלת עם פירוש ’נזר חכמה’ של הרב זמיר כהן

יפה באמת

הפרשה בה נולדת

שבויות

התחושות שלי - חיים ולדר

לכל המוצרים