פרשת אחרי מות
פרשת אחרי מות לאור המהר"ל: כשבתו של נקדימון לקטה שעורים
נאמר כי ישראל נגאלו בזכות כך שלא שינו את שמם, לבושם ושפת דיבורם. מהותם הפנימית נותרה אם כן טהורה כשהייתה. הכיצד נאמר אפוא כי היו שרויים באחרון שערי הטומאה?
- אברהם וינרוט
- ט' אייר התשפ"א
בפתח הפרשה העוסקת בטהרת ישראל ואיסורי עריות נאמר (ויקרא י"ח, ג): "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו, וכמעשה ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה לא תעשו ובחוקותיהם לא תלכו". התורה מתארת אפוא ניאוף כ"מעשי מצרים" ו"מעשי כנען". מה הטעם לכנות מעשי כיעור כמעשים של אומות אחרות? לגבי עבודה זרה למשל, לא נאמר כי אומות אחרות עושים אותה. לכאורה גם לגבי איסורי עריות די היה בעצם קביעת האיסור, ולא מובן הצורך בייחוס המעשים הללו לאומות אחרות?
רש"י מבאר כי המילים "כמעשה ארץ מצרים" באו ללמד "שמעשיהם של מצריים ושל כנעניים מקולקלים מכל האומות ואותו מקום שישבו בו ישראל מקולקל מן הכל".
כלומר, הדבר בא ללמד שעם ישראל הושם בגלות - בין האומות השפלות מכולן.
ובכן, מדוע נעשה הדבר כך שהעם הקדוש ביותר יהיה חשוף לקלקול החמור ביותר?
שיא השעבוד הוא בהכפפה למה ששונה בתכלית
המהר"ל בספרו "גבורות השם" פרק ד' מבאר כי בני ישראל ישבו בין המקולקלים שבאומות, שכן
שיא השעבוד הוא כאשר אדם מוכפף למי שהוא ההפך הגמור ממנו. מדוע? לכאורה, שעבוד הוא שעבוד, ומה ההבדל למי משועבדים? על כך משיב המהר"ל כי בנוסף לקושי השעבוד יש קושי נוסף - החשש להשתנות. אם אדם מוכפף לגורם הדומה לו, הוא יכול לשמור על זהותו, שאינה כה שונה לעומת מעבידו. במקרה זה אין הוא חושש להשתנות. אבל, משהוכפף לגורם שונה בתכלית הדבר מחייב אותו להסתיר כליל ולכבוש את זהותו העצמית השונה. במקרה זה אישיותו ועצמיותו נרמסים כליל והוא חושש מכל להשתנות. הטעם לחשש זה נעוץ בכלל לפיו כל דבר מתפעל ומתחולל בו שינוי כתוצאה מחשיפה והתנגשות עם דבר המנוגד לו בתכלית. ובלשון המהר"ל: "כל דבר מתפעל מהפכו והפכו פועל בו".
לכן, כאשר רצה הקב"ה לקיים את הגזירה שגזר על זרע אברהם (בראשית ט"ו, י"ג) "כי גר יהיה זרעך... ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" - "לא היה זה אלא באומה שהיא הפכית להם". כלומר, מאחר שגזר הקב"ה שעבוד ועינוי על ישראל ראוי היה שישתעבדו לאומה שהיא הופכית להם בתכלית.
ישראל היו הפכיים למצרים
נקודת ההבדל החריפה בין ישראל לעמים הייתה בתחום המוסר האישי.
המצרים והכנענים היו פרוצים בעריות ובמעשי תועבה, ואילו בני ישראל היו קדושים ומובדלים מעריות כמו שאמר הכתוב (תהילים קכ"ב) "שבטי יה עדות לישראל", שהעיד שמו של הקב"ה עליהם שהם בני אבותיהם. ועליהם נאמר הפסוק "גן נעול אחותי כלה, גל נעול, מעין חתום" (שיר השירים ד' י"ב) "אמר רבי פנחס 'גן נעול' אלו הבתולות 'גן נעול' אלו הבעולות, 'מעין חתום' אלו הזכרים".
"נמצא כי ישראל היו הפכיים למצרים. המצרים היו דבוקים בזנות וישראל מובדלים מן הערוה".
שורש ההבחנה בין ישראל לעמים
ככל שאדם חומרי יותר - יש לו נטייה חזקה יותר להמשך לזימה, וככל שאדם רוחני ושכלי יותר הוא זר לנטייה זו. זהו יסוד ההבחנה בין ישראל לאומות ביחס למשיכה לאיסורי עריות. ובלשון המהר"ל: "וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשי בהמה, ולפיכך אמרה תורה במנחת סוטה שיהא קרבנה מן השעורים 'לפי שהיא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה'. כי ענין הזנות הוא מתאוות הגוף, וישראל שהם נבדלים וקדושים מן העריות, זה מפני שהם נמשכים אחר הצורה (הנפש הרוחנית) שהיא קדושה ונבדלת מן החומר".
דבר רוחני שמאבד את צלמו בטל לחלוטין
המהר"ל נותן לדברים ממד נוסף של עומק.
לדבר גשמי יש קיום ממשי גם אם הוא מסואב. אבל, דבר רוחני קיים רק אם שומר על טהרתו.
אם דבר רוחני הופך לגשמי הוא לא פחות טוב אלא בטל לחלוטין. כמו אדם שניטלה נשמתו.
כך למשל, בשר טרף הוא בשר. אבל, מזוזה פסולה היא כלום.
אם נוטלים מדבר רוחני את מהותו הרוחנית הוא בטל לגמרי ואינו קיים. ממילא, אם ישראל מאבדים את צלמם הייחודי והרוחני, הם לא מתקלקלים אלא "כאילו לא היה להם מציאות כלל. כי ענין הצורה היא רק כשהיא שלימה. ואם אינה שלימה אין לה ענין הצורה".
השעבוד במצרים הוא שיא החידלון
השעבוד במצרים גרם סבל מוחלט והיווה מעין מוות וחידלון, שכן ישראל מאופיינים ברוחניות והמצרים היו מגושמים לחלוטין. עם ההתערות של ישראל במצרים "היו כאילו לא היה להם כלל מציאות", שהרי הכלל הוא כאמור, כי כאשר דבר רוחני מאבד את שלמותו הרוחנית, הוא לא מתקלקל אלא - מתבטל.
כשיורדים - יורדים עד התהום
המהר"ל ממחיש רעיון זה באמצעות עיון בסוגיה במסכת כתובות דף ט"ו עמ' ב'.
בגמרא שם מסופר כי רבי יוחנן בן זכאי ראה עלמה אחת שהייתה מלקטת שעורים מבין גללי בהמות של ערביים. הייתה זו בתו של נקדימון בן גוריון מעשירי ירושלים, שרבי יוחנן בן זכאי חתם כעד על כתובתה, שבה היה כתוב כי נכסיה כללו "אלף אלפי דינרי זהב מבית אביה חוץ משל חמיה".
משראה רבי יוחנן אישה עשירה ונכבדה זו בעוניה ובניוולה אמר כך: "אשריכם ישראל, בזמן שאתם עושים רצונו של מקום אין כל אומה ולשון שולטת בכם, וכשאין אתם עושים רצונו של מקום מוסר אתכם הקב"ה ביד אומה שפלה, ואף ביד בהמה של אומה שפלה".
מקשה המהר"ל: רבי יוחנן פתח במילים "אשריכם ישראל". ובכן, מה השבח? איזו מעלה ניכרת מכך שכאשר הם נופלים - בזיונם מוחלט.
משיב המהר"ל: מכיוון שעם ישראל התייחד בדרגתו הרוחנית, הרי שהשלמות היא סוד קיומה, בבחינת "להיות או לחדול". ברוחניות זה או מושלם או לא קיים. בגשמיות יש חצי חם וחצי קר אבל ברוחניות אין כמעט כשר או בערך נכון. ממילא, כאשר ישראל הם למעלה, רוחניים ונשגבים, הם עולים על כל עם ולשון. אך אם חלילה איבדו את מעלתם – הרי שמציאותם בטלה לחלוטין והם נמסרים ביד השפל שבשפלים. שכן "אם אין הצורה בשלימות הרי הוא נמסר ביד בהמה חיה ועוף שהם חומריים, כי הצורה השלימה אם אינה בשלימותה הגמור היא בטילה לגמרי".
תגובת הרוח כשהיא נתקלת בחומר
בני ישראל במצרים ירדו למ"ט שערי טומאה. מצד שני נאמר כי הם נגאלו בזכות כך שלא שינו את שמם, לבושם ושפת דיבורם. מהותם הפנימית נותרה אם כן טהורה כשהייתה. הכיצד נאמר אפוא כי היו שרויים באחרון שערי הטומאה? אין זאת אלא, שכאשר מהות רוחנית נתקלת בסיאוב מוחלט הרי שהדבר דוחה אותה, והיא מתכנסת אל תוך עצמה ונבדלת ממנו. משתתכנס בעצמה - מיד היא נגאלת. אדרבה, לגאולת הרוח יש השפעה עצומה אף על החומר.
תגובת החומר כשהוא נתקל ברוח
המהר"ל מוסיף עוד כי כאשר ישראל השתחררו מהלפיתה המצרית ונהיו ראויים לצאת לחירות ולקבל את המעלה האלוקית, הרי "שדבר זה עצמו הפך למצרים לרעה ולחסרון". כלומר, ככל שהלבן בוהק יותר כן ניכרת שחרותו של השחור. המצרים נוכחו לדעת וראו לנגד עיניהם עד כמה הם נעדרי תוכן וריקים מכול וסולם הערכים שלהם נראה בעיניהם נטול ערך, צבוע ותפל. על כן, הם זנחו אותו ונותרו נעדרי סולם ערכי בכלל. משעשו כן, הפכו להיות מקולקלים עוד יותר ונעדרי כל עכבות מוסריות. "ושלימות ישראל גרם שהמצרים יהיו עוד יותר הפוכים מהם, לכך במקום שישבו שם ישראל - היו המצרים יותר מקולקלים מהכל".
הנה כי כן גלות מצרים מלמדת אותנו חמישה כללים אלו:
ההבדל בין ישראל לעמים בתחום המוסר האישי נובע מכך שלישראל יש נפש רוחנית קדושה ונבדלת מן החומר.
כל דבר מתפעל ומתחולל בו שינוי כתוצאה מחשיפה והתנגשות עם דבר המנוגד לו בתכלית.
כאשר דבר רוחני מאבד את שלמותו הרוחנית, הוא לא מתקלקל אלא - מתבטל.
כאשר מהות רוחנית נתקלת בסיאוב מוחלט, הדבר דוחה אותה, והיא מתכנסת אל תוך עצמה ונבדלת ממנו.
כשהחומר נתקל ברוח הוא נוכח שסולם הערכים שבנה צבוע ותפל, יזנח אותו ויהא נטול כל עכבות מוסריות.
מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט