על הזוגיות: 97 ק"מ ששינו לנו את החיים

אם לא הייתי מכירה את יובל, לא הייתי מאמינה לסיפור הזוגי שלה.

"לפני הנישואין", מספרת יובל, "הכל היה נראה מושלם". דני והיא היו מתואמים להפליא ברצון להשקיע בזוגיות, להיות הכי הכי אחד בשביל השני. היא היתה בטוחה שזה ימשך לנצח, כמו כל ההבטחות שהיו חרוטות על המתנות שקבלה.

אחרי החתונה, ככה בתום החודשים הראשונים, משהו התחיל לחרוק. הרצון להרשים אחד את השני איכשהו דעך, התגלעו מחלוקות, התגלו אי הסכמות. הוויכוח המשמעותי הראשון היה די שווה, בהתחשב ברגעי הפיוס שאחריו, אבל בהמשך היו הרבה יותר וויכוחים, והרבה פחות רגעי פיוס.

הריבים שלא הסתיימו יצרו עוינות, אווירה עכורה, רצון להרפות, להתאמץ רק בשביל לשרוד ולחפש דברים טובים במישורים אחרים של החיים. שני הנסיכים שנולדו היו חלק מהחגיגה הלא חגיגית הזאת ונטו לריב בעצמם, לעורר מהומות ועוד כל מיני דברים שילדים עושים כשההורים שלהם חיים ככה.

יובל שקעה בעבודה, שלחה את הבנים לחוגים, אבזרה אותם במשחקים מול מסכים וצנחה באפיסת כוחות בסופו של יום, מצפה באכזבה שהשינה תאסוף אותה .

דני כעס, מחה, וזה היה רק בשלבים הראשונים. אחר כך זה היה הרבה יותר גרוע, כי האדישות תפשה את מקום הכעס. לא'כפת לו כזה, עסוק בשלו, עבודה חברים וחיבור און ליין למדיה, וזה הדבר שהכי כאב לה, וגם הפחיד אותה.

לפחות שירגיש לא טוב עם זה, שלחיות ככה זה תקוע בגרון. האדישות הזאת היתה מעל לכוחות שלה. עד כדי כך לא חשוב לו הקשר?!

אם זה לא יכאב לו, מה יגרום לו לרצות שינוי?

אולי הוא איבד את זה? אולי הוא כבר עם מחשבות אחרות, כואבות, בכיוון של פרידה?

בעיצומן של המריבות היה גם בה כעס, עלבון, תסכול. אבל כששכחו קולות המלחמה והגיעו שעות של איבה שקטה, של כמעט אפס תקשורת, היא הופתעה לגלות בתוכה רגשות אחרים. מסתבר שדני היה יקר לה מכדי שתוותר עליו, וגם על המשפחה הקטנה שלה.

היא הרגישה את הכאב שבהחמצה. שום משפחתיות, חמימות או נעימות, רק פיזור אחד גדול.

יובל סיפרה לי שהיא רצתה שמשהו יתחבר, שמשהו טוב יקרה להם. היא כבר מזמן ירדה מהעצים שעליהם טיפסה לפני שנים, אבל הרכבת המשיכה במסלול והעצים לא היו רלוונטיים. היא פחדה שאיחרה את המועד, לא ידעה מה עושים ואיך.

זה לא קרה ביום אחד כמו בסיפורים, אבל היא הרגישה שמשהו עובר על דני. היום היא יודעת לספר לי מה בדיוק קרה שם, אבל מה שרלוונטי יותר הוא שדני פגש את יואב, חבר מהיחידה הצבאית בה שירתו שהתחיל לשמור שבת. הוא היה האדם האחרון, לדעתו, שיתחבר לזה. "יואב היה סגור על עצמו לארח אותנו בשבת, אנחנו כמעט סגורים על לא, אבל יום אחד זה קרה - ארזנו ונסענו 97 ק"מ צפונה", היא מספרת.

"ישבנו שנינו מוקסמים מאווירה משפחתית, ממה שיוצר היום הקדוש הזה.

"מיששנו שם את החגיגיות, את השקיפות של הרצון הברור של כולם להנות ולרומם רגעים משותפים. היתה שם סעודה טעימה במיוחד, דיבורים נעימים עם תכנים של פרשת שבוע כשכל ילד סיפר משהו.

"אחרי הסעודה התפצלנו. הילדים הלכו לישון, הנחנו ליואב ודני להיזכר בחוויות מהעבר ובתובנות על החיים, והתיישבנו לשיחת נשים. נאווה אמרה לי ששבת זה קסם של מתנה. היא אמרה עוד כמה דברים שעדין לא נגעו בי אז, על החיבור של יהודי לשבת, שהוא הרבה יותר גבוה מסתם יום של נעימות וששומרים שבת כי זאת מצווה, היא אות ברית בינינו לבין בורא העולם אבא שלנו.

"המילים לא נגעו בי בשלב ההוא, רק תמונה אחת ששווה אלף מילים.

ראיתי התגשמות של חלום זוגי-משפחתי מול העיניים שלי.

"בדרך חזור, כשהילדים נרדמו מאחור, התפרץ לנו שיח מבורך כזה, דיבור ספונטני שלא היה לנו כבר שנים. הרגשנו נח ונעים לעבד יחד את החוויה. השיח הזה היה פתיחה נעימה של ערוץ התקשורת המתחדש שלנו. היה כיף לפגוש את הרצון שהתעורר אצל דני, הצבע חזר ללחיים של הזוגיות שלנו.

"הילדים, עם החיישנים המבורכים שלהם, זרמו גם עם ההחלטה שלנו לשמור שבת.

"היום, יואב ונאווה מתארחים גם אצלנו בשבתות. הם יודעים שזה בזכותם, ולא יודעים עד כמה.

"יש לנו עדין חילוקי דעות ועליות וירידות, אבל הכל על ערוץ של תקשורת, כי לשנינו ברור שאנחנו רוצים ויכולים להשקיע בקשר, ויכולים להגיע למשהו טוב.

"כל סופשבוע אנחנו חייבים להתארגן ביחד לאירוע המכונן שלנו.

"דני ואני מחכים לשבת הבאה. זה הסטטוס שלנו, עכשיו אנחנו מבינים שהחיבור הנשגב הזה שיש לנו לשבת ולמי שהעניק לנו את אותה באהבה, בנה מחדש את הקשר, והוא כוח שמימי שגם מתחזק אותנו מידי שבוע.

"שבת מחברת אותנו, מלכדת לנו את המשפחה, מרוממת את השיח ומטעינה אותנו מהמצבר השמימי שלה, שכולו אהבה אינסופית".