פרשת תולדות
פרשת תולדות לאור המהר"ל: ההבדל בין בכורה לנזיד עדשים
משבחר עשיו בנזיד האדום ובראייה השטחית של המציאות הפיסית, הרי שהמחיש כי בכורה אינה מתאימה לו, שהרי בכורה מבטאת את המהות הפנימית ואת התוכן העמוק של היצירה
- אברהם וינרוט
- ב' כסלו התשפ"א
פרשת תולדות נפתחת בהריונה של רבקה עם יעקב ועשיו ונאמר (בראשית כ"ה, כ"ב): "ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי ותלך לדרוש את ה'".
רש"י מבאר את המונח "ויתרוצצו" בשני אופנים:
א. לשון ריצה, כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר יעקב רץ ומפרכס לצאת, וכשהייתה עוברת על פתחי עבודה זרה עשו מפרכס לצאת.
ב. שהיו מתרוצצים זה עם זה ורבים על נחלת שני עולמות".
המהר"ל מקשה על שני הפירושים הללו.
הפירוש הראשון מעורר תמיהה שהרי לעוּבּר אין רצון ואין דעת. אם כן מה פשר הריצה לבתי כנסיות מחד ולבתי עבודה זרה מאידך?
הפירוש השני בדבר מריבה במעי אמם על נחלת שני העולמות, עולם הזה ועולם הבא, תמוה עוד יותר "אם האחד ינצח את אחיו וכי יקח את העולם ממנו בהיותו בבטן?"
בעולם הזה יש טריטוריה שניתן ליטול מידו של אחר בכוח הזרוע. אבל, עולם הבא הוא דבר שאדם נוחל מהקב"ה לפי מעשיו ו"את אשר יחפוץ ויבחר בו ה' הוא הקדוש ויקרב אותו לו"? כיצד ניתן אם כן להיאבק על נחלת העולם הבא? ובכלל, חלקו של האחד אינו בא על חשבון חלקו של אחיו, שהרי את העולם הבא נוחל צדיק ואת הגהינום יורש רשע, ויש שם מקום לכולם.
מה פשר השמות
הפרשה מלמדת אותנו את פשר שמו של עשיו ואת פשר שמו של יעקב. כך נאמר (בפסוקים כ"ה-כ"ו): "ויצא הראשון אדמוני כולו כאדרת שער ויקראו שמו עשיו. ואחרי כן יצא אחיו וידו אוחזת בעקב עשיו ויקרא שמו יעקב". כלומר, עשיו מלשון עשוי ושלם. יעקב מלשון עקֵב. ברם, מה פשר השמות הללו? שֵם הוא הגדרה המלמדת על המהות. איזו מהות נגזרת מהעובדה שעשיו נולד כשהוא "עשוי"? ומה המהות של יעקב שמוסקת מכך שכאשר נולד תפס בעקבו של עשיו?
מה פשר העברת הבכורה?
הכתוב ממשיך ומתאר את מעשה רכישת הבכורה ע"י יעקב מעשיו ונאמר: (שם, כ"ט-לד) "ויזד יעקב נזיד ויבא עשו מן השדה והוא עיף. ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדום האדום הזה... ויאמר יעקב מכרה כיום את בכורתך לי. ויאמר עשו הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה... וימכור את בכורתו ליעקב".
פרשת העברת הבכורה מעוררת קושי עיוני בכמה היבטים:
- איך יכול מי שאינו בכור לרכוש בכורה? האם ניתן לרכוש כהונה? הרי זה סטטוס התלוי במציאות פיסית ואותה אי אפשר לשנות ע"י קניין?
- האם יש קשר פנימי בין הלהט של עשיו לעדשים לבין אובדן הבכורה?
- מה פשר האמירה של עשיו "הנה אנוכי הולך למות"? וכי היה עשיו על ערש דווי לפני מותו? הרי עשיו ויעקב היו בני אותו גיל, והם היו צעירים מאוד, בריאים ומצויים בשיא כוחם.
- רש"י מביא מדרש אגדה לפיו יעקב תפס בעקב עשיו לא רק במישור הפיסי אלא "בדין היה אוחז בו לעכבו מלצאת ראשון, שכן יעקב נוצר מטיפת הזרע הראשונה ועשיו מן השנייה. צא ולמד משפופרת שפיה צר. הכנס בה שתי אבנים זו אחרי זו. האבן שנכנסה ראשונה תצא אחרונה וזו שנכנסה אחרונה תצא ראשונה. נמצא שעשיו שנוצר אחרון יצא ראשון ויעקב שנוצר ראשון יצא אחרון. יעקב בא לעכבו שיהא ראשון ללידה כראשון ליצירה, ויטול את הבכורה מן הדין".
יעקב ניסה אפוא ליטול את הבכורה מן הדין ולא עלתה בידו. התפיסה בעקב עשיו לא מנעה ממנו להגיח ראשונה ולהיות בכור. הכיצד זה הצליח לפתע בעניין זה באמצעות נזיד עדשים?
יעקב ועשיו - שני קצוות של אדם אחד
המהר"ל בספרו "גבורות ה'" בפרק ס"ז מבאר מה תכלית בריאתו של עשיו ומדוע נולד כתאום ליעקב. לדבריו, חטא אדם הראשון גרם לכך שהאדם "יודע טוב ורע" כלומר, הטוב והרע מעורבבים זה בזה ומחוברים זה לזה. מלאכת האדם היא לזקק את הטוב ולהפרידו מהרע. דבר זה גרם לכך שאצל אברהם נולד טוב (יצחק) ורע (ישמעאל) ולאחר מכן הייתה הפרדה בין יצחק לישמעאל. מלאכת הזיכוך הגיעה לשיאה עם לידת יעקב. ביעקב לא היה שמץ של רע ואילו בעשיו במקביל לא היה שמץ של קדושה. יעקב ועשיו נבראו כתאומים, שכן היו למעשה אדם אחד שהתפצל לשניים, כאשר את החלק הגשמי נטל עשיו בשלמותו. "כולו כאדרת שיער", כלומר הוא עשוי ושלם לחלוטין במישור הפיסי וכולו גשמיות. לאחר שכל הגשמיות ניטלה ע"י עשיו בשלמות - באה הרוחניות של יעקב ומשגשגת בטהרתה ובשלמותה. בלשון המהר"ל: "אם היה נולד יעקב בפני עצמו לא היתה הטהרה מן הפסולת כמו כאשר עשיו נולד עמו, אז נברר הזרע... הבירור הזה לקבל ענין אלוהי שהוברר יעקב לקדושה ונתן חטאת יעקב על ראש השעיר". את החלק הרוחני לקח יעקב באופן מלא ומזוכך. יעקב נקרא על כן מלשון "עקֵב" במובן הזה שהוא נמצא בנקודת הקיצון לעשיו, ואוחז רק בקצה האחרון של הגשמיות. יעקב היה על כן איש תם כלומר שלם, וחז"ל ציינו כי בשלמותו דמה לאדם הראשון קודם החטא.
הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו
ההבחנה האמורה בין מהותו של יעקב למהותו של עשיו באה לידי ביטוי בפסוק (בראשית כ"ז, כ"ב) "הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו". מי שפועל בעולם הפיסי נזקק לידיים ולעשייה גשמית. מי שפועל בעולם המופשט והרוחני פועל באמצעות מחשבה וקול. אפילו במישור הקנייני חל הכלל לפיו להקנות דבר להקדש ניתן ע"י דיבור, ולהקנות דבר מה להדיוט ניתן רק ע"י מעשה פיסי, ובלשון המשנה (קידושין כ"ח, עמ' ב') "אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט".
המהר"ל בספרו "גור אריה" על במדבר כ"א, ל"ה מוסיף ומבאר כי הידיים מסמלים את התפשטות הגוף בתחומי המרחב, שאותו הם מנסים לתפוס. "הידיים ידי עשו - כי אין בכל אברי האדם שיש בהם התפשטות כמו הידיים, שהם מתפשטים אל המרחב. וזו תכונת הדבר הגשמי, שיש לו התפשטות כמו הידיים, וזהו כוחו של עשיו". לעומת זאת, דבר רוחני הוא אין סופי ואינו מוגבל מלכתחילה בגבולות של זמן ומרחב. על כן "אמר הכתוב 'הקול קול יעקב', כי יעקב סגולתו היא הקול שהוא הרוח והוא הבלתי גשמי, וזהו כוחו. כי זה כח יעקב, שהוא דבק בה' שאינו גוף".
מצא מין את מינו וניעור
המהר"ל בדרוש על המצוות מבאר את דברי חז"ל כי כשהייתה רבקה עוברת על פתחי בתי מדרשות היה יעקב מפרכס ורוצה לצאת, שכן יעקב היה כולו רוחניות עוד בבטן אמו והיה דבק באלוקיו. רוחניות נמשכת לקדושה - לא כעניין של בחירה, אלא באופן טבעי, שהרי "כל דבר נמשך לשורשו". אין זה עניין שכלי אלא משיכה טבעית, כפי שאמר דוד המלך (תהילים קי"ט, נ"ט) "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך", וביארו חז"ל (ויקרא רבה ל"ה, א') "אמר דוד לפני הקב"ה: חישבתי דרכי כל יום: אלך למקום פלוני ולמקום פלוני, והיו רגלי מביאות אותי לבתי כנסיות ובתי מדרשות". כלומר, הרגליים הוליכו אותו "מעצמן" אל בית המדרש.
עשיו נמשך באופן טבעי למקומות שעבדו בהם עבודה זרה ואילו יעקב נמשך באופן טבעי לבתי כנסיות ובתי מדרשות, שכן "מצא מין את מינו וניעור".
מאבק הרוח בגשם
בהתאם לעיקרון האמור המגדיר את יעקב כמי שיש בו רק רוח ואת עשיו כמי שיש בו רק גשמיות,
מבאר המהר"ל בספרו "גור אריה" את המאבק של יעקב ועשיו בבטן אימם על נחלת שני העולמות. לא היה זה מאבק שנובע מאינטרס שונה, אלא מאבק שנבע מכוח היותם מהוויות סותרות באופן טבעי. אש ומים אינם נאבקים מכוח בחירה ותחרות, אלא מכיוון שיש להם מהות סותרת וניגודית. "לפיכך אף שעדיין היו בבטן אמם היו מתנגדים זה לזה, כי מאחר שבעצם מציאות הם מתנגדים - אין להם שתוף ביחד, כמו אש ומים, שאף על גב שאין דעת ורצון בהם, הרי שהם מתנגדים בצד עצמם".
יעקב בכור כי בכורה היא קרבה אל המקור
בהתאם להבנה כי יעקב ועשיו היו מציאות אחת שהתפצלה לשני תאומים, שהאחד כולו רוחני והשני כולו גשמי, מסביר המהר"ל בספרו "גבורות ה'" פרק כ"ט את רכישת הבכורה. למעשה, לא היה יעקב צריך לקנות בכורה כדי שיוגדר כבכור.
הבן הבכור הוא הקרוב ביותר לאביו והדבר הראשון שיצא ממנו. בכורה מבטאת את עיקרו של הדבר ואת לב העניין ומהותו. יעקב ועשיו היו ישות אחת ויעקב היה הפרי הפנימי ועשיו הקליפה החיצונית. מכיוון שהעיקר הוא הרוח שהיא הפנימיות והתוכן, היה יעקב ראוי להיות בכור. אכן, המחזיק בפרי רואה תחילה את הקליפה ורק אח"כ רואה את פנים הפרי. זו הסיבה שעשיו יצא לעולם גשמי זה - ראשון. אבל, עיקרו של דבר הוא הפרי ולא הקליפה והוא הדבר הקרוב ביותר מבחינת מהותו אל ה"יוצר", שהם שלושת השותפים שבאדם: יצחק, רבקה והקב"ה.
בכורה ונזיד – כשני הפכים
המהר"ל בספרו "נצח ישראל" פרק ט"ו מבאר על כן, כי יעקב נתן לעשיו לחם ונזיד עדשים המבטאים מציאות גשמית פשוטה. עשיו אף הגדיר את המאכל לפי צבעו החיצוני "האדום האדום הזה", שכן כל מה שראה היה - הרובד השטחי והחיצוני של המציאות הגשמית. עשיו ראה את הצד החיצוני של הקליפה. על כן נקרא שמו אדום - כמי שמבטא את הרדידות הגשמית ואת השטחיות החיצונית. משבחר עשיו בנזיד האדום ובראייה השטחית של המציאות הפיסית, הרי שהמחיש כי בכורה אינה מתאימה לו, שהרי בכורה מבטאת את המהות הפנימית ואת התוכן העמוק של היצירה, שבה דומה היא ליוצרה. על כן המיר עשיו את "תאוות הגוף שלקח בעד הבכורה, שהיא קדושה בלתי גשמית, והחליף אותו בעולם הבא הבלתי גשמי".
"הנה אנוכי הולך למות" לעומת "יעקב לא מת"
בהתאם לכך גם מובנים דברי עשיו "הנה אנכי הולך למות ולמה זה לי בכורה", שכן מי שמקדש את המציאות הגשמית השטחית הנראית לעין, כופר בתחיית המתים ובהשארת הנפש ורואה בעולם הזה את חזות הכול ואת תכלית הקיום. עשיו בז לבכורה ולמהות הרוחנית של האדם וחז"ל מציינים (במסכת בבא בתרא דף ט"ז עמ' ב') כי עשיו גם כפר בתחיית המתים "שהיה אומר שהעולם הזה הוא עיקר והוא עולם הגשמי, ואין כאן תחייה כלל. ואם כן 'למה זה לי בכורה', דהיינו הקדושה הנבדלת מן הגשמי, כי אין לאדם דבר זולת עולם הגשמי הזה". אכן, איש כזה "הולך למות", כי סופו של כל דבר גשמי כיליון ואבדון ולשם הוא צועד. יעקב לעומת זאת בחר ב"חיי עולם" שניטעו בו על שום רוחניותו, ואכן חז"ל מציינים במסכת תענית דף ה' עמ' ב' כי "יעקב אבינו לא מת".
הנה כי כן, יעקב ועשיו היוו מציאות אחת שנחלקה לשני פנים. עשיו נטל את כל החומריות והיה "עשוי" כולו מגשמיות. יעקב ניצב בקצה האחרון של הגשמיות, אחז בעקב שלה וכולו שלם, תם, ומקדש רוחניות. על כן, נטל יעקב את הבכורה שמשקפת את המהות הפנימית שבה האדם דומה ליוצרו, ואילו עשיו בחר בנזיד עדשים גשמי ובהשתקפותה החיצונית והשטחית של המציאות -"באדום האדום הזה". עשיו נקרא מת בעודו בחייו, שהרי כל דבר גשמי קמל וצועד אל עבר סופו, ואילו יעקב נקרא חי גם במותו, ונוחל שני עולמות.
מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט