מגזין

"הועפתי מהרכב למרחק 10 מטרים, וכל הזמן שאלתי: ’מה עם התינוק?’"

אסתי רובינשטיין עברה שלוש תאונות בחייה, נפצעה, עברה תהליכי שיקום, ואז גילתה את החרדה שהיא נושאת עימה ושמונעת ממנה לעלות על רכב פרטי. שבע שנים אחרי שמצאה פתרון, היא חושפת את המסע שעברה. מצמרר

שתף במייל
| כ"א חשון התשפ"א |
(בעיגול: אסתי רובינשטיין)
whatsapp
אא

רוב לקוחותיה של אסתי רובינשטיין מכירים אותה כ'אשת הברזל'; זו שיודעת לחלק את יומה באופן כמעט אקרובטי בין משימותיה כמעצבת פנים עצמאית לבין העיסוק בפיקוח בנייה. במשך חלק ניכר מיומה היא שוהה במשרד, ובחלקו השני מתרוצצת בחוץ, לעתים בגשמים וברוחות, כשהיא אחראית על צוות של פועלים.

יומה של אסתי עמוס לעייפה, אך מעטים הם אלו שמודעים לכך שמאחורי האישה הנמרצת וחדורת האמביציה, מסתתרת דמות שחייה ניצלו לפני עשרים וארבע שנים, בתאונת דרכים קשה מאוד.

"את בוודאי רוצה לשמוע שהיו ניסים גדולים ויצאתי ללא פגע", היא אומרת לי בחיוך, "אבל לא. אמנם היו ניסים ועצם זה שאני קיימת כאן בעולם זה נס עצום. אבל לצערי לא יצאתי ללא פגע, מה עוד שבהמשך חיי עברתי עוד שתי תאונות דרכים נוספות. אני סוחבת איתי את הטראומה, אך דווקא בשל כך הסכמתי לספר את סיפורי. אני חושבת שכולנו מוכרחים לזכור להודות לאבא שבשמיים על הרעה כשם שמודים על הטובה, כי בסופו של דבר הכל טוב עבורנו".

 

ברגע אחד נחתך הכל

ההתמודדות של אסתי התחילה מעט לאחר נישואיה בגיל 19, כאשר היא גילתה שהחלום לחבוק תינוק משלה הולך ומתרחק. "במשך כמעט חמש שנים המתנו להולדת בננו הבכור", היא מספרת. "אלו היו שנים עמוסות בטיפולים שעלו לנו הון תועפות, וזאת בנוסף לקושי הפיזי, הנפשי והכלכלי. החלטנו שאנו עושים הכל כדי לזכות בילד משלנו, ואחרי כמעט חמש שנים התבשרנו סוף-סוף בבשורה המשמחת, והתחלנו לספור בכיליון עיניים את הימים והשבועות ללידה הצפויה".

בערב ראש השנה, כשהיא בעיצומו של היריון יקר מפז, נסעה אסתי יחד עם בעלה ברכב. "היינו אמורים להתארח אצל סבתא שלי", היא מספרת, "אלא שבמהלך הנסיעה פגע בנו אחד הרכבים, וגרם לנו לסטות מהנתיב. התרחשה תאונה קשה מאוד, ואני הייתי הפצועה הקשה ביותר. הושלכתי מן הרכב למרחק של עשרה מטרים, סבלתי מאבדן הכרה ומזעזוע מוח, מפציעות חיצוניות ופנימיות ומשברים רבים".

התמונה הראשונה שקיימת בזיכרונה לאחר התאונה הייתה בבית החולים, כאשר היא התעוררה בחדר הטראומה. "אני זוכרת שהמשפט הראשון שמלמלתי אל הרופאים הוא שאני בהיריון ושיבדקו מה קורה עם העובר הקטנטן. לעולם לא אשכח את הרגע בו העלו אותו על המסך והראו לי בהתרגשות שיש לו דופק והוא מזיז ידיים ורגליים. כן, הוא חי, אם כי כמובן יעבור בדיקות עם לידתו, כדי לוודא שלא נפגע".

ימי האשפוז לאחר התאונה היו רק הפתיח לתקופת שיקום ממושכת שלא הסתיימה עד היום. "אלו היו ימים לא קלים בכלל", היא נזכרת, "הייתי בשמירת הריון עקב המצב המורכב וכמעט לא יכולתי לעשות דבר, אבל כל הזמן הודיתי להקב"ה. התחושה הייתה שכביכול ביד אחת הקב"ה העיף את הרכב, אך ביד השנייה והרחומה הוא העביר אותנו את הכביש והעניק לנו חיים במתנה. הדבר המצמרר הוא שבדיוק עשרה ימים לאחר התאונה בה נפגעתי התרחשה באותו מקום תאונה נוספת, בה היו הרוגים. זה המחיש לי את גודל הסכנה בה היינו נתונים, או כמו שאמר בעל המוסך לבעלי לאחר שראה את רכבנו הפגוע: 'לא ברור לי איך יצאתם מפגיעה כזו בחיים'".

אלא שדווקא אז, עם השחרור מבית החולים, היא גילתה דבר מבהיל. "אבא שלי הגיע לשחרר אותי, ברכבו, וכשנכנסתי לרכב נתקפתי בהתקף חרדה, נשטפתי בזיעה קרה, רעד בכל הגוף, דמעות ובכי היסטרי. התברר שככל הנראה התאונה גרמה לי לא רק לפגיעה פיזית, אלא גם לפגיעה רגשית. הרגשתי שאני לא מסוגלת בשום אופן לנסוע שוב ברכב והתעקשתי שאני רוצה לעשות את הדרך דווקא בתחבורה ציבורית. כך היטלטלתי בדרכים, פצועה, מגובסת וכאובה. כך גם התוודענו לקיומה של פוסט טראומה, המאפיינת נפגעים לאחר פגיעה טראומטית.

"בסופו של דבר הגעתי לביתם של ההורים שלי ושהיתי שם בערך חודש. לאחר מכן הייתי אמורה לשוב לביתי באשדוד, ושוב לא הייתי מסוגלת לעשות את הדרך ברכב. אני כבר לא זוכרת מה בדיוק היה, אבל אני זוכרת היטב את הפחד הנורא. הרגשתי כל הזמן שאם אסע ברכב, אני עלולה לחוות שוב תאונה ולהיפגע".

מספר חודשים לאחר מכן זכתה אסתי לחבוק סוף-סוף את בנה הבכור, ולזכות לתואר המרגש כל כך – 'אמא'. "לאחר הלידה כשאנשים אמרו לי ש'קיבלתי את החיים במתנה', הראיתי להם את צמיד האשפוז של התינוק ואמרתי להם: 'לא סתם מתנה, אלא מתנה עם סרט'", היא נזכרת.

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

"אני חייבת להודות שהימים הראשונים אחרי הלידה היו מלחיצים ביותר. נדרשנו להעביר את התינוק הרבה מאוד בדיקות כדי לוודא שהוא לא נפגע. אני זוכרת את עצמי טורקת את דלת החדר במחלקה בקולי קולות, רק כדי לראות שהוא נבהל ובאמת שומע. זה לא היה פשוט, אבל ברוך ה' שוחררנו הביתה בשלום". 

 

"תאונה נוספת? עניין של זמן"

ככל שחלפו הימים הבינה אסתי היטב שהיא אמורה לטפל בפחד הנורא שפיתחה מפני נסיעה ברכב, אך החיים היו תובעניים. גם גידול הילד, תוך הסתגלות למוגבלויות הפיזיות ולטיפולים המשקמים, דרש ממנה לא מעט. היא קיוותה כל העת שככל שיחלוף הזמן, כך הפחד ידעך, אלא שהיא לא שיערה את העומד לקרות.

"כשהילד היה בן שנה ועשרה חודשים חציתי אתו את הכביש", היא מספרת, "מכיוון שאחד התסמינים שנותרו לי מהפגיעה בתאונה, הוא הקושי לסובב את הצוואר, כנראה לא הבטתי מספיק טוב לצדדים, ומכונית שהגיחה מהסיבוב פגעה בנו בחוזקה".

אסתי מציינת שהיא זוכרת את הרגע בו היא מבינה שהנורא מכל קורה, ואת החיבוק החזק שהיא נותנת לבנה, במטרה לגונן עליו מכל הכיוונים. "גם בתאונה הזו ספגתי אני את המכה הקשה", היא אומרת. "הפעם הפציעה הייתה קלה יחסית וכללה בעיקר מכות יבשות, אבל הפגיעה הנפשית הייתה קשה בהרבה. הרגשתי שאני לא מסוגלת עוד לראות כבישים ומכוניות. וכאילו כדי להוסיף פחד על פחד, כעבור זמן קצר שוב מצאתי את עצמי שותפה לתאונה שלישית, בה הייתי עם כל בני המשפחה ברכב ומישהו נכנס בנו  ופגע בי.

"אני זוכרת", מוסיפה אסתי, "שאחרי התאונה הראשונה כל פסיכולוג שנפגשתי אתו שאל אותי למה לא נכנסתי לרכב מיד כשהשתחררתי מבית החולים. השאלה הקבועה הייתה: 'מה, את חוששת שתחווי שוב תאונה?' ואני השבתי: 'לא, אני יודעת שבדרך כלל אדם לא נפגע פעמיים'. אבל הנה, פתאום התברר לי שאני נפגעתי שלוש פעמים, והתחושה היא כאילו אני חשופה בצריח, והפעם הבאה כביכול מצפה לי בסיבוב".

מאז אותו יום דבר לא שב להיות כשהיה. המגבלות הפיזיות הכבידו עליה, וכך למשל אילצו אותה לוותר על הנגינה בפסנתר, שהייתה עד אז חלק בלתי נפרד מחייה. גם שחייה יצאה מחוץ לתחום, ואפילו הטיפול בניקיון הבית ובאחזקתו הפכו לבלתי אפשריים.

הלילות הפכו להיות רצופי חלומות ביעותים. "בדרך כלל הייתי מתעוררת על קצה צוק, רגע לפני צניחה לתהום עמוקה", היא מתארת. "הייתי אישה צעירה, בקושי בת 25, כששקעתי לעולם של פחדים ושל פוביות. השתדלתי לחיות חיים רגילים וגם הצלחתי, אלא שלצד זאת הסיוטים לא עזבו אותי. אני זוכרת את עצמי בבית עם שני ילדים קטנים, כשאני יוצאת לרגע למכולת ומשאירה להם בגדים וטיטולים על השידה ובודקת שיש אוכל במקרר, כדי שאם חלילה יקרה לי משהו בדרך, יוכלו לטפל בהם. גם הארונות בבית היו תמיד, ועד היום, מסודרים ומטופטפים מתוך מחשבה שאם חלילה אפגע בתאונה, יצפה למשפחתי בית מסודר. אני יודעת שזה חסר היגיון, אבל כנראה שבמצבים כאלו המוח מתגלגל ולוקח אותנו לכיוונים רחוקים ללא כל שליטה. 

"אני אישה נורמלית לגמרי", היא מדגישה, "הפחדים והסיוטים שפיתחתי לא מנעו ממני לפתח קריירה מצליחה של עיצוב פנים. כשהתקשיתי לשבת לאורך זמן - פיתחתי את העסק לכיוון של פיקוח וליווי בניה, שאלו המקצועות שאני עוסקת בהם עד היום. ואף יותר מכך, אני חושבת שדווקא חוסר הריכוז שמאפיין אותי בעקבות הפציעה, כמו גם היכולת לקפוץ מדבר לדבר, הם אלו שמסייעים לי בעבודה שדורשת כל כך הרבה. זה לא שהפחדים תקפו אותי באופן יומיומי, אלא יכולתי לחיות כרגיל, עד לרגע שהגעתי לצומת בו קרה משהו שהזכיר לי כביש ותאונות, ופתאום הייתי מתחילה לבכות בקול ולרעוד, בצרוף  תופעות פיזיות  שלא היו בשליטתי".

 

"החלטתי להוציא רישיון"

שבע שנים לאחר התאונות שחוותה החליטה אסתי שהיא חייבת לדאוג לבריאותה הנפשית. "בעצה של אנשי מקצוע ומתוך הבנה שזו הדרך היחידה שתוכל לעזור לי, התחלתי ללמוד לראשונה בחיי שיעורי נהיגה", היא מפתיעה. "גיליתי שדווקא הישיבה שלי בכיסא הנהג והשליטה כביכול על הכביש, עושות לי טוב ומאפשרות לי לחוש רגועה יותר. כיום הילדים כבר גדולים ויש לנו ארבעה נהגים במשפחה, אך כולם יודעים שבכל פעם שאנו נוסעים יחד, אני היחידה שנוהגת. גם אם מדובר בדרכים ארוכות, גם אם נוסעים במשך שעות על גבי שעות. ההגה רק בידיים שלי. מאז אני ברוך ה' במצב של רגיעה ותחושות אופטימיות, זה מאפשר לי לצאת מהבית ומהווה גלגל הצלה עבורי".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אסתי עוצרת לרגע ומבקשת להדגיש כי מה שחוותה אינו נוגד כלל את האמונה והביטחון בהקב"ה. "ברור לי שלכל כדור יש כתובת, ואני יודעת שאם חלילה נגזר עליי שיקרה לי משהו בכביש, זה יקרה בכל מצב שהוא. אבל הפחד שפיתחתי הוא לא רק מהתאונה עצמה, אלא גם מרגע כזה בו אראה את הכביש במצב של תאונה. עד היום אני לא מסוגלת לאפשר לעצמי לראות תאונות ואני מוכנה לעשות סיבובים ולהאריך את הדרך, העיקר שלא לחלוף על יד מכונית שנפגעה".

אסתי מבקשת לסיים את סיפורה באופטימיות: "הקב"ה בחר להעביר אותי בנתיב לא פשוט בחיים, אבל אני מודה לו על כל רגע של ניסיון. אני יודעת שבזכות המכה שחוויתי אני מחושלת, קרובה אליו יותר ומצליחה לחוות אותו בכל יום ויום".

ויש לה גם מסר לאנשים שנמצאים במצבים דומים: "תדאגו לעצמכם ותטפלו בבעיות שלכם. כיום יש דרכים טובות כל כך להתמודדות, ואין שום טעם לחוות סבל מתמשך".

ולנהגים שבכביש פונה אסתי ומבקשת: "זכרו, ברגע אחד של קלות ראש והסחת דעת אתם עלולים להפוך למישהו את החיים על פיהם. אנא, סעו בזהירות, היו ערניים, ובטח אל תגעו בטלפון הנייד שלכם בזמן הנהיגה".

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה