הרב יצחק זילברשטיין

תוך מנוסת הבהלה החברה איבדה את טבעת היהלום של הכלה...

"במהלך מנוסתה, היתה צריכה לפתוח דלת גדולה וכבדה, כדי להיכנס למקום מוגן, ותוך כדי פתיחת הדלת, חמקה טבעת יהלומים (השייכת לכלה) מידה ונפלה..."

שתף במייל
| י' חשון התשפ"א |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

הסיפור שלפנינו התרחש במהלך חתונה שנערכה באחת הערים הדרומיות, ביום בו נשלחו מרצועת עזה מאות רקטות ליישובי הדרום.

לפני הכניסה לחופה, הסירה הכלה את תכשיטיה (כפי שנהוג בקרב כמה קהילות). אחת מחברותיה, שהינה מעוכבת שידוך, פנתה אליה בבקשה להחזיק את תכשיטיה במשך זמן החופה, כי לאחרונה השתרבבה "סגולה" (שכפי הנראה אין לה מקור), שאחיזת או ענידת תכשיטי הכלה בשעת החופה, מועילה למציאת שידוך.

הכלה הסכימה בשמחה למסור לחברתה את התכשיטים. החברה אחזה אותם בהתרגשות, ופנתה לבוראה בתחינה שירחם עליה שתזכה גם היא להיות בקרוב כלה. לפתע פתאום, רגעים ספורים לפני תחילת עריכת החופה בחצר האולם, נשמעה האזעקה המבהילה...

באותו אזור דרומי, הרקטות נופלות תוך זמן קצר מהִשמע האזעקה, וכל הנוכחים ברחו מיד למרחב מוגן, וגם החברה, בעוד התכשיטים בידיה, אצה רצה בבהלה, ברעד וחלחלה...

במהלך מנוסתה, היתה צריכה לפתוח דלת גדולה וכבדה, כדי להיכנס למקום מוגן, ותוך כדי פתיחת הדלת, חמקה טבעת יהלומים (השייכת לכלה) מידה ונפלה...

לאחר שבחסדי שמים נפלו הטילים בשטח פתוח, כולם נשמו לרווחה וחזרו למעמד החופה. אך אותה חברה לא נשמה לרווחה כלל... היא מיהרה לחפש את הטבעת, ולאחר כל החיפושים הקדחתניים, הטבעת לא נמצאה...

התעוררה השאלה: האם יש לחייב את החברה לשלם לכלה את דמי הטבעת, כדין "שואל" שחייב אפילו באונסין (דהיינו שואל חייב בדמי החפץ השאול אף במקרה שאבד או נגנב מחמת אונס)?
 

תשובה:

דיני ארבעת השומרים

ראשית כל, הבה נקדים את דיניהם של ארבעת השומרים, ואת טעם חילוקי הדינים שבהם (כפי המבואר בירושלמי שבועות פ"ח):

שומר חינם - פטור מאחריות גניבה ואבידה, וחייב בפשיעה. שמכיון שכל ההנאה היא לבעלים, ולא לשומר שאינו מקבל תמורה עבור שמירת החפץ, הקילה בו התורה ופטרה אותו, אלא אם כן פשע.

שואל - חייב אף באונסין, משום שכל הנאה שלו, דהיינו, ההנאה מהשאלת החפץ והשימוש בו, היא רק של השואל, שכן בעל החפץ אינו מקבל מהשואל עבור ההשאלה שום תמורה.

שומר שכר ושוכר - חייבים בגניבה ואבידה, ופטורים מאונסין, וזאת משום שגם להם וגם לבעלים ישנה הנאה; שומר שכר נהנה בקבלת שכרו, ונהנים הבעלים שחפצם משתמר, וכמו כן שוכר נהנה שעושה מלאכתו בחפץ, והבעלים נהנים שמקבלים שכרם, ולכן מתחלק ההפסד בין שניהם - הפסד הגניבה והאבידה על השומר, והפסד האונסין על הבעלים.

ובאשר לשאלתנו, מוטל עלינו לדון, האם החברה נחשבת ל"שואלת", שהרי הסיבה ששואל חייב אפילו באונסין, היא משום ש"כל הנאה שלו", ובענייננו, במסירת התכשיטים לחברה, לכאורה גם לבעלת התכשיטים, הכלה, ישנה הנאה, שכן ממילא היתה צריכה למסור את תכשיטיה לשמירה למשך עריכת החופה, ואם כן, החברה שנטלה ממנה את התכשיטים נחשב ל"שומרת שכר" (שפטורה מאונסין), כי יש כאן טובה ותועלת הן למקבלת התכשיטים והן לבעלים (-לכלה)?

וטרם נדון בשאלה זו, הבה ונציג שאלה מעניינת שהתעוררה באחד המושבים בארצנו:
 

החמור הושאל לשכן לצורך ניכוש ולמחרת נמצא ללא רוח חיים...

מעשה שהיה כך היה: באחד הימים, גילה יהודי בשם ראובן, שבאדמת החצר האחורית של ביתו שבמושב, גדלו עשבים, וזאת מחמת נזילה שהיתה בצינור שעבר במקום. המים נזלו מן הצינור במשך תקופה ארוכה, השקו את אדמת החצר, וכך צמחה העשבייה הפראית.

ראובן עמד להתחיל בעבודת עקירת העשבים, ופתאום חלף במקום שכנו שמעון. "מדוע תטרח כל כך בעבודת כפיים?! - פנה אליו שמעון - אוכל להשאיל לך את החמור שלי; תשאיר אותו בחצר, ותוך יומיים-שלושה הוא ידאג לכרסם את כל העשבים הרעים...".

ובכן, החמור נמסר לראובן, ומיד בהיכנסו לחצר החל באכילת עשבי החצר.

למחרת בבוקר, ראובן ניגש לחצר האחורית, והזדעזע לראות שהחמור מת!

נסיבות מותו היו בלתי צפויים לחלוטין; ראשו הסתבך בחוטי הערסל שהיה בחצר, וכך הוא נחנק למוות. באופן טבעי, החמור לא היה עשוי להגיע לחוטים הגבוהים הללו, וגם במידה שיגיע אליהם, הם אינם עשויים להיכרך סביב גרונו ולגרום לו לחנק, כך שאין כל אשמה לראובן במותו של החמור, והמאורע נחשב לאונס גמור.

לאחר שהידיעה המצערת הגיעה לאוזנו של שמעון, הלה הזכיר לשכנו את ההלכה הידועה: "שואל חייב באונסין"...

לעומתו טוען ראובן: "הלא אתה הוא שיזמת את השאלת החמור ולא אני. ומלבד זאת, גם לך היתה תועלת בהשאלת החמור, כי החמור שלך שוהה אצלך בבטלה, אוכל ואוכל ואינו עושה מאומה, ועל ידי ההשאלה, החמור שלך מצא מזונות בחינם... כך שאיני נחשב לשואל, שכל ההנאה שלו, אלא ל"שוכר" שגם נהנה וגם מְהַנֶּה לבעלים...".

עם מי הדין?

בעל חביות שהיה מוכרח להשאילן

ובכן, בשו"ת "חקרי לב" (מהדו' בתרא חו"מ סי' מ'), דן הגאון רבי רפאל יוסף חזן זצ"ל בשאלה הבאה:

מעשה בראובן שהיו לו חביות גדולות (ריקות) של יין, אלא שלא מצא מי שיקנה אותן, וגם לא יכול היה להשכירן לאחרים (לאור סיבה פרוצדוראלית מסוימת), ואם ישאירן ברשותו, יאלץ לשכור מחסן גדול לצורך אכסנתן, וגם כשהחביות תשארנה ריקות, יתהוו בהן סדקים וריקבון כעבור זמן. בשל כך, החליט להשאיל את החביות לשמעון חבירו שהיה לו צורך בהן.

והנה, פרצה שריפה גדולה בבית שמעון, ונשרפו גם כל חביותיו של ראובן. כעת תובע ראובן לקבל את דמיהם, שכן שואל חייב אפילו באונסין. לעומתו טוען שמעון: איני "שואל", אלא "שומר שכר", שכן גם אתה נהנית במסירת החביות לידי, כי אם הן היו נשארות ברשותך, ממילא היו מתקלקלות בידך והיה עליך להוציא הוצאות עבור אכסנתן...!

עם מי הדין?

 

רוב הנאה שלו

השיב ה"חקרי לב": הגמרא בב"מ (צ"ד:) שואלת: וכי השואל "כל הנאה שלו" - והא בעיא מזוני, והא בעיא נטירא? - דהיינו, הרי הבהמה זקוקה למזונות ולשמירה, והשואל חייב במזונותיה ובשמירתה, ונמצא שגם המשאיל נהנה מההשאלה! משיבה הגמרא: "לא תימא כל הנאה שלו (כדי לומר שראוי להחמיר בו יותר משומר שכר), אלא אימא רוב הנאה שלו".

כלומר: הרי גם אם הבהמה היתה שייכת לשואל, הוא לא יכול היה להנות מעבודתה כי אם על ידי שיזון וישמור אותה, ואם כן, גם כאשר שואל אותה ודואג למזונותיה ושמירתה, הוא עושה כן לצורך עצמו (כדי שיוכל להשתמש בבהמה), ולכן הוא נחשב לשואל גמור. ומה שגם לבעלים יש הנאה מסויימת בכך, אין זה מגרע מחיובו של השואל, כי רוב ההנאה היא שלו, ודי בזה כדי לומר שראוי להחמיר בו יותר משומר שכר, שאין רוב ההנאה שלו.

וגם במקרה שאדם משאיל את בהמתו משום שאין לו מה לעשות עמה, כך שעל ידי ההשאלה חוסך הוא את הוצאות מזונותיה, בכל זאת המקבל ממנו את הבהמה בהשאלה נחשב לשואל גמור וחייב באונסין.

לאור זאת - מסיק ה"חקרי לב" - גם בנידון השאלת החביות נאמר, ששמעון נחשב לשואל גמור; כשם שמצינו ששואל המאכיל את הבהמה ושומרה, הוא לצורך עצמו, ומה שגם הבעלים נהנה מכך, אין זה מגרע מחיובו של השואל, כך גם בשאלת החביות, הגם שהבעלים נהנה בכך שחביותיו נשמרות, מכל מקום למעשה השואל משתמש ומתחזק אותן לצורך עצמו, ולכן יש לו דין "שואל".

אומנם, שמענו מהרב יצחק זילברשטיין, שנראה שכל דברי ה"חקרי לב" נאמרו באופן שהמשאיל השאיל לו בסתם, אך אם הוא יזם את ההשאלה והצהיר מפורשות שיש לו תועלת והכרח להשאיל חביותיו (ואילולא תועלת זו לא היה משאילן), נראה שיש להחשיב את המקבל ל"שוכר", שנהנה מהשימוש בחפץ ומהנה לבעלים. (וכך מבואר גם ב'משפטי החושן' סי' שמ"א ציונים סק"ד).

ובאשר לנידון שאלת החמור לצורך ניכוש - הגם ששמעון פנה מיוזמתו אל ראובן שכנו וגם היתה לו הנאה בכך שחוסך את הוצאות מזונות חמורו, מכל מקום, הואיל וכוונתו של שמעון היתה לתועלתו של ראובן, ממילא ראובן נחשב לשואל, וחייב בדמי החמור, וכפי שלמדנו לעיל, שאף על פי שנהנה המשאיל בכך שחוסך הוצאות מזונותיו, בכל זאת חייב השואל באונסין.

ובאשר לנידון שאלתנו, אודות שאלת תכשיטי הכלה - הנה באופן טבעי, היתה הכלה מוסרת את תכשיטיה לאימה (כדי שתחזיק אותן עבור בִּתָּהּ עד לאחר החופה), וממילא, החברה שבאה וביקשה להחזיקם, נחשבת לשואלת. והגם שיש לכלה הנאה מסוימת בכך שהחברה שמרה על תכשיטיה בשעת החופה, מכל מקום עדיין נחשבת החברה לשואלת, וכפי שנתבאר בגמרא דלעיל, שהגם שהשואל שומר את הבהמה, מכל מקום רוב ההנאה היא שלו.

ולכן לכאורה יש לחייב את השואלת באובדן התכשיטים, ככל שואל שחייב באונסין.

 

שאלה ליראות בה

אולם, נראה שעל אף האמור, נראה שלמעשה יש לפטור את שואלת התכשיטים, וזאת על פי המתבאר בסוגיית הגמרא במסכת בבא מציעא (צ"ו.), וכדלהלן:

הגמרא מסתפקת: "שאלה ליראות בה מהו?", דהיינו, השואל פרה לא למטרת חרישה, אלא כדי שיהא נראה עשיר (כי מי שהיתה לו פרה בזמנם, היה נחשב לעשיר ובעל יכולת), וכאשר יראה כאדם נכבד ואמיד, לא יִמָּנְעוּ מלמכור לו בהקפה - האם חייב באונסין או לא? צדדי הספק: האם כדי שהשואל יהא חייב באונסין, ממונא בעינן - שיקבל השואל ממון מהמשאיל, ואם כן הרי יש כאן קבלת ממון, וחייב. או שמא, לא די בכך שיקבל ממנו ממון, אלא ממונא דאית ליה לשואל הנאה מיניה בעינן וליכא - כלומר, בשאלת הפרה ליראות בה, השואל הרי לא נהנה מגוף הפרה, אלא נהנה ממנה רק בעקיפין (בשימוש כזה שאינו השימוש העיקרי שלשמו הפרה עומדת), והנאה כזו אינה חשובה כדי לחייב באונסין.

ספק זה לא הוכרע בגמרא, ולכן להלכה נפסק (בשו"ע חו"מ סי' שמ"ו ס"י) ששאלה ליראות בה הרי זה ספק, ואין מוציאים ממון מהשואל.

ומעתה בנידוננו, אילו היתה החברה שואלת את התכשיטים על מנת להתקשט בהם, בוודאי שהיה לה דין של "שואל" (החייב באונסין), כי לשם כך עומדים התכשיטים - להתנאות ולהתקשט בהם (כמבואר בחידושי הרי"ם בב"מ שם). אומנם מכיון שלמעשה שאלה אותם לשם "סגולה", ולא לשימוש הרגיל בגופם של התכשיטים, הרי זה דומה ל"שאלה ליראות בה", ואי אפשר לחייב את החברה באובדן התכשיטים מחמת אונס.

לסיכום: יש לפטור את החברה מתשלום דמי הטבעת.

לרכישת הספר "ופריו מתוק" בהידברות שופס.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה