סיון רהב מאיר: אסור שהריחוק החברתי יהפוך לניכור חברתי

תופעה מדאיגה: בתקופת הקורונה חלה עלייה חדה במספר האנשים הגלמודים שנפטרים בביתם, בלי שאף אחד יודע. מתחילת השנה נמצאו יותר מ-70 נפטרים כאלה. מתנדבי זק"א מגיעים רק כמה ימים אחר כך, לרוב בגלל דיווחי שכנים, ומטפלים בנפטר. הם מספרים על תחושה שהגיעו לממלכה של בדידות. בלי שכן שדופק מדי פעם לשאול מה נשמע, בלי טלפון מתעניין וסקרן שמאחל שבת שלום, בלי אף אחד שיודע שחי כאן מישהו ואף אחד שיודע שהוא כבר לא.

בשבת האחרונה קראנו בפרשת שופטים על מציאות שבה נמצאה גופת אדם, ולא ברור מי אחראי למותו. זקני העיר הסמוכה צריכים לצאת לנחל, להקריב קורבן, לרחוץ ידיים ואז להכריז: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו".

מה פשר הטקס? הרי אף אחד לא חושב כמובן שזקני העיר החשובים רצחו את האיש הזה. ובכל זאת, יש חשש שבעיר שלהם לא דאגו לו כראוי, וזו כבר כן אחריותם: האם בנינו עיר שבה לא שמו לב לבדידותו והפקירו אותו? האם אנחנו אחראים בעקיפין לטרגדיה?

הטקס הזה, שמכונה "עגלה ערופה", לא מתקיים כיום, אבל המסר מהדהד: אסור שיהיו אנשים שקופים, שחיים לבד ומתים לבד. עלינו לפקוח עין כל הזמן, ובטח בתקופה הנוכחית. הריחוק החברתי שהקורונה כופה עלינו לא צריך להפוך לניכור חברתי בין אדם לאדם. כשם שיש כעת נזקקים שצריכים מזון, יש נזקקים שצריכים תשומת לב.

לומדים

עוד ועוד תמונות ממוסדות חינוך מתפרסמות בימים אלה ומספרות את הסיפור: לומדים! בקפסולות, עם ריחוק חברתי, עם מסיכות – אבל לומדים. מדובר על מאות אלפים: ישיבות, מכינות קדם צבאיות, מדרשות, תלמודי תורה ובקרוב גם בתי הספר והגנים. כולם שבים אל ספסל הלימודים מתוך געגוע.

משיחותי עם מי שכבר חזר ללמוד, עולות כמה תובנות: קודם כל, צריך להעריך כל שעה של לימוד. לייקר כל רגע שבו אפשר לשבת כך ביחד, בלי סגר ובלי בידוד. אחרי כל הטלטלות שעברנו מפתיחת שנת הלימודים הקודמת ועד זו, אנחנו כבר יודעים כמה השגרה הזו אינה דבר מובן מאליו.

שנית, בתוך עולם שהתהפך, השתגע והשתנה ללא היכר – התורה היא אי של יציבות. החזרה ללימוד נותנת פרופורציות: כבר עברנו קשיים גדולים יותר. אבותינו למדו בחשאי בימי פוגרומים, ואבות אבותינו למדו כשחיילים רומאים רודפים אותם. כל הצרות כולן הן זמניות, והלימוד הוא נצחי.

ושלישית – זו לא רק היציבות, אלא גם הכוחות שמקבלים. הצלילה לעומק הספרים נותנת תחושה של חזרה אל הבסיס, אל המים הצלולים, אל משהו נשגב שהוא גדול ועתיק מאיתנו.

ברכות לתלמידים הרבים, בארץ ובעולם, שבתוך הכאוס הזה דבקים בפסוק מספר דברים: "תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה, מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב". בהצלחה.

כולנו במלחמה

מהי מלחמת חיינו? פרשת השבוע מתחילה במילים: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ". פרשנים בכל הדורות מדגישים שהכוונה אינה רק למלחמה פיזית. כך מסופר בספר "חובת הלבבות": מעשה באדם אחד שראה אנשים הולכים ומריעים בתהלוכת ניצחון, שמחים שניצחו במלחמה נגד המדינה הסמוכה. אמר להם: את המלחמה הקטנה ניצחתם, המלחמה הגדולה עדיין לפניכם. אמרו לו האנשים: אבל זו הייתה מלחמה גדולה מאוד, מדוע לומר שהיא מלחמה קטנה? ענה: כל מלחמה בעולם הזה נחשבת קטנה לעומת המלחמה נגד המידות הרעות, נגד היצר, נגד החולשות האנושיות שלנו. זו המלחמה הגדולה של חיינו, והיא מלחמה תמידית, מתוחכמת, בלתי פוסקת, על איך אנחנו מדברים ומתנהגים וחושבים.

במלחמות הצבאיות אנחנו עוסקים רבות. מפרשנים, לומדים אותן, חושבים על המהלכים, בעוד במלחמה הגדולה – המלחמה של כולנו לשיפור עצמי – לפעמים לא עוסקים כלל. לא מדברים עליה עם ילדים ובני נוער, וגם לא עם עצמנו.

פרשנינו כותבים שלכן אנחנו קוראים את הפרשה הזו בחודש אלול, חודש התיקון, חודש השיא של המלחמה הגדולה. בהצלחה.

לזכרו

הרב שי אוחיון, אב לארבעה, נרצח אתמול בצהריים בפתח תקווה. שמעתי ריאיון עם חברו הקרוב, יוסף דוד מוגרבי, שלמד איתו בחברותא במשך 11 שנים. מוגרבי סיפר על השיחה האחרונה בין השניים, לפני ששי עלה לאוטובוס: "שי אמר שהוא מתפלל שאנשים יבינו שאומן זה לא מסיבות וריקודים".

נדמה לי שזו בקשה עמוקה מאוד. יחסי הציבור של אומן הם גרועים. נכון שיש שוליים, אבל מדובר על עשרות אלפי אנשים שמגיעים לתפילה משותפת, שחשובה להם מאוד. אפשר בהחלט להבין מדוע צריך לבטל השנה טיסות לאומן. השאלה היא רק היחס, הגישה, האווירה.

בעלי אולמות האירועים מקבלים המון סיקור תקשורתי אוהד על הביטולים שהם חווים כעת. גם כשמבטלים הופעות תיאטרון – היחס הוא מחבק, משתתף בצער. מופעי סטנדאפ – גם כן. חופשות בחו"ל ביולי אוגוסט – כנ"ל. מסיבות, מועדונים, בארים, מסעדות, טיולי שחרור במזרח הרחוק – יש אצלנו הבנה רבה לאכזבה הגדולה שאנשים מרגישים כשמבטלים להם חלומות. אז יש אנשים שאומן היא החלום שלהם. גם הם לא ראויים לזלזול ולבוז ולבדיחות, אלא לאמפתיה.

לא הכרתי את הרב שי אוחיון, אבל המשפט האחרון שאמר לפני שנרצח השאיר לי הרבה חומר למחשבה.