אומנות ההקשבה: כך תהיו שיפוטיים פחות, וקשובים יותר

הקשבה פרושה סקרנות; כאשר הצד השני רוצה לדבר איתנו על נושא טעון, שכבר יש לנו לגביו הרבה דעות ורגשות – יש לשים לב מה עובר לנו בראש, איך כל המגננות ישר נכנסות לפעולה אנחנו אומרים לעצמנו מילים בסגנון של: "הוא כל הזמן אומר אותם דברים", "הוא מגזים", "הוא עקשן'', "הוא מנפח", "הוא רגיש", "לא יודע לשחרר", וכן הלאה.

מילים שאומרות דבר אחד: אנחנו לא מוכנים להקשיב. אדם מקשיב הוא אדם שסקרן לדעת מה יש לשני לומר, אדם שמעניין אותו לשמוע.

היכן שיש דעות קדומות – אין סקרנות, משום שאדם שיש לו דעות קדומות מניח שהוא יודע הכול מראש, ולכן אין לו עניין באמת להקשיב.

בואו ניקח דוגמא של ילד קטן שקם בוכה בלילה. הוא מספר להוריו שהוא חלם שהוא נמצא לבד במקום זר, בודד ומפחיד. כל המשפחה איננה, הוא מחפש אותם ולא מוצא. כשההורים מקשיבים לו, הם שומעים שני קולות: את קולו של הילד, ואת הקול הפנימי שלהם. הקול הפנימי אומר שהילד הוא מה שנקרא 'ילד סנדוויץ''. הוא מרגיש זנוח ובודד, אין לו ביטחון בבית. צריך לתת לו את ההרגשה שהוא אהוב, שחושבים עליו, שאף פעם לא שוכחים ממנו. הם נותנים לו חיבוק גדול ואומרים לו את כל הדברים הללו: "אנחנו אוהבים אותך ותמיד חושבים עליך, בחיים לא נעזוב אותך".

אין ספק שמדובר בהורים אוהבים ודואגים, ושאכן טוב לומר לילד כאלו דברים, אבל יכול להיות שזה לא יעיל. ההורים מיהרו להסיק מדברי הילד מסקנה שהיא לאו דווקא נכונה ומדוייקת. יכול להיות שהבעיה של הילד היא דווקא בכיתה עם החברים, ולא עם המשפחה. הבעיה היא שיש להם דעות קדומות, ולכן הם לא שומעים אותו ואת המסר שלו, אלא את ההבנה שלהם - ולזה הם מגיבים.

המונח "דעות קדומות" מתאר מאזין שמניח שהוא יודע הכל מראש. ההורים מניחים שהם יודעים מה הבעיה של הילד שלהם, ולכן כל דבר שהוא מספר מתחבר לדעתם על העניין ומשתלב עם קו המחשבה שלהם. הם מפרשים את סיפורו לפי הקול הפנימי שלהם, ומגיבים לקול הזה ולא למציאות.

אם הם היו סקרנים, הם היו רוצים לקבל עוד מידע. הם היו שואלים את הילד איך הוא מרגיש עם החברים, ואיך הוא מרגיש עם האחים והאחיות. הם היו מבקשים ממנו לספר עוד פעם על החלום, ושואלים אותו מה הרגיש אחרי שהתעורר, ועוד מה קורה אתו בשגרת החיים ולא להיות מקובע ולאמר "אנו יודעים מה הילד מרגיש וגם יודעים מה הפתרון", כך הם לא מדייקים ומשקיעים במקומות הלא נכונים.

אפשר להבין את ההורים שמחפשים פתרון מידי. הם רוצים לראות את הילד שלהם נרגע כמה שיותר מהר, לכן הם לא מנסים לראות את התמונה הרחבה יותר.

הקשבה לא אומרת: אני אשמע על מנת לענות תשובה, אלא: אשמע על מנת לדעת, ואולי בכלל לא תהיה לי תשובה. נושא התשובה הוא לא "נושא" בזמן ההקשבה.

מה מרוויח מי שיש לו אומנות ההקשבה?

ההקשבה מאפשרת קשר עמוק עם האחר, קשר של שיתוף פעולה. מי שאין לו הקשבה - חי עם עצמו ולא עם אחרים.

ועוד, ככל שהאדם מקשיב יותר לאחרים הוא מפיח בהם תקווה שאפשר לפתור בעיות שיש לדובר, שהרי התקווה היא "אם כל המאמצים", וכדי שיוכל הדובר להרגיש שיש לו תקווה לפתור בעיה הוא צריך להרגיש שיש לו אדם שמקשיב לו, כי ההקשבה מעניקה לדובר תקווה, שכן שנינו יחד נוכל לחשוב על גישה יעילה יותר לפתרון הבעיה, שמתאימה לשני הצדדים.

האם ניתן לרכוש את אומנות ההקשבה, או שנולדים עם זה?

נולדים עם זה, ובהרבה מקרים מאבדים את זה, אך ניתן לרכוש את זה שוב במהלך החיים.

כדי לרכוש את אומנות ההקשבה, חשוב לשמור על:

1) שפת גוף פתוחה וקלילה, ולא לשבת בתנוחה קפוצה וחשדנית. להנהן מדי פעם, לחייך, גם אם זה מלאכותי, אחרי זמן מה זה יפסיק להיות מלאכותי וזה יהיה אמיתי, "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות".

2) סיכום. כדי שהדובר ירגיש בטוח שאנחנו מבינים אותו, צריך מדי פעם להשמיע סיכום של הדברים. לחזור בקצרה על הנקודות העיקריות.

3) שאלות. שאלות מעידות סקרנות. יש לשאול שאלות פתוחות, שאלות שמרחיבות את מעגלי השיחה, ולא שאלות סגורות של כן ולא.

4) לא לתת עצות. במשך תהליך ההקשבה לא מחלקים עצות. באופן כללי זה נהדר לתת עצות ("ושומע לעצה חכם" משלי י"ב), ובני הזוג או האנשים הקרובים אלינו רוצים לשמוע את עצותינו. אך לפני עצה מגיעה הקשבה, ואם אתה רוצה להיות מובן (לתת עצה) - תהיה קודם כל מבין!

קודם מקשיבים מתוך סקרנות ומייצרים אווירה של שתוף פעולה והדדיות, ואחר כך מגבשים דעה ונותנים עצה.

בשעת ההקשבה שימו לב שלא לחפש פתרונות. אם האדם מנסה לחפש עצות תוך כדי הקשבה, הוא הופך ממאזין לדובר, הוא עובר לעמדת ההשמעה, וזה עדיין לא הזמן לכך. כרגע הוא צריך להקשיב.

כאשר אדם מתכנן מה לומר תוך כדי שהוא מקשיב, הדבר ניכר עליו מאוד.

אל תשלו את עצמכם שהדובר לא שם לב לכך. זה לא עניין של טלפתיה ומיסטיקה, אלא של שפת גוף והבעת פנים ותו לא.

(האור החיים הקדוש בפרשת שופטים כותב, שהדיין לא יכריע בדעתו שום דעה כל עוד הוא מקשיב, אלא ימשיך לשמוע ולהקשיב ולגלות סקרנות, כל עוד בעלי הדין מדברים, רק אחרי שסיימו לגמרי כל הדיבורים רק אז יתחיל לחשוב על דעה. זו דוגמא של הקשבה).

קל לראות האם האדם שמולנו מקשיב בהתעניינות, או שהוא מחכה כבר להתחיל לדבר בעצמו...

כאשר אנחנו מקשיבים, חשוב להגיד לעצמנו: במהלך הדקות הבאות אנחנו מרוכזים רק בדבריו של הצד השני. לא מנסים לחפש פתרונות, לא מגבשים עמדה, לא שוללים ולא מסכימים. רק מקשיבים.

5) התנתקות. הנקודה הזו בעצם מהווה המשך לנקודה הקודמת. הקשבה מחייבת אותנו להשהות באופן זמני את הדעות שלנו ואת הצורה שבה אנחנו רואים את העולם.

לדוגמא, כאשר אדם לחוץ מספר לאדם איטי ורגוע כמה דברים הוא צריך להספיק וכמה מטלות עליו למלא, ובאיזה עומס הוא נתון – לאדם האיטי המצב שתואר בעיניו הוא לא הגיוני, ולכן הוא אומר משהו כמו: אתה צריך להירגע, קח את החיים בקצב איטי יותר, תפסת מרובה לא תפסת! והוא מרגיש חכם עם העצות וההכוונות הנהדרות...

אך זו לא הקשבה, אלא סוג של שיפוט.

מדבריו של המאזין משתמע שהוא סבור שהדובר מנהל את הזמן בצורה לא חכמה. כדי לבטא הקשבה אנחנו צריכים להתנתק ממה שיש לנו לומר ומאוסף הדעות, שצברנו עד כה. המטרה היא לא לחנך אלא להקשיב.

אם אותו אדם יוסיף להאזין, אולי הוא יגלה שעבור האדם הלחוץ - התנהלות איטית היא מתסכלת ולא מספקת. הוא צריך דווקא את המתח והלחץ כדי לפרוח, ולכן העצה שהוא צריך היא לא להירגע, אלא לארגן מראש את הזמן, להגדיר סדרי עדיפויות וכו'.

איך נכון לתפקד כאשר האדם שמולך חסר את אומנות ההקשבה?

לדבר במשפטים קצרים ככל האפשר, או שלא לדבר בכלל - מכיוון שאין כאן דו שיח אלא חד שיח...

ולכן בצורה מכובדת ומכבדת לאמר – אני מרגיש שאני לא מצליח להביע את דעותי, לכן אני מעדיף שנדבר פעם אחרת.

מתי באה אומנות ההקשבה לידי שימוש, מתי היא מיותרת ומתי השימוש בה קריטי?

כשבני אדם לא רוצים לחיות ולהסתדר יחד – אין צורך להקשיב לצד השני, אלא פשוט לנצח אותו, ו"כל דאלים גבר" - החזק ישרוד...

אך כאשר אנו רוצים לחיות עם הצד השני ולהגיע למקום טוב יותר לשני הצדדים, חובה להשתמש באומנות ההקשבה.

לסיום, חשוב להדגיש שאין במשמעות הקשבה הסכמה. אני מבין מה שהצד השני אומר, איך שהוא רואה את הבעיה והפתרון, מבין את ההגיון שלו - אך אני חושב אחרת. מהמקום הזה ניגשים לפשרה.