(צילום: shutterstock)חננאל שואל: "שלום, אני בן 19. בזמן האחרון התחזקתי ב"ה בזכות אתר הידברות. למדתי שהכל בידי שמיים חוץ מיראת שמיים. אפשר בבקשה לקבל הסבר, מה שקורה בידי שמיים ומה בידיים שלי? אני כבר ממש מבולבל. אני עצמי נמצא באיזו שהיא אי נוחות בעקבות דברים שקורים לי בחיים, ולא יודע אם עליי לקבל את המצב כמו שהוא, או לעשות משהו. זה בין הדברים היותר טובים שאבין. תודה".
זהבה שואלת: "שלום. בני הולך לגן כבר שנה שנייה, אך לא מסתדר שם. יש ימים רגועים אך לרוב יש מריבות בינו לבין הגננת או ילדים אחרים. למדתי בשיעור שהכל בידי שמים, ואני רוצה לחיות באמונה שהכל לטובה. האם אני יכולה להגיד שהתנהגות של בני ושל הגננת מגיעים מאת השם, ואז בעצם לא לנסות לחפש פתרון ולא לסמוך על שום פתרון שעולה לראש?"
שלום וברכה,
ציטטתי כאן שתיים מן השאלות שקיבלתי בנושא מידת ההשתדלות. ללא הדרכה נכונה, בעלי תשובה בתחילת דרכם עלולים לטעות בנושא ביטחון וחובת ההשתדלות. נתקלתי במקרים של אנשים שסברו שאינם צריכים לעשות את ההשתדלות המקובלת בדרך הטבע, כמו לפנות לשדכנים, לחפש פרנסה, לגשת לרופאים, או לפנות ליועצים ואנשי מקצוע לגבי בעיותיהם בזוגיות וחינוך ילדים, כי סברו שכל מה שצריך לקרות - יקרה בין כה וכה משמים ללא התערבותם.
לצערי נתקלתי באנשים קשי יום שבחרו בדרך הזו, ולאחר שנים רבות התייאשו כשלא ראו ישועה בענייניהם, והפכו למרי נפש.
שמעתי פעם כלל נפלא ברוחניות: כל דעה ועצה שמגיעה מן היצר הטוב - תוצאותיה חייבות להוביל לבסוף להתחזקות וקרבה לאלוקים, ולהיפך, כל דעה ועצה שמגיעה מן היצר הרע - סופה שתביא לכישלון והתרחקות מאלוקים. מבחן התוצאה הוא שמוכיח מאיזה יצר הגיעה הדעה או העצה!
טעות במידת "ביטחון" תוביל לכישלון באמונה: "איוולת אדם תסלף דרכו, ועל ה' יזעף לבו" (משלי יט, ג).
ראיתי זאת פעם אחר פעם: "מאמין" שבטח במשך שנים שיקרה לו נס, קיווה וציפה לישועה פעם אחר פעם, אך הגזירה החליטה אחרת ומצבו לא השתנה. כעת הוא סבור שהיו 'חייבים' לתת את מבוקשו משמים לאחר שהאמין ובטח כל כך, מה שהוביל לתחושת מיאוס והטחת דברים כלפי מעלה: "ותרגנו באהליכם ותאמרו בשנאת ה' אותנו הוציאנו מארץ מצרים" (דברים א, כז).
אם אמונתו היתה אמיתית, היה מקבל את הייסורים באהבה או לפחות בהכנעה, אך מאחר שמתחילה האמין שיקבל את מבוקשו בכל מצב ללא השתדלות, הגיע לידי כעס וטרוניה הגובלים בכפירה, ומתחיל להרהר שמא ה' לא שומע אותו. מתוך קיצוניות אחת יגיע לקיצוניות האחרת, ויתחיל להאמין כי רק ההשתדלות או תנאי החיים הם שיקבעו את מצבנו...
ייתכן שכעת יעשה השתדלות מבלי להוסיף להתפלל, ויגלה להפתעתו שפע המגיע אליו (-אם בגלל שכך נגזר מראש שיקבל משמים בזמן שישתדל, או בגלל שכל תפילותיו התאספו לו בשמים כזכויות, וכעת משעשה את ההשתדלות הראויה זוכה לקטוף את פירות תפילותיו). מתוך ראיית מציאות שגויה ייכשל בכפירה הנושנה: "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" (דברים ח, יז), ויאמר בלבו "אני ואפסי עוד" ( ישעיהו מז, ח).
אז יחדל להתפלל ולהאמין לגמרי, כי יסבור שאין דין ואין דיין ועולם כמנהגו נוהג... לצערי נתקלתי לא פעם אחת במקרה כזה.
המעיין בחשקי הנפש, ימצא שביטחון שגוי נובע בעצם ממידת העצלות. כשמתעוררות בעיות הדורשות השקעה ומאמץ - חקירה, לימוד, הליכה ממקום למקום, תשלום לאנשי מקצוע - יותר קל לשבת בחיבוק ידיים, ולומר לעצמנו "שב ואל תעשה עדיף". לב עצל מצדיק את עצלותו באמצעות דיבורים, ובלבד שלא יזדקק להפעיל את המוח והאיברים.
עצלות מיוחדת זו "פותרת" גם את ייסורי המצפון המגיעים בעקבות כישלון ואי הצלחה, כי מתחילתה היא מסירה כל לקיחת אחריות אישית על מה שיקרה.
הוא נותן לעניינים להתגלגל מאליהם, ואם אינם מסתדרים - אינו נוטל בגללם אשמה, שהרי מאמין שכך נגזר עליו משמים... לעולם לא יחוש אשם במצבו. גם אינו משתדל כחובתו, וגם בעת שנכשל - אינו חש אשמה על כשלונו. האין זו עצלות אולטימטיבית בתחפושת של אמונה וביטחון בהשם?
על האדם לפתח את מידת הזריזות, במיוחד בענייני מצווה ולימוד, ולא להיות עצל. התפילה היא אל"ף בי"ת לפני כל השתדלות, אך אינה פותרת את האדם הפשוט מחובת ההשתדלות הנדרשת ממנו בדרך העולם.
תפילה וביטחון הם אכן העיקר הגדול, המאמין האמתי יודע בלבו שבזכותם יזכה להצלחתו, אך הוא גם יודע שרצון ה' לפעול בדרך הטבע, ולשם כך הוא מצווה בחובת ההשתדלות. כשם שתפילה וביטחון נעשים לעבודתו יתברך, כך גם השתדלות נעשית לעבודתו יתברך. ומי חושב לקבל שכר רק על חצי עבודה?
כך ביאור חז"ל על הפסוק: "'למען יברכך ה' אלוקיך' - יכול אפילו יושב ובטל? תלמוד לומר (דברים יד, כט): 'בכל מעשה ידך אשר תעשה'“ (מדרש תהילים קלו, כט).
"חובות הלבבות" של רבנו בחיי הנו ספר יסוד על ביטחון ואמונה שחובה ללמוד. בפרק ד' של שער הבטחון הבהיר:
"כמו שאין ביד הבריות לא חייו ולא מיתתו, ולא חליו ובריאותו, כך לא נמסרו לידם פרנסת מזונו ומחייתו ולבושו ושאר צרכי גופו. ואף על פי שברורה לו אמונתו שענינו נתון לגזרת הבורא יתברך, ומה שבוחר לו ה' אין בחירה יפה הימנה, הוא מחויב לטרוח על עניני צרכיו, כטוב לו ביותר לפי ראות עיניו”.
על האדם לראות בהשתדלות מצווה: "לעמוד במצוות הבורא שצווה האדם להתעסק בסיבות העולם בעבודת האדמה וחרישתה וזריעתה" (פרק ג').
אלוקים ברא אותנו בעולם המעשה כי רצונו שייעשו בו מעשים, מתוך תפילה ואמונה בו יתברך. ודווקא מתוך ההשתדלות - יש נסיון של אמונה:
"ואמרת בלבבך כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וזכרת את ה' אלוקיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל, למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותיך כיום הזה" (דברים ח, יז).
המאמין האמתי יודע שגם כאשר הוא משתדל, מה שבאמת פועל הוא הביטחון והתפילה, ההשתדלות אינה אלא מצווה שמוטלת עליו כשליחות שאסור לו להתעצל בה.
נוכל ללמוד על חובת ההשתדלות מעצם העובדה שנשמותינו הרוחניות נופחו בגופי חומר הדורשים טיפול בעולם הזה. הגוף נדרש לפעולות כמו נשימה, אכילה, שתייה, הליכה, שינה וכו'. כשם שאדם מחויב לאכול ולשתות כדי שיחייה, כך הוא מחויב להשתדל ולהתפלל כדי להשיג צרכיו.
מי שלא יעשה את ההשתדלות ההגיונית המתבקשת ממנו, לא יקבל את השפע שנקבע לו מלמעלה, כי הוא חוסם בעצמו את השפע שרצו לתת לו.
אלוקים פועל בעולמו בדרך הטבע, ולכן רוצה שנפעל בדרך הטבע, ונעשה את ההשתדלות המקובלת בדרך העולם.
התורה מצווה: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם" (דברים ד, טו), ואמרו חז"ל: "ורפא ירפא - מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות" (ברכות ס, עא).
אין לשבת בחיבוק ידיים ולסמוך על הנס. אמרה התורה: "לא תנסו את ה' אלוקיכם" (דברים ו, טז), ולימדו חז"ל: "לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושין לו נס, שמא אין עושין לו נס, ואם עושין לו נס - מנכין לו מזכיותיו" (קידושין כט, ב).
מוטל עלינו להתפלל, ובנוסף לכך, לעשות את ההשתדלות הנהוגה בטבעו של עולם, כי אסור לסמוך על הנס.
מסביר הרמח”ל בספרו "מסילת ישרים":
“יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש בטחון ויש הוללות... מי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החוכמה, ויפקיר עצמו לסכנות, הנה אין זה בטחון אלא הוללות. והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו. ונמצא שמלבד הסכנה המטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחיב בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא. ונמצא החטא עצמו מביאו לענש...
אך היראה השוטה היא: שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות, ויראה על יראה... והכלל להבחין בין שתי היראות הוא... מקום שההזק מצוי ונודע יש לשמר, אך מקום שאין ההזק נודע אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר: 'רעותא דלא חזינן לא מחזיקינן', ו'אין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות'“ (מסילת ישרים פרק ט').
בכתבה הבאה אתייחס בעז"ה לשאלות שראינו, ונעמוד על ציטוטים ידועים כמו "הכל בידי שמים" ו"הכל לטובה".